תוקף התחייבות שלא להתנגד לצוואה

האם יש לדחות על הסף את התנגדותה של הנתבעת לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה, לאור התחייבותה והתחייבות בן זוגה שלא יהיו להם טענות כלפי עיזבונה?

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעים 1-2 הם בניה של המנוחה ש' (להלן: "המנוחה" או "ש'").

2. למנוחה בן נוסף, ד', שהוא בן זוגה של הנתבעת (להלן: "נ'").

3. ביום 7.4.05 ערכה המנוחה צוואה (להלן: "הצוואה הראשונה") שבה היא התייחסה לחלקת האדמה שבבעלותה בכפר XXX (להלן: "החלקה" או: "המגרש") ובה נאמר בין היתר כי:

"בשנת 1982 נבנה בשטח החלקה בית נוסף כבית משותף למשפחתו של ד', אשר באה לגור אתנו. אז קבענו, בעלי המנוח ר' ואני, כי מחצית המגרש שייך לד'. במקביל זכו ו' וא' בדירות משלהם בתל אביב מירושה שקיבלנו מהורי ר' בעלי.

לימים ד' הקים משפחה חדשה ועבר לגור עם רעייתו נ' , אם ילדיו ... בביתה של נ' במושב YYY. לבקשתי החוזרת ונשנית הסכימה נ' למכור את ביתה בו התגוררו בYYY, לעבור לגור בבית הישן בכפר XXX, בסמוך אלי, ולהשקיע בשיפוצו ובהתאמתו למגורים למשפחתם.

לנוכח ויתור זה ולנוכח ההשקעה הגדולה בשיפור הבית, וכן בידיעתם ועל דעתם של בני ד' וא', הריני מצווה בזאת את כל זכויותיי בנחלה... לד' בני... ולנ'... במשותף. הזכויות המוענקות להם על ידי הן על החלקה כולה ובשלמותה. ו' וא' יפוצו על חלקם במחצית המגרש, שעד כה לא הובטחה במלואה לד', מתוך חסכונותיי  במזומנים כפי שהוסכם בינם לביני... אני שמחה שד' ונ' קבלו בקשתי ועוברים לגור לידי וכך לא אצטרך לעקור מכאן לעת זקנה בשל הרגשת בדידות או חוסר אונים בעת מצוקה. כל האמור בכתב זה נכתב על ידי מתוך רצון חופשי, בלא לחץ,  בבריאות טובה וברוח טובה  ולמעשה מתוך שמחה – כשבאנו לגור כאן וכשד' נולד לא היו מים זורמים וחשמל ועכשיו יש לנו גינה פורחת, הכפר התפתח ויש בכך יופי מיוחד, שנכדים ילכו לאותו גן ולאותו בית ספר בו למדו אביהם ואחיו ויגורו במקום בו זקניהם בנו בית ונטעו עץ".

4. ביום 24.7.05 ערכה המנוחה צוואה אחרת (להלן: "הצוואה השנייה") שבה היא שבה וקבעה כי מלוא הזכויות בנחלה יועברו לד' ונ' בחלקים שווים והיא חזרה על הנוסח הנ"ל שהיא כתבה בצוואה הראשונה. בצוואה השנייה היא הורישה את יתר נכסיה הפיננסיים לנ' וא' ואת המיטלטלין בביתה, לשלושת בניה בחלקים שווים.

5. ביום 18.8.05 עברו ד' ונ' להתגורר בבית ששופץ, הצמוד לבית המנוחה (להלן: "הבית"). זאת, לאחר שמכספי מכירת ביתה של נ' במושב YYY וכן מכספים נוספים שלה, שולם סכום כסף לאשתו הראשונה של ד', ר', כפיצויי על פינוייה מהבית וכן נערכו שיפוצים משמעותיים בבית. נ' טוענת כי העבירה לצורך הפיצוי לר' והשיפוץ, סך של 600,000 דולר ארה"ב. ד' העיד כי גם הוא השתתף בתשלומים אלו, מכספו.

6. בסוף שנת 2008 לערך התדרדרה מאוד מערכת היחסים בין נ' למנוחה והם היו בנתק מוחלט עד לפטירת המנוחה (עמ' 82 שורה 7 ועמ' 85 שורה 10).

