חזרה מהסכם גירושין לפני ביצוע הגט

הערעור לפנינו הוא לבטל את פסק דין של בית הדין האזורי בתל אביב מתאריך ה' במרחשוון תשע"ד (9.10.2013) המבטל הסכם גירושין שנעשה ע"י הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום כ"ה במרחשוון תשס"ט (23.11.2008). במסגרת הסכם הגירושין האשה ויתרה על חלקה בדירה אשר הצדדים גרו בה ובאישור ההסכם נכתב "הדירה לבעל מירושה והאשה מוותרת על הדירה."

וכן נכתב בפסק הדין מושא ערעור זה:

בדרך כלל, בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד ע"י גט פיטורין כדמו"י, הסכימו והתנו ביניהם...". הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט, ולכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל, גם אם הצד החוזר מההסכם רצונו גם עכשיו בגירושין ומבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט.

בפד"ר כרך י' עמ 131 דנו בשאלה זו, והגר"א שפירא זצ"ל כתב בזה וז"ל שם:

"אבל בהסכם גירושין... ע"י הזכרת הגירושין הכוונה היא שזמן הביצוע של ההתחייבות חל לא בזמן חתימת ההסכם, אלא מכח אומדנא דוחים זמנה עד לביצוע הגירושין בין הצדדים... כל עיקרו של ההסכם בא להסדיר את העניינים של בני הזוג העומד להתגרש על אחר הגירושין, וכל עוד שלא התגרשו לא הגיע בכלל זמן ביצוע ההתחייבות ואין בכך התחייבות ממשית כלל לפני הגירושין, ועל כן כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין, אין כל מקום לדון לחייבו בחיוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר תוקף כלל לפני הגירושין, אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות הכספית חלה מיד, או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי תוקפו לחול מיד."

כאשר בפועל ביצעו טרם הגירושין חלק מסעיפי ההסכם, באופן זה ההסכם כולו תקף לפני הגירושין, ואין כל צד יכול לחזור בו. וכן כתבו בפד"ר כרך ה' עמ' 210, וז"ל:

"לאחר שהאשה חתמה על הסכם גירושין בו הסכימה לקבל גט, והבעל מוכן לקיים תנאי ההסכם והאשה חוזרת בה, וכן מחלה האשה על מזונותיה ועל כתובתה מתאריך ידוע וכבר קבלה תמורת זאת כפי ההסכם, הדירה שהיא גרה בה והרהיטים שבה, מחליט בית הדין שאין לחייב את הבעל במזונות אשתו."

הרי שמסקנתם, שלאחר ביצוע חלק מההסכם טרם הגירושין אין כל צד יכול לחזור בו. אולם אם ההסכם לא בוצע כלל כל עוד לא התגרשו, יכול כל צד לחזור בו.

בפסקי הדין הנ"ל ציינו לדברי הרא"ש בתשובה (כלל יא סי' ו) ושו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קנח) בעניין יבם שהתחייב לחלוץ, ואגב כך התחייב התחייבות ממונית, שאף אם חזר בו ואינו רוצה לחלוץ, אינו יכול לחזור בו מחלק הממון. אולם בפד"ר (כרך ה ע' 210) הסיקו שאין ללמוד משם אלא למקום שיש חיוב בגירושין, שאז הצד שעליו חל החיוב בגט אינו יכול לחזור בו מחלק הממון שבהסכם.

בנידוננו, אמנם הגענו למסקנה שיש לחייב את הצדדים בגירושין, אך אין בכך חיוב אישי על האשה, אלא קביעה מכוח המצב בין הצדדים, שברור שכיום אינם רוצים זה בזה ואין מקום לשלום בית, ויתכן שהבעל הוא שגרם לכך, וברור שאין להטיל על האשה את תוצאות המצב הזה.

מלבד כל הנ"ל, בנד"ד כאמור לדברי האשה ההסכם נחתם תחת לחץ הבעל כלפיה, ומתוך פרוטוקולי בית הדין אכן משתמע שהאשה סבלה מאד מיחסו של הבעל כלפיה וכלפי ילדיו.

בצירוף כל הנ"ל, בית הדין מחליט שהסכם הגירושין בטל והצדדים חייבים להתגרש.

לאחר הגירושין, בית הדין יקיים דיון בעניין הרכוש של הצדדים.

בית הדין רואה לנחוץ להבהיר, שהחומר שהוגש לבית הדין ע"י ב"כ הבעל, שמתוכו עולה שאין הצדדים יכולים לחזור בהם מההסכם הנדון, שם מדובר כאשר הצדדים באים לחזור מההסכם לאחר הגירושין.

טענות המערער

א] בתאריך י"ג באייר תש"ע (27.4.2010), 15 חודשים לאחר שההסכם אושר הגישה בקשה לביטולו ויש כאן עניין של שיהוי, איפה הייתה במשך שנה וחצי, ובאותו בקשה לביטול ההסכם היא כותבת בין השאר כי הבעל הפר את ההסכם כיון שלא עמד בתשלום של 10,000 ₪ למעט 4,000 ₪, היא אמרה שהבעל התחייב ב-10,000 ₪

ב] היא גם כותבת ששילם 4,000 ₪ זאת אומרת שהוא התחיל לקיים את ההסכם ויש לזה משמעות בהלכה, ומי שאישר שקיבל חלק מההסכם אז אפילו אם היה כפייה אבל יש כאן "סבר וקיבל" כיון שלקחה 4,000 ₪. מעולם לא הוגשה תלונה למשטרה על כפייה להסכם,

ג] דבר נוסף, היא לא מסרה אף פעם מודעה על חתימה בכפייה, כל שכן שבית הדין שלח אותם אחרי ההסכם ואמר להם תחזרו עוד שבוע ולא נעשה דבר.