השופט א. ואגו:
ביסוד ערעור זה פרשנותו וישומו של סעיף 7(4) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן:
"חוק הפלת"ד").
המערער, תושב שטחי הרשות הפלסטינאית, נפגע בתאונת דרכים, בעת שהוסע ברכב ישראלי, זמן קצר לאחר שנכנס ברגל מהשטחים לתחום ישראל, ויעד הנסיעה היה העיר רהט, לצורכי עבודה.
התאונה התרחשה כאשר הרכב, שבו הוסעו מספר שב"חים, ובהם המערער, ביקש לחמוק ולהמלט מאנשי מג"ב שהורו לו לעצור, והנהג, שעזבונו הוא המשיב 1, נהרג, ואילו המערער, כאמור, נפצע ונפגע בגופו. מאחר שבידי הנהג המנוח לא היה ביטוח להסעה בשכר, וההסעה כאן בוצעה בתמורה, לא היה כיסוי ביטוחי מטעם מבטח הרכב על פי תעודת החובה, ועל כן המשיבה הנוכחית, "קרנית", היא בעלת דברו היחידה.
כאשר הגיש בקשה לתשלום תכוף בבית משפט השלום (כב' השופטת נ. נצר), זו נדחתה, ובכך גם נחרץ גורל התיק העיקרי, באשר ביהמ"ש קבע, כי התקיים לגבי המערער החריג נשוא דיוננו, ועל פיו נשללת עילת התביעה מכוח חוק הפלת"ד ממי ש
"הרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע", כלשון סעיף 7(4) הנ"ל.
נקבע, בערכאה דלמטה, שהרכב, שבו ארעה התאונה, שימש ולחלופין סייע, בידי המערער, לעבור עבירת הסתננות לישראל, שהיא עבירת פשע, לפי
החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד - 1954. (להלן :"חוק ההסתננות")
על פסק דין זה הוגש הערעור דנן, בו טוען המערער כי כלל לא התקיימו בו מכלול יסודות עבירת ההסתננות, בעת התאונה, וממילא אין לומר כי הרכב, אותה עת, שימש לו או סייע בידו לביצוע עבירה זו, ולכל היותר היה הוא בגדר שוהה בלתי חוקי "בלבד", שאמנם שהה בישראל שלא כחוק, למטרת עבודה, אך זו עבירת עוון בלבד.
עוד טוען הוא, כי אף אם יקום ספק, עובדתי או פרשני, באשר להגדרת העבירה שביצע, או סיווגה, יש לנקוט גישה ליברלית ומקלה וכזו שתיטה לכיוון של הקניית פיצוי לפי החוק, שהרי עסקינן בחוק שתכליתו סוציאלית שבא להעניק פיצוי מהיר והולם לכל נפגע בתאונת דרכים, ללא קשר לשאלת אשמתו בהתרחשותה, וכי התכלית ההרתעתית או העונשית הקבועה בחריג שבסעיף 7 לחוק הפלת"ד, דינה להתפרש באופן מצמצם ודווקני שיוחל רק על מקרים חמורים וחריגים.
המשיבה תומכת בפסק הדין קמא, ומנימוקיו, וסבורה שבדין נדחתה התביעה וכי כל מסקנה אחרת תחטיא את מטרת חוק הפלת"ד, ותיצור עיוות שבגדרו הציבור הרחב ידרש לממן ולשאת בנטל נזקיו של מי שאינו תושב המדינה או בגדר תייר תמים בה, אלא עבריין שנכנס למדינה שלא כחוק, וניזוק בעיצומו של תהליך הסתננותו שלא כדין לשטחה.
התשתית העובדתית הצריכה לדיון, נקבעה על ידי כב' השופטת נצר, ומעבר לכך שיש לדחות כל נסיון בהליך הנוכחי, לבקש התערבות בממצאים הללו, דבר שנעשה רק במקרים חריגים, מצאתי, מתוך עיון במוצגים ובעדויות, שחלקם אף מצוטט בפסק הדין, כי אלה נשענים על אדנים איתנים, ומבוססים היטב.
נקבע, ואלה העובדות שישמשו גם להכרעה בערעור, שהמערער, תושב הכפר דורא, הגיע, יחד עם אחרים, ברכב פלסטינאי, שהסיעם בשכר מהעיירה דהריה, אל אזור הגבול, ושם חצה בריצה מהירה, עם חבריו את קו הגבול, שאף כי אינו מסומן, ברור היה לכולם שהוא מפריד בין שטחי הרשות לשטח ישראל, ועלה על רכב הטויוטה שהמתין להם בצד הישראלי, על פי תיאום מוקדם, וכאשר רכב זה, שבו התרחשה התאונה, החל לעשות דרכו לכיוון רהט, אזי ביקשו אנשי מג"ב, לעוצרו, ובמהלך ההמלטות ארעה התאונה.
