תקפה של תניית שימור בעלות- ניתוח לאור הלכת קולמבו והשינוי שחל בפסיקה

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת אביגיל כהן) שניתן בהפ 176493/01, ואשר דחה את התובענה וחייב את המערערת בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח כולל מע"מ.

רקע עובדתי

1. המערערת, חברה בעלת ציוד לייצור ואפלים, העבירה לחברת 'אושר, בית חרושת לופלים וממתקים' ולבעליה משה אלבז (להלן - אלבז), מכונות לייצור ואפלים. אלבז וחברת אושר התחייבו לשלם על הציוד סך של 518,195$ בתשלומים שייפרשו על פני חמש שנים, כאשר התשלום הראשון בסך 102,600$ שולם מיד כמקדמה. השאלה, האם ההעברה האמורה בוצעה על רקע חוזה משפטי תקף בין הצדדים הינה אחת מסוגיות המחלוקת בתיק זה. כך או כך, ביום 26/12/94 נרשם הציוד אצל רשם המשכונות ומושכן ע"י אלבז לטובת המערערת 'עד לגמר תשלום החוב',
2. בשנת 2001 התברר למערערת כי אלבז נקלע לקשיים. לטענתה, מאחר וטרם סיים להעביר לה את כל התשלומים להם התחייב (למעשה הוא נותר עדיין חייב למעלה ממחצית הסכום - סך של כ316,000$) היא מיהרה להחתים את אלבז על הצהרה, לפיה ידוע לו כי מאחר וטרם סיים לשלם, הציוד עדיין בבעלותה המלאה של המערערת ונוכח אי יכולתו לעמוד בתשלום הוא מחזירו לידי המערערת. הצהרה זו, שנחתמה ביום 19/3/01, צורפה לתובענה כנספח ג, והיא למעשה מהווה השלמה לתניית שימור בעלות שמופיעה בחשבונית עיסקה מיום 8/11/94, שהוצגה מטעם המערערת, כנספח א לתובענתה, ואשר בה מפורטות ההסכמות אליהן הגיעו המערערת ואלבז. 

3. בד בבד, ביום 18/4/2002 התמנה המשיב 1, עו"ד דוד עמיחי, על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים על הציוד נשוא התובענה. המשיב 1 הוא בא כוחו של המשיב 2, בעל המבנה בו נמצא הציוד, אשר לו נותר אלבז חייב תשלומי שכירות.  המערערת פנתה אל ראש ההוצאה לפועל בבקשה לבטל את המינוי בכל הנוגע לציוד ייצור הוואפלים, וזאת בטענה כי הציוד הינו בבעלותה. בקשתה נדחתה ועל כן היא פנתה בהליך של המרצת פתיחה אל בית משפט השלום, בבקשה לקבל סעד הצהרתי לפיו הציוד שייך לה ויש להעבירו לחזקתה.

4. יצוין, כי המשכון שנרשם לטובת המערערת פקע ביום 26/12/1999. לטענת המערערת היא גילתה זאת להפתעתה רק בשנת 2001, שכן על פי התנאים שסוכמו עם אלבז ואף נרשמו ידנית על גבי טופס רישום המשכון היה אמור המשכון לחול עד למועד פירעון החוב. המערערת פנתה אל רשם המשכונות וביקשה ממנו כי המשכון יוחזר לתוקפו אך בקשתה סורבה. 

פסק הדין של בית משפט השלום

5. בית המשפט דחה את התובענה וזאת על בסיס שני אדנים מרכזיים - האחד עוסק בפן העובדתי-פרוצדוראלי והשני עוסק בניתוח משפטי של תניית שימור הבעלות ורישום המשכון.

