תיק 881409/2 פלוני נ' פלונית

רקע

בפני בית הדין ערעור הבעל לשעבר על פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה המחייבו לשלם לאשתו כתובה ופיצוי. וזו לשון פסק הדין:

בפנינו תביעת האישה לחייב את בעלה במלוא תשלום כתובתה ("מאתיים זקוקין") ופיצוי הולם בשל עזיבתו ונטישתו אותה לאנחות ואת בתם המשותפת בלי שום עילה וסיבה. כמו כן, מבקשת מזונות קבועים לילדה וכן "קנס" לאב על אי קיום הסדרי הראיה. כמו כן, תביעות נוספות בעניין מזונות וראיית הילדה.

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 2008. נישואין ראשונים לאישה, שניים לבעל.

לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בחומר שבתיק, עולה כדלהלן:

לטענת הבעל שהינו כהן הנושא שם משפחת כהנים "כ"ץ", האישה אסורה לו, הן מצד שלטענתו חיה בעבר בהיותה רווקה עם גוי ונבעלה לו, דבר העושה אותה "זונה" האסורה לכהן וכמבואר ביבמות  (סא ע"א וע"ב) והן מצד מוצאה מעדת "בני ישראל" שבהודו. לטענתו, עברה גיור לחומרא בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. דבר שלא נאמר לו עובר לנישואיהם.   לדבריו, יש באמתחתו פסק דין מגדולי ישראל  (האשכנזיים) שהאישה אסורה לכהן. פסקי דין שיסודם מפי השמועה ואף הועלו על הכתב  (הוגשו בסיכומי הבעל). האישה מנגד הכחישה מכול וכול כי נבעלה לגוי. לטענתה, ה"גוי" היה מכר של המשפחה בלבד, ולה לא היה קשר אישי או אינטימי אתו. הביאה גילוי דעת ופסק דין בכתב יד קדשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, לפיו היא מותרת לכהן.

האישה, בסיכומיה שהוגשו לתיק מיום י' באדר א' תשע"ד (10.2.2014),  טענה כי שכרה חוקר פרטי שהתחקה אחר הבעל וגילה כי הבעל חי חיים משותפים עם אישה זרה לרבות חיי אישות מלאים. ביום ד' בשבט תשע"ד (5.1.2014) התקבל מכתב מטעם הבעל על ידי בא-כוחו ובו נכתב כי בדיון שהתקיים בהוצאה לפועל במעמד הצדדים, הודה הבעל שיש לו חברה. לטענתו, הכיר אישה יהודייה ישראלית לפני מספר חודשים, אשר הסכימה להיות עמו בקשר "אפלטוני", וברצונו למסד את הקשר עמה. לטענת בא כוח הבעל (האמורה בסעיף 2 למכתב), לאור הודאת הבעל הרי שמיותר לדון בעניין זה.

לדעתנו, אין צורך להיכנס במחלוקת של גדולי ישראל לגבי עדת "בני ישראל" שבהודו. כיוון שאין בזה נפקא מינה לגבי כתובה ופיצוי שזה הנושא העיקרי בפנינו והזוג נישאו ברבנות כאן וידועה עמדת הרבנות הראשית בנושא "בני ישראל" ומי שמתחתן שם נכנס על דעת המקובל שם. הטענות הנוספות של הבעל האמורות לעיל שכן מצא פתח פתוח ושהאישה לא הייתה בתולה, לא הוכחו בפני בית הדין. מה גם, שנמצאו סתירות בדברי הבעל בעניין טענת בתולים. זאת ועוד, לאורך כל הדיונים לא נשמעה טענה זו ורק בדיון האחרון. כמו כן, לא "רץ" מיד לבית הדין עם טענה זו אלא רק אחר שנים כשהחליט לעזוב את אשתו, בא בתואנה זו אחר שנלאה למצוא הפתח להתיר את עצמו מקשר הנישואין.

באשר לסכום שעל הבעל לשלם, הנה מצאתי את שאהבה נפשי לגאון הגדול רבי אליעזר יהודה וולדינברג, חבר בית הדין הגדול (לשעבר) בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן פא) שכתב כמענה לפניית המרא דאתרא הרב הראשי לישראל דאז, הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג הלוי, בשנת תשי"ד (1954), בדבר שאלתו אודות שערוך "מאתיים זקוקים" הנקובים בכתובה – מה שוויים בכסף היוצא כיום בהוצאה כאן בארץ ישראל. וזו לשון הרב ציץ אליעזר בתשובה (שם):

