הנאשם הואשם בכך שבעת נהיגתו ברכב, סרב לתת דגימת שתן לפי דרישת שוטר, ולפיכך הואשם בנהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה.
בכדי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, על התביעה להוכיח כי התקיימו כל רכיבי העבירה.
אין חולק כי הנאשם נהג ברכב.
על מנת להוכיח את יתר רכיבי העבירה, על התביעה להוכיח כי היה חשד סביר כנגד הנאשם, בעקבות החשד הסביר הנאשם נדרש על ידי שוטר לתת דגימת שתן, יחד עם דרישה זו יש חובה להסביר לנאשם מהי המשמעות המשפטית הנלוות לסירובו, ולאחר שכל אלו מולאו, ובאם הנאשם אכן מסרב, ניתן לומר כי התביעה מילאה את חובתה והוכיחה את יסודות העבירה.
בעניינינו בימ"ש סבור שלא עלה בידי התביעה להוכיח רכיבים מהותיים ברכיבי העבירה.
ראשית כפי שתואר לעיל יש להצביע על קיומו של חשד סביר לכך שהנאשם נוהג ברכב בהיותו שיכור בשל אלכוהול או סמים מסוכנים בגופו.
לא היה כנגד הנאשם מידע ספציפי או אף כללי הכרוך בשימוש בסמים.
הפעילות המשטרתית כוונה כנגד אדם אחר, אשר שמו מצוי בחומר הראיות, הפעילות המשטרתית כוונה כנגד בניין מגורים שבו, על פי חשד השוטרים, מתגורר אותו אדם אחר. מאותו בניין מגורים, כאשר כלל לא ידוע ככל העולה מחקירת השוטרים, כמה קומות בבניין וכמה דירות בבניין, יצא הנאשם ונהג ברכבו. משכך הוסטה הפעילות המשטרתית, כלפי הנאשם, בוצע עיכוב אחריו ולבסוף נעצר.
לא היתה כל התנהגות חריגה של הנאשם, לא בנהיגתו, לא בהתנהלותו, לא במאפיינים שעל גופו, ואף לא סימנים אשר מצוינים לעיתים על ידי שוטרים, כעיניים אדומות וכדומה.
נערך חיפוש מלא בגופו של הנאשם, וברכבו, לא נמצא כל חומר החשוד כסם, כל שנמצא הינו שקית ניילון שקצהה שרוף. אף לגבי ממצא בודד זה, אם ניתן לכנותו כממצא, הנאשם לא נשאל, לא נחקר בחקירתו באזהרה. הנאשם נשאל בעניין זה על ידי השוטר אסולין, והנאשם מסר את תשובתו באשר לשקית ניילון זו, ובמסגרת תשובתו הכחיש בכל תוקף שימוש כלשהו בסמים. בהקשר זה אציין כי התובע ואף גובה ההודעה הסיקו כי הנאשם הודה בשימוש בסמים ואולם אציין כי תגובתו של הנאשם לאורך כל הדרך היתה הכחשה של שימוש כלשהו בסמים והאימרה המדויקת אשר נאמרה מפיו היא "ואם עישנתי איזה גוינט לפני שבוע וחצי?".
מכאן ניתן לומר כי בימ"ש לא שוכנע כי התגבשו די נתונים לשם קביעה כי היה קיים חשד סביר לנהיגה בשכרות.
יחד עם זאת אף אם נגיע למסקנה כי היה די בנתונים דלים אלו כדי לתת סמכות לשוטר לדרוש דגימת שתן, ודאי שהתביעה צריכה להביא בפני בימ"ש ראייה לכך ששוטר כלשהו דרש דרישה זו מהנאשם והסביר לנאשם את כל הטעון הסבר.
אין בפני בימ"ש ולו עד תביעה אחד אשר דרש מהנאשם לתת דגימת שתן ואשר הסביר את כל הטעון הסבר.
שלושת השוטרים אשר עצרו את הנאשם לא ביצעו פעולה זו, אין מדובר בשוטרי תנועה, ופעילותם מסתכמת בכך שהעבירו אותו להמשך פעילות באגף התנועה. באגף התנועה נחקר הנאשם כשעתיים לאחר האירוע, על ידי שוטר ימ"ר את"ן, בחשד לנהיגה תחת השפעת סמים. אין חולק כי החוקר, איתמר קלדרון לא דרש מהנאשם למסור דגימת שתן, החוקר סבר כנראה ששוטר אחר דרש זאת וסבר שאותו שוטר הסביר לנאשם משמעות המשפטית אם יסרב, ואולם מיהו אותו שוטר אחר, אין אנו יודעים, והוא לא העיד במסגרת עדיי התביעה. לא ניתן לבסס אשמה פלילית כאשר רכיב מרכזי ברכיבי העבירה אשר אמור להיות מוכח על ידי התביעה, חסר כליל, בימ"ש איננו יכול להיבנות מתשובה אשר מסר נאשם מחקירתו כאשר נתונים ראייתיים העומדים בבסיס רכיב זה לא הוכחו מכל וכל.
לא היתה כל מניעה כי שוטר את"ן , אשר גבה את ההודעה שעתיים אחרי האירוע ירפא את הפגם, ובאותו מעמד ידרוש מן הנאשם לתת דגימת שתן, יסביר לו בלשונו את המשמעות המשפטית אם יסרב, ואולם דבר מכל זאת לא נעשה.