6. באשר לפן הראייתי - ראשית, דחה בית המשפט את טענת המערערת לפיה מאחר והמשיבים בחרו שלא להגיש תצהירי תשובה מטעמם הרי שיש לקבל את גירסתה במלואה. נקבע, כי בהליך של המרצת פתיחה היעדר הגשת תצהיר תשובה אין משמעו קבלה אוטומטית של גירסת התביעה. עוד נקבע כי המערערת, עליה מוטל היה הנטל להוכיח את טענתה העובדתית לפיה קיים הסכם בינה לבין אלבז, לא הצליחה לעמוד בנטל זה. חלף ההסכם צירפה המערערת לתצהירה מסמך הנושא את הכותרת INVOICE - היינו חשבונית - וממנו לא ניתן ללמוד על קיומו של הסכם, זאת לאור העובדה שהוא אינו חתום על יד צד כלשהוא, לא הוצג המסמך המקורי אלא רק העתק שאין עליו עדות כי הוא מתאים למקור. הצהרתו של אלבז, שאמורה לחזק את סעיף שימור הבעלות שמצוין בחשבונית המתיימרת להיות הסכם, לא הוגשה על ידי עורכה ואין כל אינדיקציה שהוא אכן זה שחתום עליה. עוד נקבע, כי אין במכתבו של הכנ"ר מיום 6/8/01 ,בו צוין כי אלבז לא הצהיר על הציוד נשוא התובענה כחלק מרכושו, כדי להוכיח דבר פוזיטיבי מלבד ההשערה שאלבז הסכים לכך שהציוד לא יהיה חלק מקופת הפירוק.

7. אך כאמור בית המשפט לא הסתפק בדחיית התביעה רק על סמך היסוד הראייתי - אי הוכחת קיומו של הסכם - אלא טרח ונכנס גם לניתוח משפטי של הסוגיה, שבסופו הגיע למסקנה לפיה גם אם הסכם כאמור נחתם בין הצדדים וכלל בתוכו תניית שימור בעלות, הרי שלתניה זו אין תוקף, זאת בהתאם ל'הלכת קולומבו' (ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ ואח', פ"ד מה (5) 490). בפרשת קולומבו נקבע, כי כאשר אין מדובר בעיסקת קונסיגנציה 'טיפוסית' (עיסקה שנעשית במצבים בהם קמעונאי חושש שלא יצליח למכור סחורה ועל כן משאיר בידו את הברירה להחזיר את הסחורה לספק, ונקבע כי הבעלות תועבר רק אם יצליח הקמעונאי למכור את הטובין לצד שלישי או שיקנה זאת בעצמו וכו') וכאשר סעיף שימור הבעלות בא להגן על האינטרס של המוכר, ספק הסחורה, לקבל את מלוא התשלום עבורה, הרי שמדובר למעשה בהוראת שעבוד ויש להחיל עליה את הוראות חוק המשכון, תשכ"ז 1967.

את ההלכה האמורה, קבע בית המשפט, יש להחיל על העיסקה שלפנינו שהיא איננה עיסקת קונסיגנציה טיפוסית אלא מדובר למעשה בעיסקה רגילה בה הועבר נכס מיד ליד, ובה הבעלות היתה אמורה לעבור לקונה בהתאם להוראת סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח-1968 לפיה: "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". אמנם הצדדים קבעו מועד העברת בעלות אחר, לפיה יועבר הנכס לידי הקונה (אלבז) רק לאחר שיעביר את כל התשלומים, אולם המטרה שעמדה בקביעה זו היא הגנה על אינטרס הספק - המערערת במקרה זה, ולא על אינטרס הקונה. לכן למעשה מדובר בעיסקת שעבוד רגילה עליה יש להחיל את הוראות חוק המשכון.

8. בית המשפט ציין, כי אמנם נרשם משכון על הנכס ע"י אלבז לטובת המערערת בשנת 1994,אולם הוא בוטל בשנת 1999, ועל כן אין למערערת כל זכות כלפי הנכס הגוברת על זכותם של נושים אחרים - המשיבה 2 במקרה דנן - אשר הקדימו אותה והטילו כינוס נכסים על הציוד. עוד ציין בית המשפט, כי טענת 'שימור הבעלות' אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת 'קיום משכון', שכן אם הבעלות היתה מלכתחילה של המערערת כיצד יכול היה אלבז למשכן את הנכס לזכותה? 

