סטניסלב (סלבה) שולמן ואח' נ' נוף ים ביטחון בע"מ

מתייצבת בהליך: הסתדרות העובדים הכללית החדשה 

ע"י ב"כ עו"ד אלעד פלג, עו"ד חנה שניצר-רהב ועו"ד אורן שרם

החלטה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית

1.המבקשים, שהועסקו בתפקידי שמירה ואבטחה על ידי המשיבה, הגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעילת אי-הפקדת דמי גמולים בקרן הפנסיה. החלטה זו ניתנת בעקבות פסק דין, שניתן בבית הדין הארצי (עע 22606-10-13, ניתן ביום 22.1.17, להלן: פסק הדין שבערעור)). בפסק הדין שבערעור התקבל באופן חלקי הערעור שהגישו המבקשים על פסק דין, שכבר ניתן בתיק זה, ושבו נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. התיק הוחזר לבית דין זה עם הוראות להמשך הדיון, הכל כמפורט להלן.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות בבית דין זה

2.המשיבה הינה חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי שמירה ואבטחה. המבקש 1 הועסק על ידה מיום 1.9.03 ועד ליום 1.10.04, והמבקש 2 מיום 1.1.05 ועד ליום 1.10.06.

ביום 5.5.08 הגישו המבקשים כנגדה כתב תביעה שכלל שורה של רכיבים. בד בבד הם הגישו בקשה שתובענתם תאושר כייצוגית בחלק מעילותיה. בהחלטה מיום 25.5.10 אושרה בקשה שהגישו לצמצום עילות הבקשה לאישור לשלוש בלבד: אי הפקדת לקרן פנסיה בסעיף התגמולים, אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העבודה ואי תשלום תוספת ותק. בדיון מיום 27.11.11 הודיעו המבקשים על צמצום נוסף של בקשתם, ובסופו של דבר הוגשה ביום 2.1.12 בקשה מתוקנת לאישור התובענה כייצוגית בשתי עילות בלבד: אי הפקדה לקרן פנסיה בסעיף תגמולים, ואי תשלום תוספת ותק.

הסתדרות העובדים הכללית החדשה הינה ארגון העובדים היציג במשיבה, והיא התייצבה ונטלה חלק בהליכים בתיק זה למן ראשיתם.

3.ביום 11.9.13 ניתן על ידי בית דין זה פסק דין (על ידי מותב בראשות כב' השופטת הבכירה מיכל לויט, להלן "פסק דין לויט"), שבו נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על כל עילותיה. בפסק הדין לויט נקבע, כי המבקשים הוכיחו שעומדת להם לכאורה עילת תביעה אישית בגין שתי העילות, הן אי תשלום פנסיה והן אי תשלום תוספת וותק, וכן שהם הוכיחו את קיומה של קבוצה, דהיינו שהם הוכיחו כי גם לעובדים אחרים שעבדו עימם לא שולמו אותם סכומים. למרות זאת, לא אושרה התובענה כייצוגית, בעיקר מאחר שבית הדין הגיע למסקנה כי קמה במקרה הזה "מניעות סטטוטורית" לאישור התובענה. זאת, נוכח הוראות סעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006. כידוע, סעיף 10(3) קובע סייג לפיו לא ניתן להגיש לבית הדין לעבודה תובענה ייצוגית, גם בעניינים המצויים בתחומי סמכותו העניינית, במקרה שבו הגשת התביעה נעשית על ידי עובד "שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעביד של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי". בפסק דין לויט נקבע בקשר לכך, שהוכח כי המשיבה היא חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל, עוד מינואר 2007, וכן הוכח כי בשנת 2011 נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות הכללית לארגון המעבידים שעניינו "קביעת מנגנון מוסכם לאכיפת זכויות בענף השמירה והאבטחה" (להלן: הסכם האכיפה), והצדדים אף החלו בהליכים לאכיפת זכויות העובדים נשוא בקשת אישור זו.

האם הקים הסכם האכיפה מניעות סטטוטורית לאישור התובענה הייצוגית במקרה שלפניי? בפסק דין לויט ניתנה על כך תשובה חיובית, תוך הסתמכות על על פסיקת בית הדין הארצי בעניין ישייב (עע 53348-01-12 ישייב נ' ח.א.ש. מערכות ושירותים בע"מ (29.8.13), וכך נקבע:

"משנחתם הסכם אכיפת הזכויות ומשהוכח כי הצדדים החלו לפעול על פיו, ראוי שתינתן הזדמנות להסתדרות לייצג את עובדיה, ולמשיבה לעמוד בהתחייבויותיה ליישם את ממצאי הביקורת בהתאם להסכם... מדיניות שיפוטית המבקשת להגן ולשמור על מרכזיותו של משפט העבודה הקיבוצי, חייבת ליתן תוקף להסכמות של הצדדים למשפט העבודה הקיבוצי שקיבלו עיגון בהסכם הקיבוצי. קבלת הבקשה להכיר בתובענה שהגישו המבקשים כייצוגית מקום בו נחתם הסכם קיבוצי לאכיפת זכויות, והצדדים נמצאים בעיצומו של ההליך הנדרש על פיו, עלולה להכשיל את המאמץ המשותף של ארגון העובדים וארגון המעבידים להבטחת זכויותיהם של העובדים בענף".

מעבר לקביעה שהסכם האכיפה יצר מניעות סטטוטורית לפי סעיף 10(3), נקבע בפסק דין לויט שיש לדחות את הבקשה לאישור גם מן הטעם שהמבקשים לא פנו, קודם להגשת הבקשה, להסתדרות, לארגון המעסיקים או למשיבה בדרישות לאכיפת חובות המשיבה מכוח ההסכמים הקיבוציים או צו ההרחבה. בית הדין הוסיף וציין כטעם נוסף לדחיית הבקשה את החשש שככל שתתקבל התביעה הייצוגית, עלול הדבר לגרום לפגיעה במשיבה שמעסיקה עובדים רבים, ואולי אף לגרום לקריסתה, לפיטורי עובדים ולאי אפשרות למיצוי זכויותיהם של עובדים שכבר פרשו ממנה.

פסק דינו של בית הדין הארצי

4.המבקשים הגישו ערעור. ביום 22.1.17 ניתן פסק הדין בערעור. הערעור בנושא עילת תוספת הוותק נדחה, לאחר שנקבע כי לאור הסעד שנתבע בעילה זו אין אפשרות סבירה כי התביעה בעילה זו תוכרע לטובת הקבוצה. לעומת זאת, הערעור התקבל ביחס לעילת אי ההפקדה לקרן הפנסיה בסעיף תגמולים, ואפרט.

נקודת המוצא בדיון בפסק הדין שלערעור היו הקביעות בפסק דין לויט, שהיו מקובלות גם על ערכאת הערעור, לפיהן המשיבה הפרה כלפי המבקשים את חובתה להפקיד בקרן הפנסיה שלהם, וכן שעלה בידי המבקשים להוכיח את קיומה של קבוצה, דהיינו שעלה בידיהם להוכיח כי גם לעובדים אחרים שעבדו עימם לא הופקדו דמי גמולים לקרן פנסיה.