7. ביום 28.1.09 ביטלה המנוחה את כל צוואותיה במסמך ביטול צוואות בפני שני עדים והיא ציינה כי היא מתעתדת לערוך צוואה חדשה בהתאם להנחיות שנתנה לעורך דינה,  מר י' ג' ר' .

8. לאחר שהמנוחה ביטלה את צוואותיה, התנהל מו"מ ארוך בין המנוחה לבין נ', לאור דרישת נ' כי המנוחה תעביר לה ולד' את מלוא הזכויות בנחלה, עוד בחייה. שני הצדדים יוצגו ע"י עורכי דין וביום 28.10.09 נחתם בין המנוחה לבין ד' ונ' הסכם (להלן: "ההסכם").

9. בהסכם נקבע כי המנוחה תעביר לד', ועל פי בקשתו גם לנ', 2/3 מזכויותיה בנחלה, כך שד' ונ' יירשמו כבעלים של 2/3 מהנחלה בחלקים שווים. כמו כן נקבע, כי המנוחה תוכל להתגורר בבית שלה הבנוי על הנחלה, למשך כל חייה.

10. בסעיף 7 להסכם (להלן: "סעיף 7") נקבע כי:

        "מובהר כי לד' ו/או לנ' לא תהיה כל זכות מכל סוג שהוא להעלות דרישה ו/או טענה ו/או לתבוע את ש' ו/או את עיזבונה ו/או את יורשיה בגין ו/או בקשר לזכויותיה של ש' ו/או עיזבונה ו/או יורשיה במגרש".

11. בו ביום, חתמו נ' וד' על הסכם ממון שמסדיר את מערכת היחסים הרכושית ביניהם, החל מתחילת מגוריהם המשותפים בשנת 1994. בסעיף 12 להסכם הממון (להלן: "סעיף 12") נקבע בין היתר כי:

        "... אם בעת כלשהי, לרבות בכל עת לאחר הפירוד בין הצדדים ולרבות בכל תקופה שבה הצדדים לא מתגוררים יחד ו/או לא מנהלים משק בית אחד, ד' יקבל ו/או ירכוש ו/או יירש זכויותיה של ש' ו/או כל חלק מזכויותיה של ש' במגרש, אזי הוא מתחייב בהתחייבות בלתי חוזרת להעביר באופן מידי לנ' מחצית מכל הזכויות אותן הוא יקבל ו/או ירכוש ו/או יירש כאמור לעיל...".

12. ביום 2.1.12 חתמה המנוחה על צוואתה האחרונה (להלן: "הצוואה האחרונה"). בצוואה זו שתחילתה במילים מודפסות ולאחר מכן היא כתובה בכתב ידה של המנוחה, המנוחה צוותה את כל יתרת רכושה, לרבות 1/3 הנחלה שנותר בבעלותה,  לשני ילדיה ו' וא' בלבד. על צוואה זו חתומים גם  שני עדים  ואולם אין נוסח אישור עדים על הצוואה.

13. המנוחה נפטרה ביום 24.1.14 והתובעים הגישו את הצוואה האחרונה לקיום.

14. נ' הגישה התנגדות לקיום הצוואה האחרונה וטענה בין היתר, כי הצוואה פגומה, כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה באותו מועד, וכי היא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ותוך מעורבות של הנהנים ולכן יש לבטלה וליתן צו ירושה על פי דין.

15. ד' לא הגיש התנגדות לצוואה ולטענתו הצוואה האחרונה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, למרות שהוא נושל בצוואה זו. לדבריו: "זה היה רצונה למרות שדעתי אינה נוחה על כך" (עמ' 73 שורה 7 ושורה 20 ועמ' 74 שורה 1 ושורות 24-25).  התובעים צירפו לתגובתם להתנגדות מכתב מטעמו של ד', מיום 2.12.14, שבו הוא כותב שהצוואה "מקובלת עלי לחלוטין", למרות "כל אי הנוחות שנגרמת לי".

16. התובעים טוענים כי לאור סעיף 7, מנועה נ' מלהגיש התנגדות לצוואה. שהרי, נ' התחייבה במפורש בסעיף זה כלפי המנוחה, לא להעלות כל טענה או תביעה כנגדה או כנגד עיזבונה בכל  הקשור למגרש. לדבריהם, התנגדותה היא "חמדנות לשמה" (סעיף 4 לסיכומי התשובה) וניסיון לעקוף התחייבות "בחוסר תם לב" (סעיף 8 לסיכומי התשובה).