טענות המערערת

9.      9.      המערערת דבקה בטענתה, לפיה משבחר המשיב 1 שלא לצרף תצהיר תשובה לתגובתו לא נותרה מחלוקת לעניין העובדתי ועל כן היה על בית המשפט לקבל את גירסתה העובדתית במלואה ולקבוע כי בין הצדדים נחתם הסכם שכלל תניית שימור בעלות. כמו כן, לא רק שהמשיבים לא הציגו ראיות משלהם אלא שהם אף לא הצליחו לסתור את הגירסה העובדתית שהציגה המערערת או להטיל בה ספק.

10.  10.  כמו כן, טוענת המערערת, טעה בית המשפט עת קבע כי החשבונית שהוצגה מטעם המערערת איננה בגדר הסכם. העובדה שהמסמך הוכתר בשם חשבונית ולא בשם הסכם אין בה כדי לשנות דבר, שכן כלל ידוע הוא כי מהות המסמך היא שקובעת ולא השם הפורמאלי. כמו כן, מסבירה המערערת, כי הוצאת החשבונית היא בגדר הצעה לכרות חוזה, והתשלומים אותם החל להעביר אלבז, בהתאם לאמור בחשבונית, מהווים קיבול - היינו נכרת הסכם בין הצדדים.

11.  11.  עוד טוענת המערערת, כי קביעתו של בית המשפט באשר לתניית שימור הבעלות איננה יכולה לעמוד עוד מבחינה משפטית, זאת לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 1690/00  מ. ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גוילי - מפרקת זמנית ומנהלת מיוחדת, פ"ד נז (4) 385 (להלן - הלכת קידוחי הצפון), אשר ביטלה הלכה למעשה את הלכת קולומבו. על פי הלכת קידוחי הצפון, סעיף של שימור בעלות יכול שיהא תקף גם בעסקאות שאינן עסקאות קונסיגנציה רגילות אלא עסקאות אשראי אחרות כמו העיסקה נשוא ערעור זה.

טענות המשיבים

12. לטענת המשיבים, בחשבונית המוצגת על ידי המערערת, אשר לא הוצגה במקור ואף לא באמצעות עד שיכול להעיד כי היא נמסרה לאלבז (שמשום מה לא הובא להעיד על כך בעצמו), שמו של אלבז כלל לא מופיע והיא איננה חתומה על ידי מי מהצדדים. על כן, נטען, לא יכולה חשבונית זו להיחשב להסכם משפטי תקף. באשר להצהרה של אלבז, הרי שהוא כלל לא הוזמן לעדות ועל כן לא ניתן לאשר שהוא זה שחתום על אותה הצהרה.

13. באשר לסעיף שימור הבעלות טוענים המשיבים, כי אמנם פרשת קידוחי הצפון שינתה את הלכת קולומבו, אולם בכך אין כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, שכן גם כיום ההלכה היא כי צד הרוצה לטעון בדבר שימור בעלות בנכס צריך להוכיח כי נכרת הסכם שבו הותנה והוסכם מפורשות בין הצדדים כי הבעלות בנכס תיוותר בידי המוכר עד לגמר התשלום על ידי הקונה. במקרה דנן לא הוכחה אותה הסכמה נדרשת - כאמור החשבונית המתיימרת להיות הסכם לא נחתמה על ידי הצדדים, המערערת לא ביטחה את הציוד שכביכול היה שייך לה ואף לא דרשה מאלבז לעשות כן, אלבז משכן את הנכס משמע שסבר שהנכס בבעלותו שכן אחרת כיצד יכול היה למשכן נכס שאיננו שלו? למערערת אין כל אינדיקציה אובייקטיבית שתוכיח את גמירות דעת הצדדים לגבי סעיף שימור הבעלות, וכל הסממנים שנמנו לעיל מצביעים דווקא על ההפך.