גירושין וכתובה

הצדדים נישאו בשנת 1997 ולהם שלושה ילדים, גרים בנפרד כשנתיים.

בית הדין דן בתביעת הגירושין של הבעל. הבעל תובע להתגרש, האשה מעוניינת בשלום בית.

לטענת הבעל האשה בגדה בו עם חבר ילדות בשם [מ'] במשך שבע שנים. לטענתו האשה התוודתה בפניו על כך ואף קיבלה טיפול פסיכולוגי שעסק גם בעניין הבגידה, כמו כן היה טיפול זוגי שעסק במשבר שנוצר עקב הבגידה ונושא הבגידה עלה במהלך הטיפול. בכתב התביעה הבעל טוען שיש לו הוכחות נוספות על בגידת האשה. האשה מכחישה את הטענות, טוענת שהבעל הוא זה שבגד בה ומבקשת לקבל את כתובתה. האשה תבעה בבית המשפט תביעת רכוש, משמורת ילדים ומזונות. הבעל גר כיום עם אשה אחרת, לטענתו הקשר עם האשה האחרת נוצר לאחר שעזב את הבית. לטענת האשה הקשר עם האשה האחרת שהינה פקידה של הבעל, נוצר קודם לכן ומבקשת להוכיח זאת.

במהלך הדיון שהתקיים ביום מיום י"ז בשבט התשע"ו (27/01/2016) ביקשה ב"כ הבעל את הסכמת האשה לוויתור על סודיות רפואית על מנת שהפסיכולוגית שטיפלה בה תוכל להעיד בבית הדין, בית הדין הבהיר לאשה שהעדות המבוקשת לא תעסוק כלל בענייניה האישיים שעלו בטיפול, אלא שהפסיכולוגית תידרש לענות רק על השאלה האם במהלך הטיפול עלה נושא בגידת האשה. האשה סירבה לזמן את הפסיכולוגית לעדות על שאלה זו. כמו כן האשה סירבה להביא לעדות את המטפלת הזוגית, שטיפלה בהם וכן מטפלת הוליסטית. כאמור, לטענת הבעל עניין הבגידה עלה הן בטיפול הפסיכולוגי, הן בטיפול הזוגי והן בטיפול ההוליסטי.

בעיני בית הדין תמוהה מאד התנגדות האשה לזימון המטפלים האמורים לעדות. אם אכן האשה לא בגדה בבעלה הרי שאין לה ממה לחשוש מקבלת עדות המטפלים. במיוחד לאור העובדה שבית הדין הבהיר שהעדויות המבוקשות יעסקו אך ורק בשאלה אם עלה ענין של בגידה במהלך הטיפול ולא יחדרו לפרטיות האשה בשום צורה. סירוב האשה למתן העדויות האמורות יכול להיות מובן רק אם אכן צודק הבעל ואכן האשה בגדה בו ועניין הבגידה עלה בטיפולים. לכן האשה מבקשת להסתיר את הידע המצוי אצל המטפלים. רק כך מובנת עמדתה שלא להביא לעדות את המטפלים שטיפלו בה.

לבית הדין היכולת להורות על זימון העדים האמורים, נגד רצון האשה. אמנם בית הדין לא רואה צורך בדבר. די בסירובה של האשה, למתן אפשרות לברר את מה שניתן לברר בבית הדין, בכדי להכריע את הדין. שכן מניעת אפשרות הברור, כמוה כהתחמקות ממתן תשובות לטענות או לשאלות בית הדין. לכן דין האשה כדין המתחמק ממתן תשובות לטענות או לשאלות בית הדין.

מעתה יש לדון, מה המשמעות לניסיון התחמקות והימנעות ממתן תשובות לטענות ולשאלות בית הדין.

הרא"ש (בתשובותיו כלל קז סימן ו) דן בעניין שותף שתבע מחברו סכום כסף גדול, וזה סירב להשיב על חלק משאלות בית הדין. על כך כתב הרא"ש:

"עוד שאלוהו הרבה שאלות, כי היה נראה להם כי רבי ישראל זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות, ורצו לחקור ולדרוש ולהוציא הדבר לאמתו... ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה, כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו, והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו, ולא רצה להשיב על שאלותם, פן יתפס בדבריו ויתברר השקר. ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו... וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין... ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת."

עוד כתב הרא"ש שם:

"ועוד, דדין זה היה יכול להתברר אלו היה רוצה להשיב על שאלות הדיין, ומאחר שאינו רוצה להשיב, כדי שלא יתברר הדבר, הרי הוא כמודה במקצת שקרו, וראוי לדונו באומדנא דמוכח... דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב אמת ומשפט שלום וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה, כדי לתת שלום בעולם."

עוד כתב הרא"ש שם:

"כל זה סברתי והארכתי, להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה. ובדין זה, שהדבר ידוע שהנתבע טוען ברמאות, כמו שאבאר, לזכותו אי אפשר, כמו שאמר רז"ל: מדבר שקר תרחק, להסתלק אי אפשר, כמו שכתבתי, אם כן על כרחו זקוק הדיין לדונו לפי אומד דעת."

עוד כתב הרא"ש שם:

"וכיון שלא השיב, היה להם לדיינים לחייבו לאלתר. כי היכי דעדים שלא השיבו על חקירות ודרישות, עדותן בטלה. בין בדיני ממונות, היכא שהנתבע טוען ברמאות, ובעינן דרישה וחקירה לברר הדבר והוא אינו רוצה להשיב, כדי שלא יתברר הדברים, כל דבריו בטלים וחשובין כאין, וחשיב כטענות התובע, והדיין יש לו לחייבו."

עולה מדברי הרא"ש שכאשר בעל דין אינו מאפשר את בירור הטענות נגדו, תוך הימנעות ממתן תשובות, או מתן תשובות חלקיות או מתחמקות, הרי שניתן לחייבו לפי 'אומדנא דמוכח כזו' בלא שהתבררו טענותיו של הצד שמנגד. חיוב הנתבע בנסיבות אלה עשוי להגיע לכדי מלוא התביעה נגדו, שהרי הוא כאילו הודה בסירובו לטענות התובע. והביא הרא"ש ראיות רבות מן הש"ס שרשאי הדיין לדון על פי אומד דעתו.

סיכום דברי הרא"ש אלה הובאו להלכה בסמ"ע, חו"מ סימן ט"ו ס"ק י"ג, בש"ך שם ס"ק ה', באורים ותומים שם באורים ס"ק י"ג ובנתיבות המשפט שם ס"ק ט'.

וכך כתב הש"ך שם: