רקע והליכים
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט - כתארו אז - גל, והשופטים זילברטל וסולברג) מיום 7.8.06 בע"א 6551/05, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא שמעוני) מיום 24.7.05 בת"א 11564/95, שבו נתקבלה באופן חלקי תביעת המבקש לסילוק-יד המשיבים.
ב. (1) המבקש הוא הבעלים הרשומים של חלקת מקרקעין בלתי-מוסדרים, כחמישה עשר דונמים שטחה, המצויה בשכונת ראס אלעמוד בכפר השילוח (סילואן) בירושלים והרשומה בפנקסי השטרות של מרשם המקרקעין, בספר 1008, דף 137 (להלן - המקרקעין). המשיבים, בני משפחה אחת (משיב 1 הוא עיזבון אימם המנוחה של המשיבים 4-2), מחזיקים במקרקעין ברציפות מאז שנת 1952. עניינה של הבקשה משקף פרק בתולדות ירושלים והארץ בכלל. בתקופת השלטון העות'מאני נרכשו המקרקעין בידי כולל חב"ד וכולל ווהלין (להלן - הבעלים הקודמים). בשנת 1948 נותק הקשר הישיר בין הבעלים הקודמים לבין המקרקעין, ולאחר זמן מה השתלט עליהם אחד, אחמד חסין אלגול (קרא: אלע'ול), שנרשם כבעליהם בטאבו הירדני, תוך העלמת העובדה כי המקרקעין כבר רשומים על שם הבעלים הקודמים. בשנים 1952-1953 קיבל אביהם של המשיבים 4-2 מאותו אלגול רישיון החזקה בבקתה שנמצאה בדרום-מערב המקרקעין. במרוצת הזמן בנו המשיבים כמה מבנים נוספים לבקתה, שחוברו מאוחר יותר למבנה אחד, וכן נטעו מספר עצים בחצר הסמוכה, והשטח כולו הוקף - ככל הנראה בין השנים 1989-1987 - בגדר.
(2) לאחר שנת 1967 גילו הבעלים הקודמים את שנעשה במקרקעין, והוגשה מטעמם, בשנת 1969, תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, נגד עיזבון אחמד חסין אלגול ואחרים שרכשו ממנו חלקות ונרשמו כבעלים (ת"א 193/69). התביעה נתקבלה ביום 19.9.79, ובית המשפט הורה על ביטול הרישומים. על הכרעת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, שנדחה ביום 9.1.84 (עזבון המנוח אל-גול נ' כולל חב"ד בירושלים ע"א 805/79, פ"ד לח(1) 57 (הנשיא לשעבר י' כהן)). בשנת 1989, לאחר השלמת בנייתה של הגדר, הגיש אחד מן הבעלים הקודמים תביעה לסילוק יד - שלא התייחסה למבנה שבנו המשיבים עצמו (ת"א 5068/89). ביום 18.6.90 דחה בית משפט השלום בירושלים דחה את התביעה, אך העניק לתובע צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים לתפוס, להשתמש או להחזיק בכל חלק במקרקעין פרט למבנה ולחצר הסמוכה לו, וכן צו עשה להרוס את הגדר (להלן - הצוים). הצוים לא קוימו על ידי המשיבים.
(3) בשנת 1995 החל ההליך הנוכחי, עת הגיש המבקש תביעה לפינוי ולסילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין. ביום 17.12.1995 ניתן פסק-דין במעמד צד אחד, המקבל את התביעה במלואה. בשנת 2000 הגישו המשיבים בקשה לביטול פסק דין זה. לאחר התדיינות הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו יצומצם פסק-הדין כך שיחול על כל השטח פרט לחלק לשטח מוגדר, שכונה "השטח האדום" (וכך יכונה גם כאן), ושלגביו יוגש כתב תביעה מתוקן. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 14.9.00, והוגש כתב התביעה המתוקן.
ג. (1) בית משפט השלום - בפסק דין מנומק ומפורט - קיבל את התביעה באופן חלקי, והורה על סילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין ומכל המבנים שנבנו לאחר שנת 1989 (מועד הגשת התביעה שבעקבותיה ניתנו הצוים), ולמעט המבנה בו הם מתגוררים, במצבו כפי שהיה עד לשנת 1989. נוסף על כך, קבע בית המשפט את שטחה של חצר הבניין, במצבה כפי שהיה עד לשנת 1989, והורה על סילוק ידם של המשיבים משאר השטח הנכלל בחצר. בית המשפט השלום קבע, לגבי אותם שטחים בהם לא קיבל את התביעה, כי הורם נטל השכנוע על ידי המשיבים בטענת התיישנות התביעה, כמפורט להלן.
