תפ"ח 44503-08-15 מדינת ישראל נ' שליסל (עציר)

חודש ימים בלבד חלף מעת ששוחרר הנאשם ממאסרו בגין הרשעתו, בשנת 2006, בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה וחבלה ברשלנות, ועד שביצע את המעשים בהם הורשע עתה: רצח בכוונה תחילה, ששה ניסיונות רצח ופציעה בנסיבות מחמירות. המאסר שנגזר עליו בשעתו, בן 10 שנים, רוצה על ידו במלואו. הנאשם לא זכה לשחרור מוקדם, בשל מסוכנותו הרבה.

הרשעתו הקודמת נסבה על אירועי מצעד הגאווה שהתקיים בירושלים ביוני 2005. גם אז נטל הנאשם סכין והגיע במיוחד לאזור המצעד, התפרץ אל בין הצועדים ודקר שלושה מהם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים צ' סגל, סגן נשיא, י' נועם ור' כרמל), אמר בגזר דינו את הדברים הבאים:

"בכל הנוגע לאירועים נשוא כתב האישום, לא פעל הנאשם כאדם 'עדין נפש' שדרכיו 'דרכי נועם'. בהגיעו לתהלוכה, היה הנאשם נחוש בדעתו שלא לאפשר את המשך התנהלותה ולמנוע את סיומה בשלום. מעשיו, שבאו בעקבות כך, לא באו מתוך אהבת האל אלא מתוך שנאת האדם והם נבעו מתוך קנאות עיוורת שאינה מסוגלת להבחין באחר. בשם אמונתו הדתית עצם הנאשם את עיניו ואטם את אוזניו בכל מה שנוגע וחשוב לכבודם ולגופם של אחרים אשר דעתם אינה כדעתו, אורח חייהם אינו כאורח חייו והשקפת עולמם שונה. כל אשר הפגין הנאשם היה שנאה ואטימות לב. הנאשם קם באלימות ובפנאטיות לפגוע בגופם ובנפשם של בני אדם ובמעשיו אלו גילה ארס ולא חסד, ונפש אטומה לכל דעה שונה ולכבוד האדם באשר הוא אדם" (פסקה 6 לגזר הדין בתפ"ח (י-ם) 843/05 מדינת ישראל נ' ישי שליסל (8.2.2006)).

עברו השנים. שהייתו הממושכת של הנאשם בכלא מבלי שזכה לחופשה ומבלי שזכה לשחרור מוקדם, לא גרמה לו להרהר בדרכיו ולהפנים את המילים הנכוחות שצוטטו לעיל. קנאותו החשוכה, האוטמת אותו מראות בני אדם לנגד עיניו, המשיכה והדריכה אותו בפעולותיו, בהן החל ימים ספורים לאחר שחרורו מן המאסר. עמדנו בהכרעת דיננו על הנחישות המצמררת בה השיב הנאשם לשאלות עיתונאי שריאיין אותו כשבועיים לאחר שחרורו. במהלך אותו ריאיון אמר כי אינו חושב שעשה מעשה "לא נכון" בגינו הורשע בשנת 2006; כי במלחמות צריך לגלות "דבקות במטרה"; כי הוא "הולך עם זה עד הסוף"; כי את המצעד צריך לעצור ואם יש צורך בכך גם בכוח.

תיארנו בהכרעת הדין כיצד התכונן הנאשם בקור רוח לקראת מצעד הגאווה שהתקיים ב-30.7.2015, התנהל התנהלות שגרתית בבוקרו של יום, רכש סכין ושם פעמיו לעבר המצעד. דברי ידידו, שפגש בו באקראי כשעתיים לפני תחילת המצעד ואשר ביקש להניאו מללכת לזירת המצעד, נפלו על אוזניים ערלות. אותו ידיד תיאר את הנאשם כמי שמראה פניו כתמול שלשום והוא לא חש במשהו מיוחד בהתנהלותו. הזדמנות נוספת שהייתה לו לשקול מחדש את תכניותיו הנפשעות, בדמות השוטרת שעצרה אותו מלהיכנס לתוואי המצעד מן המקום הראשון בו ניסה לעשות כן, אף היא לא נוצלה על ידו.

עדי הראיה חזרו כולם על התיאור המצמרר של הנאשם, המניף את ידו פעם אחר פעם ודוקר בסכין את מי שנקרה על דרכו. הכל בשקט, במהירות, בנחישות ומבלי לעצור לרגע.

גם לאחר מכן, כשנעצר, לא הביע כל רגש והסביר כי "מי שנלחם נגד הקדוש ברוך הוא לא יכול לבוא בתלונות". וכן אמר לאחות הפסיכיאטרית במהלך ההסתכלות, כי "לא יכול להגיד שאני מצטער" ולשאלה אם משמעות דבריו היא שיעשה זאת שוב השיב "אני לא אומר לא או כן, נראה". לשאלה נוספת של האחות, האם לא למד לקח מן הפעם הקודמת, השיב בצחוק שלא היה לו רע בכלא וכי רק חסרה בו הצמחייה הירוקה שיש בבית החולים. עוד אמר לאחות, במענה לשאלתה האם תכנן את הרצח מראש, ש"כל הזמן אני חושב על זה" ולשאלתה האם בחר במי לפגוע השיב "לא, בפריצה הראשונה שיכולתי להיכנס נכנסתי ולא היה משנה מי".

לפנינו, אפוא, אדם שאינו רואה אדם לנגד עיניו. אדם אכזרי. אדם מסוכן וחסר לב. אדם שיהדות של דרכי נועם, שיהדות שנתיבותיה שלום, שיהדות המלמדת כי חביב אדם – כל אדם – שנברא בצלם, זרה להווייתו. אדם הרואה עצמו "ממית ומחייה" בשם עקרונות שהוא מינה עצמו לאוכפם.