ביהמ"ש קמא קבע שהמערער, אשר נהג להכנס לישראל, שלא כחוק, פעמים רבות, דבר שבשגרה, ביודעין, ומתוך כוונה לעבוד כאן, עשה זאת באמצעות מנגנון מאורגן ו"משומן" של הברחת מסתננים לשטחי ישראל, שחלק ממנו הוא מערך ההיסעים, שמביא אותו מהרשות אל הגבול, ואח"כ, כמו במכונית נשוא המשפט, מסיעו מהעבר הישראלי של הגבול למחוז חפצו שבתחומי המדינה.
המערער, אין חולק, הוא תושב הרשות, ונושא דרכון ירדני.
משכך - קבע בימ"ש השלום כי המערער עבר עבירת הסתננות שמוגדרת כחלה על
"מי שנכנס לישראל, ביודעין ושלא כדין", ובהיותו, בחלופה הרלוונטית,
"אזרח או נתין של... עבר הירדן... תושב או מבקר באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל" - וכי לא הסתיים ביצועה ברגע שהגבול נחצה, והיא הלכה והתמשכה, גם לפרק הזמן שבו היה מוסע ברכב שהמתין לו.
אין צורך להכנס לשאלה אם נכונה הגדרת ביהמ"ש בפסק הדין כי מדובר ב"עבירה נמשכת", על פי טיבה, באשר עובדתית, לפי העובדות והנסיבות שהונחו בפני בית משפט השלום, ברור היה שאי אפשר להפריד, מלאכותית, את אקט הריצה הרגלית, בעת חציית קו הגבול, לבין הדקות שאחר כך, העליה על הרכב הממתין והנסיעה בו, כל אלה שלבים אינטגרליים של אקט ההסתננות, וחלק מהמכלול העובדתי של אותה "כניסה לישראל" שאליה מתכוון סעיף 1 לחוק ההסתננות הנ"ל.
אם לא די בכך - קובע סעיף 10 לחוק ההסתננות חזקה ולפיה
"אדם שנכנס לישראל ללא רשות כניסה, או שוהה בישראל שלא כדין, רואים אותו לעניין חוק זה כמסתנן, כל עוד לא יוכיח את ההפך".
ועוד יש לזכור, שהסייג שבחוק הפלת"ד אינו מצריך שהרכב ישמש לביצוע הפשע גופו, בעת התאונה ודי בזיקה של "סייע בידו" כדי להחילו. אף לו התקבלה הטענה כי אקט ההסתננות הסתיים עם מעבר הגבול, ברור שהמעט שניתן לומר על תרומת הרכב שחיכה לו בצד הישראלי ואפשר את הכנסתו המהירה לעומק המדינה, הרחק מהישג ידי שומרי הגבול ואנשי מג"ב, הינו, שאותו רכב סייע בידו לביצוע עבירת ההסתננות, שהיא עבירת פשע.
כב' השופטת נצר נזקקה לטענות שעל פי תכליתו של חוק ההסתננות, הגנה על בטחון המדינה, ולא הגנה מפני מחפשי עבודה לפרנסתם, כפי המקרה כאן, אין מקום להגדירו כמסתנן, ולו משיקולי מדיניות, אלא לכל היותר כשוהה בלתי חוקי. היא דחתה טענה זו. על פי ניתוח סעיפי החוק, הפסיקה שהובאה, ומאחר שחוק הפלת"ד, אינו מצריך שתתקיים הרשעה בגין עבירת הפשע, או אף שיוגש כתב אישום על פשע, והדרישה היא אך לבדיקה, לצורך המשפט האזרחי, האם התקיימו יסודות עבירה מסוג זה (כלשון החוק "
הרכב שימש... או סייע... לביצוע פשע"), קבעה השופטת קמא, כי אין לה ספק שיסודות אלה אכן התקיימו, לרבות זה ששטח הרשות הוא כזה המוגדר
"מצוי מחוץ לגבולותיה המדיניים של מדינת ישראל", ועל כן על הנכנס משם ללא רשות חל דין המסתנן.
חוק ההסתננות אינו מבדיל בין מי שמסתנן למטרת עבודה, או למטרת פעילות עויינת, וההבחנה בין אלה דינה להעשות בין במישור שיקולי ההעמדה לדין בעבירה כזו או אחרת, ובין במישור העונשי לאחר הרשעה. מי שמסתנן לישראל, מסיבה כלשהי, והתקיימו בו היסודות הנקובים בחוק, עבר עבירת פשע, חד וחלק.