(2) המדובר במקרקעין בלתי-מוסדרים מסוג מירי, ולפיכך תקופת ההתיישנות החלה לגביהם היא חמש עשרה שנים (סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; להלן - החוק). בית משפט השלום בחן האם חלפה תקופת ההתיישנות החלה על המקרקעין, ולצורך כך, חילק את התקופה הנדונה לתקופות משנה אחדות, ובדק את תחולת מירוץ ההתיישנות בהן. קביעותיו של בית המשפט לגבי התקופות השונות היו כדלקמן:
(א) התקופה משנת 1952 ועד 1967 - אינה באה במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים, שכן נמנע מן הבעלים הקודמים קיום בירור משפטי לגבי המקרקעין (וראו גם סעיף 14 לחוק).
(ב) התקופה מיום 29.6.67 (בו עברו המקרקעין לשליטת ישראל) ועד 31.12.69 (מועד הגשת התביעה בת"א 193/69) - נכללת במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים.
(ג) התקופה מיום 31.12.69 ועד 19.9.79, במהלכה התנהלה התביעה בבית המשפט המחוזי (ת"א 193/69) - אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות, מכיוון שעילת התביעה לא הייתה עדיין שלמה, עד לקביעת זכות הבעלות.
(ד) התקופה מיום 20.9.79 ועד 9.1.84, במהלכה התנהל הערעור בבית המשפט העליון (ע"א 805/79) - נכללת במניין תקופת ההתיישנות, מכיוון שהזכויות במקרקעין נתבררו, והגשת הערעור לא מנעה מן הבעלים את מימוש זכויותיהם.
(ה) התקופה מיום 10.1.84 ועד 6.4.89 - נכללת במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים.
(ו) התקופה מיום 7.4.89 ועד 3.6.90, במהלכה התנהל ההליך בתביעת סילוק היד (ת"א 5068/89) - נחלקה על-ידי בית משפט השלום לשניים. ביום 15.10.89, במהלך ההתדיינות, הצהיר בא כוח התובעת בהליך, כי התביעה אינה מתייחסת למבנה ולחצר. על כן קבע בית משפט השלום, כי ששת החודשים שטרם הצהרה זו אינם נכללים במניין תקופת ההתיישנות, ואילו שמונת החודשים שלאחריה (עד מתן פסק-הדין) כן נכללים בו.
(ז) התקופה מיום 4.6.90 ועד 6.8.95 - נכללת במניין תקופת ההתיישנות, בהסכמת הצדדים.
(ח) התקופה מיום 6.8.95 (בו הוגשה התביעה הנוכחית) ועד 1.7.98, מועד מסירת כתב התביעה ופסק הדין שניתן בהעדר הגנה למשיבים - אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות (מכיוון שמירוץ ההתיישנות נפסק עם מועד הגשת כתב-התביעה ולא עם מסירתו).
(3) צירוף התקופות שנכללות במניין תקופות ההתיישנות מסתכם בכ-214 חודשים, שהם שבע עשרה שנים ועשרה חודשים, מעל חמש עשרה שנה, ועל כן קבע בית משפט השלום כי טענת ההתיישנות מבוססת.
(4) באשר לתנאי ההחזקה הנוגדת, הנדרש כדי שתצלח טענת התיישנות בגין תביעה במקרקעין, בית המשפט קבע, כי המשיבים, אשר החזיקו במקרקעין החזקה רצופה וייחודית ונהגו בהם מנהג בעלים, עמדו בנטל השכנוע להוכיח את קיומו של התנאי, בכל הנוגע למבנה ולחצר במצבם עד שנת 1989. כן דחה בית המשפט את תביעת המבקש לפיצויים.
ה. (1) כלפי פסק-דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור וערעור שכנגד. טענות הצדדים נגעו לחישוב תקופת ההתיישנות. המבקש טען כי התקופה בת ארבע השנים ושלושת החודשים במהלכם נוהל הערעור (להלן - תקופת הערעור) אינה צריכה לבוא במניין תקופת ההתיישנות, ואילו המשיבים טענו כי התקופה בת כעשר השנים, במהלכה נוהלה התביעה בערכאה הדיונית, צריכה אף היא לבוא במניין תקופת ההתיישנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש בקבעו, כי בתקופת הערעור, לאחר שזכויות הבעלים כבר הוצהרו, לא הייתה מניעה מנקיטת הליכים כלפי המשיבים. בית המשפט העיר עוד, מבלי לקבוע חד משמעית, כי אפשר שאף תקופת ניהול ההליך בערכאה הדיונית ניתנת לצירוף למניין תקופת ההתיישנות, שכן בהליך המדובר נתבעה הצהרת זכויות בעלות, שמשמעותה דקלרטיבית בלבד, ועל כן אין לומר שעילת התביעה נוצרה רק עם מתן פסק הדין בשנת 1979.
(2) בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק אף הוא, דן גם בטענת המבקש, כי בטרם הוגשה התביעה בשנת 1969 לא החזיקו המשיבים החזקה נוגדת, מכיוון שהחזקתם הייתה מוסכמת כלפי אלגול. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, מתוך הסתמכות על ממצאיו של בית משפט השלום. יצויין, כי בית המשפט המחוזי ביטל את החלטתו של בית משפט השלום לדחות את התובענה הכספית של המבקש.