17. כמו כן, התובעים טוענים כי נ' אינה בגדר "מעוניין בדבר", מאחר שהיא לא נמנית על היורשים על פי דין ולכן היא לא יכולה להגיש התנגדות לצוואה האחרונה, בהתאם לסעיף 67 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"). לטענתם, ככל שיש לה דרישות מד', עליה לתבוע אותו בהליך נפרד (סעיף 12 לסיכומי התשובה).

18. נ' טוענת מאידך, כי לאור הזכויות שהעניק לה ד' בסעיף 12 להסכם הממון, היא בגדר "מעוניין בדבר" הזכאי להגיש התנגדות לצוואה. שהרי, אם הצוואה תבוטל וד' יירש שליש מזכויותיה של המנוחה בנחלה כיורש על פי דין (שליש מהשליש של המנוחה דהיינו תשיעית מהנחלה), היא זכאית לקבל מחצית מתשיעית זו על פי הסכם הממון ולכן זכותה להגיש התנגדות לצוואה.

19. בקדם משפט שהתקיים בתיק זה נקבע כי ראשית תידון טענת התובעים שיש לסלק את ההתנגדות שהגישה נ' על הסף וככל שטענת התובעים תידחה, ייקבע דין בהתנגדות לגופה. יצוין כי בהתנגדות שהגישה נ', היא כלל לא הזכירה את הסכם הממון ולא ראתה בו מקור לזכויותיה (סעיף 14 וסעיף 52 לסיכומי התובעים). רק לאחר קדם המשפט ומשהתברר לה כי בלעדיו אין לה כל מעמד בהליך, היא המציאה אותו.

20. התקיימו שלוש ישיבות הוכחות בבקשה לסילוק על הסף והצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב.   

ב.     דיון והכרעה

1. סעיף 67 לחוק הירושה קובע כי: "כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות...".

2. מה משמעות הביטוי "מעוניין בדבר"? בע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי, פ"ד מט (2) 250 בעמ' 253 נקבע בדעת הרוב כי:

        "ה'מעונין בדבר' יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה 'עקיפה' מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור... בנו של זוכה פוטנציאלי אינו בא, לשיטתי, בגדר ה'מעונין בדבר' הואיל ו'הנאתו' מן העיזבון היא בגר 'ציפייה' לעתיד בלבד, אשר התממשותה – אם בכלל – מותנית ברצונו ובשיקול דעתו של מורישו שהוא הנהנה המידי... 'מעוניין בדבר' הם ... רק אלה שאם מתקבלת גרסתם – הם עצמם  נהנים 'מיד' מן העיזבון ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא ציפייתו סבירה ככל שתהא".

        כפי שאומר א"מ פרופ' שמואל שילה בספרו  פירוש לחוק הירושה, כרך שלישי, עמ' 39-44:

 "'מעונין בדבר' צומצם למי שעשוי ליהנות באופן ממשי מעיזבון המנוח מיד עם  דחיית הבקשה לקיום צוואה."

3. בספרם של המלומדים שוחט פלומין וגולדברג, דיני ירושה ועיזבון (עמ' 153) נאמר כי:

        "בגדר 'מעונין בדבר' שיש לו זכות הנאה עקיפה בעיזבון ייכלל גם נושה של ירושה. לנושה של יורש יש אינטרס ממשי בביטול צוואה המדירה את מי שחייב לו כספים מעיזבון המוריש כיורש על פי דין".

ראו גם: ע"א 49/64 פוקס נ' קוסובסקי, פ"ד יח (2) 438 שבו צוין כי ברור שנושה של עיזבון הוא בגדר 'מעוניין בדבר' וכן: בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה (5), 594, ע"א 110/89 הכונס הרשמי נ' ישראל גלבוע, פ"ד מו (3) 638, ע"א 513/98 דוד נ' גביש, פ"ד נג (2) 385, בג"ץ 8550/06 פלונית נ' בית הדין הרבני (15.12.06) ובג"ץ 7962/09 פלוני נ' בית הדין הרבני (14.10.09).  

