חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: המערערים, ילדיו של המנוח מנישואים קודמים, מערערים על פסק דין שקבע כי המשיבה, אלמנתו של המנוח, זכאית למלוא הזכויות בדירה שנרשמה על שם המנוח לפי הסכם ממון שנחתם עם המשיבה. ההסכם כלל התחייבויות לרכישת דירת השקעה, עם זכויות מצטברות למשיבה לאורך תקופת החיים המשותפים. המנוח נפטר זמן קצר לאחר כריתת ההסכם ולפני שרכש את דירת ההשקעה, והדירה המדוברת היא דירה אחרת שהוגדרה כנכס פרטי ואינה בר איזון. המשיבה טענה כי לפי סעיפים בהסכם, היא זכאית למלוא הבעלות בדירה זו, גם בטענה שההסכם מייצג מתנה בחיים שניתנת לה ללא אפשרות חזרה. המערערים טענו כי ההוראה בהסכם שקובעת העברת הבעלות במלואה למשיבה במקרה פטירת המנוח היא הוראת ירושה אסורה לפי סעיף 8 לחוק הירושה, ולכן אינה בעלת תוקף, וכן שההסכם דוחה את זכויות המשיבה טרם תקופת החיים המשותפים ולפיכך לא נרשמה לה כל זכות לדירה. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבה, אך בערעור נקבע פה אחד כי ההוראה המדוברת היא הוראה הורשתית, ולכן היא מנוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה ואינה בתוקף. מבחינת הזכויות בדירה, מדובר בנכס פרטי של המנוח שאין לה זכות לקבל בו משהו מכוח ההסכם, במיוחד כאשר טרם נרכשה דירת ההשקעה והתקופה היעודה לקבלת זכויות לא חלפה. פסק הדין מציין פסיקות קודמות המדגישות כי הסכמי ממון אינם יכולים לכלול הוראות הירושה בנכסים פרטיים שאינן עולה בקנה אחד עם חוק הירושה. לפיכך, נקבע כי הזכויות בדירה יש לרשום בהתאם לצו הירושה הקיים ואין להפוך את ההוראות ההורשתיות בהסכם הממון לתוקף.

תוצאה: בית המשפט דוחה את התביעה למתן זכויות בדירה למשיבה על סמך הסכם הממון, מכריע שההוראה להעברת זכויות במקרקעין לאחר המוות היא בטלה בהתאם לסעיף 8 לחוק הירושה, ומורה לרשום את הזכויות בדירה בהתאם לצו הירושה. הערעור התקבל, פסק דין בית המשפט הקודם בוטל והמשיבה חייבה בהוצאות.

לצפייה

תקציר AI: המנוחה, שהיא אישה נכה וערירית, התגוררה בדיור מוגן וניהלה מערכת יחסים מיוחדת עם מנהל הדיור המוגן, שהורישה באחת מהצוואות שעורכת הדין חוקית כלפיו את כל עיזבונה. לאחר פטירת המנוחה, המערער ביקש לקיים את צוואתה האחרונה, אשר הורישה לו את כל רכושה. המשיבים התנגדו לקיום הצוואה בטענה להשפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה מצד המערער, אשר נטל חלק פעיל בעריכת הצוואה, וזאת בניגוד לכללי האתיקה של הדיור המוגן האוסרים קבלת טובת הנאה מהדיירים. בית המשפט קמא אימץ את עדויות עדי הקיום לצוואה, אשר לא ראו כי המנוחה הצהירה שזו צוואה שלה או חתמה בפני העדים כפי שנדרש בחוק, והגיע למסקנה שנפל פגם יסודי בהליך החתימה על הצוואה, והיא אינה כדין. בנוסף, נקבע כי המערער היה מעורב באופן משמעותי בכל שלבי הכנת הצוואה עד להשלמתה, יצירת קשר עם עורכת הדין ובחירת עדי הצוואה, והשתמש בתפקידו ובמערכת היחסים התלויה עם המנוחה לרעתה, ועשה שימוש בלתי הוגן במרותו, דבר שהצדיק את פסילת הצוואה. בית המשפט גם דחה טענות המערער כי צוואות קודמות ביססו את רצון המנוחה ושהשפעה בלתי הוגנת אינה מתקיימת, וציין כי המנוחה הייתה תלויה והייתה "בת ערובה" של המערער. לבית המשפט קמא לא הוכח שהמערער הוכיח את שרירות רצונו של המנוחה כראוי או דחה את התקפות המשיבים. בית המשפט המחוזי אישר את קביעות בית המשפט קמא וקבע כי הצוואה לא התקיימה כהלכה ויש לדחות את בקשת קיומה. כן נקבע כי המערער יישא בהוצאות משפטיות בהתאם.

תוצאה: בית המשפט דחה את ערעור המערער, אישר את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה לפיה הצוואה האחרונה אינה ניתנת לקיום בשל פגם מהותי בהליך עריכתה והשפעה בלתי הוגנת של המערער, וחייב אותו בתשלום הוצאות משפט בסך 40,000 ₪.