"והנה למעשה עוד לא בא לפנינו נידון כזה, וגם לא שמעתי על נוהג קבוע בזה בבתי הדין הרבניים כאן בארץ. אולם להלכה נראה לפי עניות דעתי לקבוע כדלהלן:

כידוע בדברי הפוסקים, הזקוקים משונים בערכם לפי מקומם וכל מדינה חישבה בזקוקים שלה, וכמו כן קיימת מחלוקת בדברי הפוסקים בקביעת שיעורן – יעויין בטור ושולחן ערוך אבן העזר  (סימן סו סעיף ו) ובדרישה ובבית שמואל (שם) [וכן בב"ח שם אות י] וכן בספר נחלת שבעה (סימן יב אות מט). ובעוד פוסקים. ומאידך גיסא, ידוע גם כן דמקולי כתובה שנו כאן (כתובות דף קי ע"ב), ואם במקום הגירושין יותר קלים, פורע לה הבעל כפי מקום הגירושין, וזהו גם בנוגע לענין שינוי מחמת זמן דומיא דשינוי ממקום למקום, יעוין בכל זה במשנה וגמרא בכתובות  (דף קי ע"ב) ושולחן ערוך אבן העזר  (סימן סו שם, וכן בסימן ק סעיף ה ובנושאי כלים שם) וכן בנחלת שבעה  (שם). ולפי זה, צריכים אנו לקבוע לפי שיווי הזקוקים כאן בארץ שהוא מקום הגירושין של הנידון. והנה מונח לפני ספר שיעורי תורה אשר ניכרים הדברים שהמחבר החשוב התחקה הרבה על קביעת השיעורין ויגע ועמל בזה והשיג הרב המחבר כפי מידתו, והנה בסימן ג' בספרו קובע אחרי הבירור כי מאתים זקוקים כסף צרוף המה שלשת אלפים שמונה מאות ארבעים ושש גרם כסף נקי, וחקרתי אצל יודעי דבר על שיווי גרם כסף כעת כאן בארץ [...]." ע"כ.

ועיין עוד בשו"ת אגרות משה (חלק אבן העזר חלק ד סימן צא) שדן בשיעור כתובה לפי מה שהנהיגו רבותינו הקדמונים במדינתינו. ועייין עוד בשו"ת אדמת קודש (חלק א חלק אבן העזר סימן לא ד"ה וכן מצאתי). ע"ש.

ועיין בדברי מופת הדור הגאון חזון איש  (יורה דעה סימן קפב ס"ק יט ואבן העזר סימן סו ס"ק כא) שדן גם הוא בחישוב הזקוקים וכתב שהכסף בזמננו אינו כסף צרוף לפי שיש בו סיגין בשיעור של שישה עשר אחוזים, ולפי זה צריך להוסיף במחיר הכסף אותו אחוז סיגין שיהיה כמחיר של כסף צרוף ונקי ע"כ. ונראה שצריך להוסיף גם מס הנהוג באותו מקום ולכללו בשיעור שער השוק (כמו שכתב בפתחי חושן ירושה ואישות פרק ז הערה ד). ועיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימנים קפט–קצב, אבן העזר חלק ד סימן ח וסימנים צא, צב). ע"ש.

והנה, בדרישה (אבן העזר סימן סו) כתב ששיעור מאתיים זקוקין הוא פי ארבע ממאתיים זוז. ע"כ. ולפי המבואר בפוסקים ששיעור מאתיים זוז שווה 961.5 גרם כסף צרוף, נמצא ששיעור מאתיים זקוקין שווה 3,846 גרם כסף צרוף, וכן כתב בשיעורי תורה להגאון רבי חיים נאה, אבל בחזון איש הנ"ל כתב שעל פי דברי הגר"א ביורה דעה (סימן שה) יוצא שהמאתיים זקוקין הם בשווי 57.6 ק"ג כסף צרוף. ע"כ.

ופשוט הדבר שמחשבין הזקוקין כפי ערך הכסף בזמן פירעון הכתובה. וכן כתב הגאון רבי יעקב ישעיה בלוי בספר פתחי חושן (ירושה ואישות פרק ז הערה יג) ע"ש בדברי קדשו מה שכתב באריכות. ע"כ.

ההבדל בערכים של היום:  בין 8,000–120,000 ש"ח ואם היינו דנים רק מבחינת הרשום בכתובה, היינו פוסקים כסכום הנמוך, אבל כיוון שעסקינן גם בפיצוי הגענו לסכום הנקוב בהחלטה.

על כן אנו מחליטים:

א.       על הבעל לשלם לאשתו סך מאה אלף ש"ח עבור תשלום כתובתה ופיצויים [...].