השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח. בן-עמי) בב"ש 3341/02 (א 3538/01) בו החליט בית המשפט על סילוקה על הסף של תביעת המערער מחמת התיישנות. המערער משיג על קביעה זו, ומבקש כי יותר לו להוכיח את תביעתו לגופה.
רקע והליכים
2. המערער הגיש תביעה כנגד רשויות התכנון בירושלים ועירית ירושלים לפיצוי בסך 10 מליון ש"ח, וזאת נוכח טענותיו כי התנהגות הרשויות הביאה לפגיעה שלטונית בזכות הקנין שלו, המקימה חובת פיצוי. על פי התביעה, הנזקים הכספיים שנגרמו לו מקורם ברשלנות הרשויות, שכל יסודותיה מתקיימים, כנדרש על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). רשלנות זו הסבה על פי הנטען, נזק ממוני ונזק שאינו ממוני.
3. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה, כי תביעתו של המערער התיישנה. השאלה האם בדין נדחתה התביעה מחמת התיישנות היא סלע המחלוקת בהליך זה.
עיקרי התביעה
4. ביום 30.7.1989 רכש המערער זכויות בקרקע הידועה כחלקות 9 ו-10 בגוש שומה 30053 (להלן - החלקה). הוא רכש את החלקה כדי לבנות עליה בנין מגורים, על יסוד תב"ע 3662, שאושרה למתן תוקף ב-9.4.89 ופורסמה ברשומות ביום 8.10.89. אותה תכנית קבעה את ייעוד החלקה למגורים עם חזית מסחרית, המאפשרת בנייה של בנין בן 4 קומות. בעת רכישת החלקה, היתה בתוקף תב"ע 3555 לבניית בנין עיריית ירושלים, הגובל בחלקת המערער. תוכנית זו פורסמה ביום 7.3.88. (לתב"ע 3662 ותב"ע 3555 ייקרא יחדיו גם - התכניות המקוריות).
ביום 9.1.92, הגיש המערער בקשה למוסד התכנון לסימון קווי בנין, וביום 12.1.92 אושרה הבקשה על פי תב"ע 3662. בסמוך לכך, הגישה עירית ירושלים בקשה לועדה המקומית להכריז מכח סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 על הכנת תכנית בחלקה שבבעלות המערער ובחלקה סמוכה, היא תב"ע 4391. מטרת תב"ע זו היתה לשנות את הבינוי שאושר בתב"ע 3662, ולקבוע תנאים על פי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה לפיהם לא ינתנו היתרי בנייה בחלקה של המערער ובחלקה הסמוכה בתקופת הכנתה של התכנית. העילה להכנת התכנית, לטענת המערער, נבעה מחשש העיריה כי הבינוי בחלקת המערער יגרום להסתרת הנוף בבנין העיריה החדש שתוכנן לקום. מטרתה של תב"ע 4391 היתה, אפוא, להתאים את שתי התכניות המקוריות - תב"ע 3662 ותב"ע 3555 זו לזו.
ביום 23.2.92 החליטה הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים (להלן - הועדה המקומית) לאשר את בקשת העיריה, והורתה כי הקפאת הבנייה בחלקה תוגבל לשנה אחת בלבד, או עד להפקדתה של תב"ע 4391, על פי המוקדם מביניהם. ביום 2.6.92 אישרה הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז ירושלים (להלן - הועדה המחוזית) את החלטת הועדה המקומית. דבר הכנת תב"ע 4391 פורסם ברשומות על פי סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה ביום 23.7.92.
ביום 21.7.92 החליטה הועדה המחוזית להפקיד את תב"ע 4391. על פי תכנית זו, הוסטו קווי הבנין בתב"ע 3662 דרומה, לכיוון מיתחם כנסיית נוטרדם. רק ב-22.4.93 פורסמה התכנית 4391 להפקדה. לטענת המערער, בפועל לא ניתן היה לקבל היתר בנייה בעת הפקדת התכנית. במהלך תקופת ההפקדה, הגיש המערער התנגדות, וכן הוגשו התנגדויות נוספות. הועדה קיימה דיונים בהתנגדויות, ובוצעו מהלכים תכנוניים שונים. לבסוף, אושרה תב"ע 4391 על ידי שר הפנים ביום 30.4.96 וביום 16.6.96 פורסמה התכנית ברשומות.