לצפייה

לרכישה הזדהה

לרכישה הזדהה

לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער, שהיה נשוי לאם המשיבה ולשני הצדדים הייתה בת משותפת, תבע מהבת תשלום בסך 974,000 ₪, המחייב את המשיבה להעביר לו מחצית משווי הדירה שנרשמה על שם האם, לאחר מותה. ההסכם שנחתם בין האב לאם בסיום נישואיהם קבע שהדירה תישאר בחזקת האם עד שהבת תגיע לגיל 18, ואז תימכר והאב יקבל מחצית השווי. עם זאת, בהסכם לא הוזכר מועד מדויק למכירת הדירה. האב טען שנעשה ניסיון למכור את הדירה לאחר שהבת מלאו לה 18, אך היא לא נמכרה בגלל מחלת האם, ולכן הגיע מועד התשלום. המשיבה טענה שהסכם אינו מחייב מכירת הדירה במועד מסוים וכי קבלת הירושה לא שווה מכירה, ולכן אין על מה לשלם. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה מחוסר הוכחה למועד המכירה או מחויבות בה, וקיבל את עמדת המשיבה. בערעור, בית המשפט המחוזי בחן את פרשנות ההסכם ויישם עקרונות תום הלב, וקבע כי יש לפרש את ההסכם כך שהדירה אמורה להימכר לאחר שהבת תגיע לגיל 18, והמערער זכאי לקבל מחצית משווי הדירה. בית המשפט קבע כי מאחר שלא הוגשה חוות דעת שמאי, יש למנות מומחה מטעם בית המשפט להערכת השווי, כאשר הסכום לא יעלה על 974,000 ₪, והמשיבה תשלם למערער סכום זה בצירוף ריבית והצמדה. בנוסף הוכרע שעל המשיבה לשאת בהוצאות המשפט בשתי הערכאות. נקבע כי חתימת המערער על תצהיר האומר שאין לו זכות בדירה אינה שוללת את זכותו לקבל את חלקו הכספי, ושהעברת הזכויות בהסכם נעשתה כנראה לקראת טיפול בהלוואות ונושים ולא על מנת למנוע תשלום לגיטימי למערער.

תוצאה: הערעור התקבל; פסק הדין המקורי בוטל; המערער זכאי למחצית משווי הדירה בתום הערכה מקצועית; המשיבה תמונה לשלם למערער את הסכום בצירוף ריבית והצמדה; והמשיבה תחוייב בהוצאות משפט ושכר טרחה.

לצפייה

לרכישה הזדהה

לרכישה הזדהה

לרכישה הזדהה

תקציר AI: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שקבעה מזונות זמניים בסך 1,000 ש"ח לחודש עבור ילדה בת 3. הצדדים הם הורים יהודים שהיו בקשר זוגי קצר לפני כארבע שנים ונפרדו לפני לידת הקטינה. האב לא היה חלק מחיי הקטינה במשך השנים הראשונות, אך לאחר הגשת תביעת אבהות הוכרה אבואתו. בהליך נמשך לחידוש הקשר בין האב לקטינה, נקבע כי זמני השהות של האב מצומצמים מאוד. האם הגישה תביעה למזונות זמניים, והאב העביר 1,000 ש"ח בחודש, אותם הגדיר כמזונות מופחתים בשל סירובה של האם ליצירת קשר מלא ביניהם, וטען כי עם התפתחות הקשר ישלם מזונות מלאים של 1,600 ש"ח לחודש. בית המשפט דן בטענות ופסיקות קודמות המקובלות בדין העברי לפיהן האב חייב במזונות הכרחיים בסכום של לפחות 1,600 ש"ח, בתוספת אחוזים להוצאות מדור והוצאות נוספות לפי מצב הקטין. נקבע כי ההחלטה שקבעה מזונות זמניים בסך 1,000 ש"ח היא נמוכה משמעותית מהסכום שיש לקבוע בפועל, וכי לא נימקה על בסיס עובדתי או משפטי ראוי, תוך התעלמות מהנטל הכלכלי הכולל מוטל על האם. נדחתה טענת האב שהכנסות האם או דמי השכירות אינם אמיתיים, והוחלט כי יש לקבוע מזונות זמניים בסך כולל של 3,089 ש"ח לחודש, החל מרגע נקיבת הסכום על ידי בית המשפט קודם לכן, עם קיזוז התשלומים שכבר בוצעו. נקבע כי ההליך להקמת קשר הורי יתנהל במקביל, והוחלט להטיל על האב לשאת בהוצאות משפט בהיקף של 5,000 ש"ח לטובת האם.

תוצאה: הערעור התקבל; פסק הדין שניתן במסגרת ההליך המקורי התוקן ומזונות זמניים נקבעו ל-3,089 ש"ח לחודש עבור הקטינה, החל מספטמבר 2024, עם קיזוז תשלומים מוקדמים; האב יחויב בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.

לצפייה