לפנינו בקשת ב"כ עיזבון המנוחה [פלונית] ז"ל לחייב את האב בדמי מזונות בסך 1,100 ₪ עבור מזונות הקטינות בימי השבעה לפטירת [פלונית].
[פלונית] ו[פלוני] התגרשו כדמו"י ובית הדין חייב בזמנו את [פלוני] לשלם לאם [פלונית] דמי מזונות עבור מזונות הבנות הקטינות של בני הזוג. החיוב השוטף למזונות אלו פסק עם פטירת [פלונית] בטרם עת, ביום ב' בניסן תשע"ה (22.3.2015).
התקיים דיון בפנינו בנוכחות ב"כ הצדדים כמו"כ התקבלו תגובות ב"כ הצדדים המופיעים בתיק ביה"ד. ב"כ העיזבון טוענת שבימי השבעה על האם ז"ל הבנות שהו אצל הסבתא [אם האם] והיא זנה אותם מנכסיה, ועל כן על האב לשלם תמורת מזונות ימים אלו. ב"כ האב טוען שהסבתא אינה יורשת וע"כ אינה יכולה לתבוע את העיזבון.
דיון הלכתי
איתא במשנה כתובות (קז:) "מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו, ישבע כמה הוציא ויטול. א''ר דוסא בן הרכינס כדבריהם. א''ר יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי", ע"כ.
וטעמו של חנן הוא משום דהוי כמבריח ארי מנכסי חבירו, כדאיתא בנדרים (לג.-:) בטעמא דחנן. וכן הביאו התוס' בכתובות (שם ד"ה חנן) לטעם זה, והוסיפו לבאר, שלא השביח לו שום שבח נכסים, אלא שהצילו מגביית בעל חובו, ולא מידי יהיב ליה, ע"ש. וכן כתב לבאר הרב המגיד (פי"ב מהל' אישות הי"ט) וז"ל "לפי שיש חילוק בין סילוק נזק להבאת תועלת. ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חברו ונטעה (בבא מציעא קא.), דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו, אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל, אלא מסלק ממנו נזק חיובו, והרי זה כפורע חובו של חברו שלא מדעתו, שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום, [ראה רמב"ם (פכ"ו מהל' מלוה ולווה ה"ו) וש"ע חו"מ (סי' קכח ס"א) ]. וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה, לפי שהיא כבר היה יה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל, ואילו לא זן אותה זה, היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע. נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש, שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן", עכ"ד.
ולהלכה קיימא לן כדברי חנן וריב"ז שאיבד את מעותיו, כדאיתא בכתובות (קט.), וכן פסקו הרמב"ם (פרק יב מהל' אישות הל' יט) ומרן הש"ע אה"ע (סי' ע ס"ח) וז"ל: "עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אם יבוא הבעל אינו חייב לשלם לו, והרי זה איבד את מעותיו, מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה ממנו", עכ"ל.
והנה כתב בשו"ת הרי"ף (ח"א סי' קטז) וזו לשונו:
"ראובן הכניס יתום לחצרו, והיה לאותו יתום קרקע שעולה בה לשנה חמשים זהובים, והיה נוטלן ראובן זה, ומוסיף עליהם משלו בכדי פרנסת היתום זה וכסותו, והוא היה מכוון למצווה, עד שהגדיל היתום, ונפלו בינו ובין ראובן דברים, ויצא מאותו חצר. ותבעו ראובן במה שהוציא עליו. אמר היתום כל מה שהוצאתָ תוספת על הפירות שיצאו מקרקע, לא הוצאתו על דעת הלואה אלא על דעת מתנה. אמר לו ראובן, כך היה בדעתי שלא לתובעך בו וחזרתי בי עכשיו.
תשובה: אין לראובן זה מן הדין שיטול מן היתום כלום, לפי שלא אמר לו אוציא עליך משלי בתורת הלוואה, וכיוון שלא אמר לו כן, לא נתן לו אלא לגמילות חסדים, כמו שאמרו (כתובות קז:) במי שהלך למדינת הים והלך אחד ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי", עכ"ל. והובאו דבריו בספר התרומות (שער סה חלק ב סימן ב) וברבינו ירוחם (נתיב יט ח"א) ובבית יוסף יו"ד (סי' רנג דף נב) ובחו"מ (סי' קכח דף ע). וכן ציין לדבריו בתשב"ץ ח"ג (סו"ס קסז). וכן פסק מרן הש"ע יו"ד (סי רנג סעיף ה) וז"ל "מי שפירנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו, פטור", עכ"ל.