מעבר לכל האמור, אף אם נקבל בדוחק את טיעון המאשימה כי הנאשם בהודעתו, מרפא את הפגם, אין בימ"ש מקבל טיעון זה לנוכח הסברי הנאשם כאשר מוסר כי לא קיבל כל פירוט "מה הסיבה שרוצים לעשות בדיקת שתן". דהיינו אם המאשימה מבקשת להיבנות מאמרתו של הנאשם, אז הנאשם גם מסביר כי לא מסרו לו מה הסיבה שרוצים לעשות בדיקת שתן. בהעדר כל עד אשר יעיד מה בדיוק הסביר וכיצד דרש ומה היתה תגובת הנאשם, אין לנו אלא לקבל את אמרתו של הנאשם בכללותה.
לנוכח כל האמור אני סבור כי אין די ראיות על מנת לחייב את הנאשם להשיב לאשמה, ולנוכח כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מהמיוחס לו, ולו מחמת הספק.
ניתנה והודעה היום ב' שבט תשע"ז, 29/01/2017 במעמד הנוכחים.
החלטה
בפני בקשה לחיוב המדינה בפיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין.
בבסיס הבקשה זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו וזאת לאחר החלטת בימ"ש כי אין על הנאשם להשיב לאשמה.
התביעה השיבה לבקשה זו וטענה כי אין מקום לחייב את המדינה בפיצויים לנאשם, וזאת לנוכח העובדה כי היו ראיות כנגד הנאשם, ואף אם נוצר ספק מסויים בראיות אין בכך כדי להביא לחיוב המדינה בפיצוים.
אין אני תמים דעים עם התביעה.
ראשית אציין כי חוסרים בחומרי החקירה כפי שבימ"ש עמד עליהם בהחלטתו כי אין על הנאשם להשיב לאשמה , היו מצויים מתחילתו של ההליך. יחד עם זאת ניתן לומר כי פרשנותה של התביעה, ודאי בשלבים הראשוניים של התיק היתה כי על אף חוסרים אלו, ישנן ראיות אחרות - הודעת הנאשם, אשר יש בהם כדי להשלים חוסרים אלו, וכך גם טען התובע כאשר השיב על טענת "אין להשיב לאשמה".
אף אם בימ"ש יקבל טענה זו בשלבים הראשונים של התיק, בימ"ש מתקשה לעשות כן לאור ההתנהלות בהמשך. ההגנה בישיבת ההקראה הראשונה מסרה את מלוא טענותיה, והסכימה כי כל חומר הראיות יוגש לבימ"ש. בימ"ש בהחלטה מיום 20.1.15, ציין כי ב"כ הנאשם ייפגש עם ראש היחידה/סגנה ויוצגו הפגמים בתיק. ממהלך זה לא עלה דבר והתיק נקבע להוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות ביום 9.3.16, למרות שהתייצבו כל עדי התביעה לא נשמעו העדים, והצדדים הסכימו כי בימ"ש יבחן את הראיות טרם שמיעת העדים. כך אכן נעשה וביום 9.3.16 התקיימה ישיבה שיוחדה לבחינת הראיות, הצדדים שמעו את התייחסות בימ"ש, והתיק נקבע לתזכורת צדדים לשם שקילת הדברים.
ביום 29.5.16, התקיימה ישיבת התזכורת, המאשימה הודיעה כי ממשיכים בתיק כרגיל וזאת לאחר בחינת ראש היחידה, משכך נקבע התיק להיום, להוכחות.
מכאן ניתן לומר כי אף אם בשלבים הראשונים של ניהול ההליך, לא ניתן לזקוף לחובתה של המאשימה את המשך ניהול ההליך, לאחר שהתביעה שמעה את התייחסות בימ"ש היה עליה להמשך ולשקול את צעדיה בקפדנות יתרה, הרושם של בימ"ש שהדבר לא נעשה ובכך המשיך ההליך מעבר לשלב בו היה עליו להסתיים. כפי שנקבע בפסיקה שיקול זה הינו בין מכלול השיקולים אשר בימ"ש ישקול בבואו לפסוק פיצויים או הוצאות.
טוען הסנגור כי על בימ"ש להורות על פיצויי הנאשם אף בשל ההליכים המנהליים, פסילת רישיון הנהיגה ואיסור מנהלי על השימוש ברכב, ואולם כפי שמוסר הסניגור, התקיים הליך משפטי בעניין זה, וניתנה החלטה שיפוטית ועל כן אין מקום לחייב את המאשימה בתשלום פיצויים בשל כך.
לנוכח כל האמור, אני סבור כי יש לחייב את המאשימה בפיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין ואולם יש מקום להורות על פיצויים בהיקף מצומצם יחסית לנוכח הנימוקים שתוארו לעיל.
לפיכך, אני פוסק פיצויים לטובת הנאשם בסך של 1,500 ₪, אשר ישולמו על ידי המאשימה תוך 60 יום מהיום.
ניתנה והודעה היום ב' שבט תשע"ז, 29/01/2017 במעמד הנוכחים.
הוקלד על ידי סיגל ציסמריו