לאחר אישור תכנית 4391 נאלץ המערער, לטענתו, להגיש את תב"ע 5785 שמטרתה היתה להתאים את תכנית הבנייה החדשה בחלקה שבבעלותו לתב"ע 4391, שאושרה בינתיים. בלא התאמה כזו, לא יכול היה המערער לממש את מלוא זכויות הבנייה שהוקנו לו בתב"ע 4391. תכנית 5785 אושרה ביום 12.2.98.
לטענת המערער, ההתנהלות התכנונית שהביאה להקפאת הבנייה על החלקה על פי תב"ע 3662, במסגרת הפעולות התכנוניות הקשורות לתב"ע 4391, ועד להפשרת הבנייה בעקבות אישור תב"ע 5785, גרמו לעיכוב הבנייה בחלקה שלו במשך ארבע וחצי שנים, והסבו לו נזק רב ביותר שעליו מתבססת תביעתו לפיצוי.
5. המשיבות העלו טענת סף של התיישנות כנגד תביעת המערער. לטענתן, עילת הרשלנות שבכתב התביעה מתייחסת לעריכת שתי תכניות בנין העיר המקוריות שאינן מתיישבות זו עם זו - תב"ע 3662, היא התכנית הנוגעת לבנייה בחלקה, ותב"ע 3555, הנוגעת להקמת בנין העיריה. תכניות אלה קבלו תוקף סטטוטורי בשנים 1988-1989. על פי הנטען, המערער ידע, על קיום הניגוד האמור בין שתי התכניות וכן ידע על הקפאת הבנייה לכל המאוחר באפריל 1992, ואף התנגד להקפאה זו. מכאן, שלכל המאוחר במועד זה התגבשה עילת התביעה שלו, והיה ביכולתו לתבוע בגינה. משלא עשה כן, תביעתו התיישנה, לכל המאוחר באפריל 1999.
6. בתשובתו, ציין המערער כי העובדות הרלבנטיות לעילת התביעה מתחילות, לכל המוקדם, בשנת 1992, והן נמשכות במשך תקופה ארוכה לאחר מכן, עד לאישור תכנית 5785, שהפשירה את הבנייה ביום 27.2.98, ואשר עמה הוסרה הקפאת הבנייה בחלקתו בפועל; למצער, התגבשה עילת התביעה מיום אישורה של תב"ע 4391 ביום 30.4.96. משכך, התובענה שהוגשה ב-31.12.01 לא התיישנה.
עוד נטען על ידי המערער, כי מדובר בתובענה במקרקעין, שמשך הזמן להתיישנותה הוא 15 שנה, ותקופה זו בודאי לא חלפה עד להגשת תביעתו.
כן נטען, כי המשיבות עצמן הודו בזכותו של המערער לפיצוי על הקפאת הבנייה בהגדלת אחוזי הבנייה שניתנו לו, והודאה זו מובנית בתב"ע 4391 ותב"ע 5785 עצמן אשר עיגנו הגדלה זו. לפיכך, ההתיישנות מתחילה לחול ממועד הודאה מאוחרת זו, והתביעה אינה נחסמת בשל התיישנות.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
7. בהחלטתו, הונחה בית המשפט קמא על פי הכלל לפיו יש לנקוט זהירות מיוחדת בסילוק תביעה על הסף, ולהגביל זאת רק למצבים בהם אין אף סיכוי קלוש להצלחת התביעה.
לגופה של טענת ההתיישנות, הוא פסק כי היא נתבססה כראוי. ראשית, קבע בית המשפט כי יש להיצמד לכתב התביעה ולעילות המצויינות בו, ולא להיזקק לעילות אחרות שנטענו בתשובת המערער לטענת ההתיישנות שהועלתה כנגדו.לגוף הענין הוא קבע כי אין מדובר במקרה זה ב"תובענה במקרקעין" כמשמעותה בחוק ההתיישנות, ולכן תקופת ההתיישנות החלה היא של 7 שנים. אשר לטענת המערער כי החלטת מוסד התכנון להקפיא את הבנייה יוצרת עילה מינהלית שעניינה פגיעה שלטונית בזכות הקנין תוך גרימת נזק, נפסק כי גם אם קיימת עילה כזו בדין, אין בגינה תקופת התיישנות מיוחדת, ודינה לצורך התיישנות ככל תביעה כספית אחרת. גם הטענה כי המשיבות הודו בזכותו של המערער לפיצוי על הנזק שההקפאה גרמה לו, ולפיכך תקופת ההתיישנות מתחילה מיום ההודאה, לא נתקבלה, וזאת מאחר שבצד טענת ההודאה, היה טיעון של התיישנות בכתב ההגנה.