בפניי בקשה למתן צו להוסיף ולהשיב על שאלות. המבקשים הם הנתבעים בהליך העיקרי. המשיבות הן התובעות בהליך העיקרי. לגבי כל אחת מהן מופנית בקשה שונה. בהתאם לכך, תידון הבקשה בנפרד לעניין כל אחד משלושת המשיבים.
המשיבה 1
1. (א) שאלה מספר 17. עניינה של שאלה זו בפרטים שונים לעניין השקעות כספים של משיבה 1 בפעילות העיתון ג'רוסלם ריפורט. שאלה זו נוגעת במישרין לטענות שהועלו בכתב התביעה, ולפיהן התובעות מזרימות ומשקיעות כספים רבים בעיתון (פיסקאות 13, 16 לכתב התביעה). במצב זה, הרלוונטיות של השאלה, על כל חלקיה, אינה יכולה להיות במחלוקת.
(ב) המשיבה 1 נמנעה מלהשיב לשאלה זו, בנימוק של סוד מסחרי. בתגובה לכך, המבקשים הודיעו שהם חולקים על הטענה, אך מסכימים להתחייב כי לא ייעשה שימוש בתשובותיה, למעט לצורך ההליך שבפניי. הואיל ועניין זה מעלה שאלות משותפות לעניינים נוספים שעלו בבקשה, אדון בעניינים אלה בהמשך בהדבק אחד.
2. שאלות מספר 18.1 ו - 18.2. שאלות אלה מתייחסות לטענה שבסעיף 13 לכתב התביעה, לפיה הושקעו והוזרמו כספים רבים בהעלאת יוקרתו של העיתון בכל המישורים. השאלות מתייחסות לסכומי הכסף שהושקעו ולמועדים בהם הושקעו. עניין זה, אפוא, הוא רלוונטי על פי כתב התביעה. הוא רלוונטי גם על פי כתב ההגנה, בו נטען לאמת בפרסום נשוא התביעה, בו נטען כי חלה הידרדרות בעיתון לאחר רכישתו על ידי בעליו החדשים. גם לגבי שאלות אלה נטען על ידי המשיבה 1 כי המדובר בסוד מסחרי. גם לעניין זה המבקשים הודיעו שהם חולקים על הטענה, אך מסכימים להתחייב כי לא ייעשה שימוש בתשובותיה, למעט לצורך ההליך שבפניי.
3. שאלות מספר 19.3 ו - 19.6. שאלות אלה מתייחסות להיקף הכספי של התקשרויות מסחריות של העיתון במהלך שנת 2006. לטענת המבקשים, שאלות אלה רלוונטיות ביחס לנטען בסעיפים 58, 59 ו - 62 לכתב ההגנה. מעיון בסעיפים האמורים לא עולה זיקה עניינית ברורה בין הנטען בהם, בכל הנוגע לנזק צפוי לפעילות התובעות בקרב ציבור קוראיהן, ובין השאלות שנשאלו. עם זאת, בסעיף 13 לכתב התביעה יש טענות לגבי המשך התקשרויות עסקיות ומסחריות של העיתון, פעילותו העסקית, והתקשרויות ארוכות טווח שלו. מעיון בשאלון עולה כי זהו גם הסעיף שבקשר אליו הועלו שאלות אלה מעיקרו של דבר. בנסיבות אלה, המדובר בשאלות רלוונטיות.
4. הדיון בשאלות אלה מחייב הידרשות להסדר המשפטי החל על טענה בדבר סוד מסחרי, העולה במסגרת הליכי גילוי מוקדם. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999 (להלן - חוק עוולות מסחריות). הוראה זו קובעת, כי
"'סוד מסחרי', 'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו"
היקפן ועיתוין של השקעות כספים הנעשות על ידי גורמים פרטיים, דוגמת המשיבות, הם מידע עסקי על פי טיבם. הפרטים המבוקשים עשויים לשפוך אור על מצבן הכלכלי של המשיבות. המידע אינו נחלת הרבים. הוא אינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים. סודיותו עשויה להקנות לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו. במצב זה, יש ממש בטענה, כי המדובר בסוד עסקי.