4. מכח סעיף 12, קמה לנ' זכות להתנגד לצוואה, מאחר שמעמדה לא פחות משל נושה של העיזבון והיא בגדר מעוניין בדבר. שהרי, אם תבוטל הצוואה וד' יירש שלישי מעיזבונה הכולל גם שליש מחלקה במגרש, נ' זכאית לקבל מחצית מחלקו של ד', על פי הסכם הממון שאין ספק כי הוא תקף.

5. ברם, משחתמו הן ד' והן נ' על סעיף 7 שבו הם  ויתרו על כל זכות כנגד העיזבון בכל הקשור למגרש,  הרי שלכאורה, ד' לא יכול להעניק לנ' זכות שאין לו, לאחר שהוא  ויתר עליה.

6. סעיף 1 (א) לחוק המחאת חיובים תשכ"ט – 1969 קובע כי:

        "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".

7. במקרה דנן, הן ד' והן נ' התחייבו בהסכם כלפי המנוחה, שלא תהיה להם כל עילה כנגד עיזבונה. לפיכך,  משד' התחייב כי לא תהיה לו כל עילה כנגד העיזבון, והתחייבות זו  כוללת לכאורה אף ההתחייבות לא להתנגד לצוואתה, הרי שהוא לא יכול היה להעניק לנ' זכות שאינה קיימת לו. שהרי, אדם לא יכול להעביר יותר ממה שיש לו.

8. כפי שיפורט להלן, רצונה של המנוחה עת חתמה על ההסכם, היה שלא להעניק יותר שום זכות במגרש לד' ונ' ובהעברת 2/3 מהמגרש בחייה, היא ראתה "סוף פסוק" לכל תביעות ודרישות ד' ונ'.

9. מהעדויות עולה, כי בתקופה שקדמה לעריכת ההסכם, המנוחה כעסה מאוד על  נ' (עמ' 16 שורות 25-26, עמ' 22 שורות 10-13 ועמ' 26 שורה 19). עורכת דינה של המנוחה, גב' שלי דביר, העידה כי היחסים ביניהן היו "מרים מאוד" (עמ' 8 שורה 26), כי המנוחה סיפרה  לה שנ' מתעלמת ממנה "כאילו היא אויר" והיא לא אפשרה לה לבקר בביתם. היחסים היו "מאוד, מאוד, מאוד לא טובים בלשון המעטה" (עמ' 9 שורות 3-7) והמנוחה נעלבה שהיא לא יכולה להרגיש בנוח בנחלה השייכת לה (שם שורות 17-18). גם עורכת דינה של נ' אישרה כי היחסים ביניהן היו עכורים  ו"מאוד מאוד בעייתיים וקשים" (עמ' 54 שורות 10-11 ושורה 13) ואף ד' ונ' אישרו זאת (עמ' 76 שורות 12-13).

10. הסכמתה של המנוחה להעניק לנ' ולד' 2/3 מהנחלה, נעשתה עקב לחץ רב שהפעיל עליה ד', שחשש כי אם לא יוענקו לו ולנ' הזכויות בנחלה, קיים סיכון ממשי להמשך יחסיו הזוגיים עם נ' (עמ' 67 שורות 16-17). המנוחה חשבה שד' ונ' רוצים "לרשת אותה עוד בחייה" ואולם נ' לא הסכימה להמתין ועמדה על קבלת הזכויות בנחלה לאלתר ואם לא, יהיה "פיצוץ מול ד' בעלה" (עמ' 10 שורות 7-10). נ' טענה כי נערך הסכם בינה לבין המנוחה, כפי שבא לידי ביטוי בצוואה הראשונה, לפיו היא וד' יקבלו את כל הנחלה. לדברי באת כוחה של המנוחה עו"ד דביר, ההסכם שהושג היה מבחינת המנוחה "בליעת צפרדע מאוד מאוד קשה" (עמ' 10 שורות 19-20) והדבר נעשה מאחר שהמנוחה רצתה "לפתור את הבעיות שיש לד'. היא עשתה זאת עבור בנה ד'" (עמ' 10 שורות 23-24). עו"ד דביר העידה כי: "בהסכם המתנה לד' אחרי אין ספור הפצרות, היא בסופו של יום נעתרת כי הבינה כי לא יושג שקט בין נ' וד' אם נ' לא תהיה צד להסכם המתנה" (עמ' 16 שורות  16-17 ועדות עו"ד ג' ר' בעמ' 29 שורות 4-5). עו"ד ג' ר' שייצג אף הוא את המנוחה, העיד כי המנוחה רצתה באמצעות ההסכם להשיג: "את השקט והשלווה בבית" (עמ' 30 שורה 13).  עורכת דינה של נ' אישרה בחקירתה כי המנוחה הוזהרה שאם לא יושג הסכם, נ' תגיש כנגדה תביעה שתפורסם בעיתון (עמ' 56 שורות 7-8).    

