1. בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 15.12.16 (להלן: "פסק הדין").
2.במסגרת פסק הדין הורשע המבקש בעבירה של אי ציות לתמרור 302, עבירה מיום 15.2.16, ונגזר עליו קנס בסך 250 ₪.
3.ב"כ המבקש טען כי המבקש מעולם לא קיבל זימון לבית המשפט באמצעות הדואר ואף לא קיבל את גזר הדין בעניינו. טען כי לאחרונה קיבל המבקש פירוט נקודות ועל כן ניגש למשרד הרישוי שם התברר לו כי נשפט בהיעדרו בגין דו"ח זה. טען כי הציג למאשימה כשלים ראייתיים מהותיים בתיק. טען כי המבקש זקוק לרישיון הנהיגה שלו לצורכי פרנסה. טען כי הותרת פסק הדין על כנו עלולה לגרום למבקש עיוות דין שכן צפויה למבקש פסילה ארוכה מטעם משרד הרישוי בגין צבירת נקודות על דו"ח זה.
4.ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי אישור המסירה הקיים בתיק הינו כדין ונשלח לכתובתו המעודכנת של המבקש במשרד הפנים. טענה כי בנסיבות אלה, משחלפו כמעט שנתיים ממועד פסק הדין, והמבקש אף לא טרח לברר מה עלה בגורל בקשתו, אין כל מקום להיעתר לבקשה, הגם שלא פורטו טענות הגנה.
5.לאחר ששקלתי טענות הצדדים החלטתי לדחות הבקשה.
6.על פי סעיף 130(ח) לחסד"פ בית המשפט רשאי, על פי בקשת הנאשם, לבטל את פסק הדין בהתקיים אחד משני תנאים: סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או גרימת עיוות דין כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו (ראו בנדון: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ"ד נז(6) 793; רע"פ 7709/13 סאסי נ' מ"י, ניתן בתאריך 28.11.13).
בקשה על פי סעיף 130(ח) יש להגיש בתוך 30 יום מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין.
7.משלוח הזמנה באמצעות דואר רשום מקים "חזקת מסירה" כאשר על הנמען מוטל הנטל להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו (ראו לעניין זה רע"פ 8626/14 סמארה נ' מ"י, 10.2.15 וכן רע"פ 106/15 קריב נ' מ"י, 20.1.15).
מאישור המסירה עולה כי הזימון לדיון נשלח לכתובתו של המבקש וחזר בציון "לא נדרש". על פי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד -1974, מדובר בהמצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, ומכאן שקמה חזקת המסירה. המבקש לא הוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו, ומכאן שלא הפריך את חזקת המסירה. בנוסף, מעיון בתיק האלקטרוני עולה כי הודעה על גזר הדין הודבקה על דלת ביתו של המבקש בתאריך 30.1.17. מכאן, שהמבקש הגיש הבקשה בשיהוי ניכר של כמעט שנתיים מיום שהומצא לו פסק הדין.
8.מעבר לכך, המבקש לא הציג טענות הגנה כלשהן ואף לא פירט כיצד הותרת פסק הדין על כנו תגרום לו עיוות דין אלא הסתפק בתיאור נסיבותיו האישיות ובטענה לקיומם של כשלים ראייתיים בתיק, אותם לטענתו העלה בפני ב"כ המאשימה (לא ברור מתי או באיזו הזדמנות) מבלי לפרטם בבקשתו מבית המשפט.