אולם בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' סח) כתב וז"ל:
"יתומים שסמכו אצל בעל הבית הרי הוא כאפוטרופוס וזן אותם משלהם ואם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי, וזה מבואר ואפילו לחנן ואפילו מה שאמר חנן בשעמד אחד ופרנס אשת חבירו שהניח מעותיו על קרן הצבי, מסתברא לי שלא במפרנס סתם אמר אלא בפורע לה מזונות מחמת חיוב הבעל, דומיא דפורע חובו של חבירו. הא במפרנס סתם לא אמר. ולכולי עלמא חייב דומיא דיתומים שסמכו אצל בעל הבית ודומיא דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות (ב"מ קא.). ואלו דברים עתיקים הם ואין זה מקום אריכות", עכ"ל. והובאו דבריו בבית יוסף חו"מ (סי' רצ דף רח). [וכ"כ עוד הרשב"א בתשובה ח"ג (סי' פב ד"ה ומ"מ) ובחידושיו לנדרים (לג: ד"ה עמד אחד) שיתומים שסמכו אצל בעה"ב לא איבד מעותיו]. וכן פסק מרן הש"ע (שם סעיף כה) וז"ל "יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי", עכ"ל.
סתירה בפסקי מרן הש"ע
והרואה יראה שלכאורה פסקי הש"ע סותרים זה לזה. כי בש"ע יו"ד (שם) פסק כדברי הרי"ף שהמפרנס יתום הניח מעותיו על קרן הצבי. ואילו בש"ע חו"מ (שם) פסק כתשובת הרשב"א שלא הניח מעותיו על קרן הצבי. וכבר כתב בספר גידולי תרומה (שם אות ב ד"ה ואני) לתמוה על דברי הש"ע הנז"ל, ע"ש. ולא יישב הדברים. וכ"כ הכנסת הגדולה חו"מ (סי' קכח הגהות ב"י אות כא) לתמוה על דברי הש"ע. וראה מש"כ ליישב.
והרמ"א חו"מ (שם) כתב להוסיף על דברי הש"ע "אבל אם פרנסם בתורת גמילות חסדים פטורים", ע"כ. וכתב הכנה"ג (שם) שכוונת הרמ"א ליישב שהרי"ף מיירי כשזן בתורת גמילות חסדים ואילו הרשב"א מיירי כשלא זן בתורת גמ"ח. וכתב, שכבר כתב הרב גידולי תרומה לדחות זאת, דלא משמע הכי מלשון תשובת הרי"ף.
גם הנודע ביהודה חו"מ תניינא (סו"ס לד) כתב, שזהו מההלכות העמומות, והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות, וציין למקורות הדינים בש"ע ועוד, ע"ש.
ישוב הסתירה בפסקי מרן השו"ע
וראיתי להגאון ר' חיים אלגאזי (תלמיד המהרי"ט) בספר נתיבות משפט (דף קמז:) שהביא תמיהת הרב גידולי תרומה הנז"ל, וכתב ליישב, על פי מה ששנינו במשנה גיטין (נב.) שיתומים שסמכו אצל בעה"ב יש לו דין אפוטרופוס. וכן פסק מרן הש"ע חו"מ (סי' רצ סעיף כד) "יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית הם מעצמם ונשתדל בשלהם יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר". ובאפוטרופוס שמינוהו אבי יתומים, או שמינוהו בי"ד, ודאי אין להסתפק שאם זן אותם, לא הניח מעותיו על קרן הצבי. דודאי סתם אפוטרו' לשם הלואה זן אותם, ליפרע מנכסיהם. וכיון דיתומים שסמכו אצל בעה"ב, דין אפוטרו' יש לו, הוא הדין והוא הטעם שבעה"ב גובה מנכסיהם. והן הן דברי הרשב"א בתשובה (שם) שהביא הב"י (סי' רצ) שיתומים שסמכו אצל בעה"ב, לא הניח מעותיו על קרן הצבי. ושכן כתב התרומת הדשן (סו"ס שמח) וז"ל "ואם היו אלו היתומים סמוכין לאותו שהוציא יציאות עליהם, ואין להם אפוטרופא, נראה דמילתא דפשיטא היא, דלא הניח מעותיו על קרן הצבי. דמשנה שלימה בגיטין (נב.) שיתומים שסמכו אצל בעה"ב יש לו כל דין אפוטרופא", עכ"ל התרוה"ד. ומש"כ בעל הגידולי תרומה שהרי"ף חולק על זה, כתב הרב נתיבות משפט שאין הדברים כן. דראובן שהכניס יתום לחצירו וזנו לשם מצוה שכתב הרי"ף, אין לו דין יתומים שסמכו אצל בעה"ב, כיון דיתומים שסמכו פירושו, שאע"פ שלא מינוהו להיות אפוטרו' הן מעצמן נתחברו לו, והוא משתדל בכל דבריהם כאפוטרופוס כמש"כ המפרשים. אבל מי שהכניס יתום לתוך ביתו לזונו לשם מצוה ואינו משתדל בשאר עסקיו, אין לו דין יתומים שסמכו כלל, ולא הוי כאפוטרופוס. וכו', ע"ש.