5. מה הדין החל על שאלה בשאלון, אשר לגביה עלתה טענה בדבר סוד מסחרי? מסגרת הדיון בטענה מסוג זה קבועה בהוראת סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות. סעיף 23(א) לחוק קובע, כי בית משפט רשאי, מיוזמתו או על פי בקשה, לתת צו על מנת להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם.סעיף 23(ב) קובע, כי בית משפט רשאי, לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.סעיף 23(ג) מוסיף וקובע, כי בהליך משפטי בעניין אזרחי, רשאי בית המשפט, לבקשת אדם, לתת צו בדבר אי גילוי ראיות שיש בהן סוד מסחרי. סמכות זו מותנית בשני תנאים עיקריים: (א) בכך שבית המשפט ראה כי העניין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק,ו - (ב) כי בית המשפט השתכנע כי במתן הצו לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ב) אין כדי להגן על הסוד המסחרי.
6. הוראה זו אינה מתייחסת מפורשות לתשובות לשאלון. עם זאת, על פי תכליתה היא חלה גם על המקרה שבפניי. תשובות לשאלון ניתנות בתצהיר. תצהיר הוא דרך של מתן עדות, וממילא מהווה ראייה. מכאן, כי הוראת סעיף 23, העוסקת בגילוי ראיות אשר יש בהן משום סוד מסחרי, חלה על פי תכלית ההוראה גם על המצב שבפניי. זאת ועוד, פירוש אחר נוטה לרוקן את הוראת סעיף 23 מתוכן, שכן הוא עשוי לאפשר לעקוף את המנגנון שנקבע בה, בדרך של הצגת שאלון במקום בקשה לגילוי מסמכים. בפירוש כזה אין כל טעם (ראו בהקשר זה מ' דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר, תשס"ב - 2002, בעמודים 783, 791).
7. סעיף 23 מהווה הוראת הסמכה, המאפשרת לאחד הגורמים המוסמכים, המפורטים בסעיף 23(ד), ובהם בית משפט להכיר בחיסיון, בהתבסס על אמות המידה המפורטות לעיל (ראו דויטש, בספרו הנ"ל, בעמוד 780). נקודת המוצא של ההוראה היא העדרו של חיסיון. היא מבטאת מגמה מצמצמת של המחוקק ביחס לסוד המסחרי (ראו דויטש, בעמוד 788, ה"ש 744). על הטוען לחיסיון, מוטל הנטל לשכנע כי העניין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק. מוטל עליו גם לשכנע, כי חלופות אחרות, אשר יש בהן פגיעה פחותה בגילוי הראיה, אין בהן די (ראו דויטש, בספרו הנ"ל, בעמוד 782). בכך, ניתן ביטוי לעיקרון המידתיות (ראו רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ, בפיסקה 7 להחלטת כב' השופטת דורנר). יוצא, כי
"החיסיון נתפס בחוק עוולות מסחריות כמוצא אחרון ושיורי, ולא כאמצעי המיידי בו יש לנקוט. בכך מודגש בחוק האינטרס הציבורי שבגילוי האמת, על פני וודאות גבוהה בשמירת האינטרס הרכושי של בעל הסוד. בית המשפט יורה על חיסיון רק אם שני הרבדים האחרים להגנה - צווי איסור הפרסום והצווים בדבר אופן הגשת הראיה - אין בהם כדי להגן על הסוד" (דויטש, בספרו הנ"ל, בעמוד 781).
על רקע זה צויין, כי בחוק עוולות מסחריות "מוקד ההגנה מצוי בטכניקת הצווים בדבר אופן הגשת הראיה, המאפשרת ... עריכת צדק בין הצדדים, תוך צמצום ניכר של סיכוני הדליפה של הסוד" (דויטש, בספרו הנ"ל, בעמוד 782). זאת ועוד, "גם לאחר שמסתבר כי ההסדרים החלופיים אינם מספקים פתרון הולם, עשוי עדיין בית המשפט להימנע מהכרה בחיסיון, אם האינטרס בגילוי האמת גובר על האינטרס בחיסיון" (שם, שם).
8. יוצא, כי יש לשקול תחילה האם ניתן להגן באופן מניח את הדעת על הסוד המסחרי, תוך שימוש באמצעים הקבועים בסעיפים 23(א) ו - (ב). בהקשר זה, תחילה על המבקש לחשוף את הסוד לבסס שני יסודות עיקריים: רלוונטיות וצורך (ראו דויטש, בעמוד 787). הרלוונטיות במקרה שבפניי ברורה מאליה. הנתונים המתבקשים מן המשיבה 1, היא התובעת 1, על מנת לשפוך אור על טענות העולות בכתב התביעה. לא יכולה להיות מחלוקת על הרלוונטיות של הדברים. אשר לצורך, הרי שמדובר בטענה מרכזית בכתב התביעה. היא נוגעת לעניין מרכזי בפרסום, היינו ההשקעות בעיתון בתקופה הרלוונטית, פעילותו והתקשרויותיו. יסוד זה הוכח כדבעי.
9. (א) על רקע זה יש לשקול את השימוש באמצעים המפורטים בסעיפים 23(א) ו - (ב). בהקשר זה קיימת קשת רחבה של אמצעים. הם כוללים איסור פרסום. הם כוללים צו המורה ".... לצד שכנגד להימנע מכל שימוש בסוד שלא למטרות ההוכחה בהליך, להגביל את מיהות בעלי התפקידים מטעם מבקש הגילוי הרשאים לגשת למידע, לאסור על הכנת עותקים מן המסמכים, למנות את עורך הדין של הצד שכנגד כנאמן לשמירה על המסמכים, ולחייב את מבקש הגילוי להפקיד ערובה מתאימה למקרה שהסוד ידלוף" (בעמוד 794). כמו כן, ניתן לשקול מתן צו לפיו ".... העברת המידע הנדון לפרקליטו של הצד שכנגד בלבד, 'לעיניו בלבד', כאשר נאסר על הפרקליט, בהחלטה, להעביר את המידע ללקוחו" (עמוד 795).
(ב) אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת בבחירת האמצעים האמורים, בעניין ויטלזון הנ"ל עמד בית המשפט העליון על מספר הנחיות. נקבע, כי ככלל קיימת זיקה ישירה בין התשתית הראייתית שהונחה לביסוס התביעה, ובין היקף הגילוי בו יחויב בעל הסוד המסחרי ואופיים של הסדרי הגילוי (בפיסקה 8). נקבע גם כי היקף הגילוי עשוי להיות מושפע גם מקיומן של ראיות חלופיות בידי התובע להוכחת טענותיו (שם, שם). בית המשפט הוסיף, כי "לבסוף, על בית-המשפט לעצב את הסדר הגילוי בהתחשב גם בשיקולים נורמטיביים, שבמרכזם ההשפעה האפשרית שתהיה להיקף הגילוי שייקבע, על היערכות בעלי-דין מראש, עוד בטרם נתגלע הסכסוך ביניהם,לצבירת ראיות, העשויות להקל בדיעבד על בירור הסכסוך. על הכלל המשפטי להיות מעוצב איפוא כך שיגרום לצדדים לפעול מלכתחילה לצמצום הפער הראייתי שעימו נדרש להתמודד בדיעבד בית-המשפט לצורך יישוב הסכסוך".
(ג) כן יש לתת את הדעת על עוצמת האינטרס של בעל הסוד המסחרי. בהקשר זה, צויין כי עוצמתו של האינטרס שעניינו הגנה על מידע "פנימי" של עסק, היא פחותה מזו של הגנה על מידע ביחס לתהליכים (ראו דויטש, בעמודים 790, 298). הוא הדין במקרה שבפניי.
(ד) עוד יש לבחון, האם הוכח כי ייגרם נזק מהותי לעסק, בהעדר צו כאמור (בעמוד 792). ניתן לצאת מהנחה, כי כך הוא במקרה שבפניי, נוכח טיבו של המידע המבוקש.