11. עו"ד דביר העידה כי המנוחה רצתה באמצעות ההסכם לדעת "שהיא מסדירה את ענייניה וענייני המשפחה הן בחייה והן במותה... היה לה קרדינאלי לדעת שכשתלך מהעולם היא תדאג שלא יהיה אפילו בדל אפשרות של סכסוך משפחתי... הכול נגמר".

12. עורכת דינה של נ', הגב' ש, העידה כי התנהל "מו"מ מייגע וקשה ואינטנסיבי" בין עורכי הדין של הצדדים (עמ' 43 שורות 12-13)  ונ' הגיע אליה "עם רגשות של פחד קיומי אמיתי כי בכל רגע אפשר לפנותה ולפנות את המשפחה מביתה" (שם שורה 11). נערכו הרבה טיוטות לפני חתימת ההסכם (עמ' 48 שורה 2) והיה מו"מ "מאוד טעון" (עמ' 58 שורה 14).

13. מטרת סעיף 7 לפי עדותה של עו"ד דביר היתה, שלא יהיו יותר תביעות מצד נ', במיוחד בקשר לנחלה גם לאחר מותה של ש' (עמ' 11 סעיפים 26-28). המנוחה  לא רצתה להעניק לנ' דבר מעבר לשליש הנחלה ולכן עורכת דינה עמדה על כך שנ' תחתום על סעיף לפיו לא יהיו לה כל תביעות נוספות, כולל מעיזבונה. לדבריה, "המילים האחרונות "ו/או עיזבונה ו/או יורשיה" הוספו במו"מ וזאת בשביל לענות על הדרישה שהיה ברור כי מדובר על כלל זכויותיה וספציפית על המגרש" (עמ' 12 שורות 6-8). עו"ד ג' ר' העיד כי "ש' לא היתה חותמת על המסמכים ללא סעיף זה... כי רצתה שקט" (עמ' 30 שורות 22-24) ומטרת הסעיף היתה באופן חד משמעי למנוע את שאירע כיום, דהיינו, שנ' מתנגדת לצוואתה ומבקשת לקבל חלק  מעיזבונה (עמ' 31 שורות 2-3). לטענתו, סעיף 7 נועד להיות "סוף פסוק" לכל דרישה נוספת של נ' מהמנוחה (עמ' 39 שורות 28-29).

14. עורכת דינה של נ' העידה כי היתה גם הסכמה במועד החתימה על ההסכם, שהמנוחה תערוך צוואה לפיה היא תעניק לאחר פטירתה את שליש הנחלה שנותר בידה לידי ד' וד' יערוך אף הוא צוואה שבה יוריש את ה 1/3 שיירש מאמו, לנ' (עמ' 44 שורות 1-18, עמ' 45 שורות 24-27 ועמ' 62 שורות 6-8). גרסה זו כלל לא הוכחה והיא אף לא סבירה, לאור השנאה התהומית ששררה בין נ' למנוחה. עו"ד של אף אישרה שלא ראתה מעולם טיוטת צוואות של המנוחה וד' והדבר פוגם מאוד בגרסתה (עמ' 46 שורות 12-13). מה גם, שעו"ד של הודתה כי צוואות כלל לא מגנות על נ' היות ותמיד  ניתן לשנותן (עמ' 54 שורות 20-21). הטענה כי נ' בחרה להאמין לש' למרות השנאה העמוקה שביניהן (עמ' 57 שורות 27-29) לא הגיונית כלל וכלל.

15. גרסה זו של נ', לפיה היתה גם התחייבות של המנוחה לערוך צוואה ביחס לשליש הנחלה שנותר בידה, סותרת לחלוטין את שנקבע בסעיף 7 לפיו, לא יקומו לנ' עוד טענות ביחס לנחלה, אף לאחר פטירת המנוחה. טענת עורכת דינה של נ' כי מטרת סעיף 7 היא רק למנוע מנ' להגיש תביעה לאכיפת ההסכם לפיו כל הנחלה תועבר לה ולד', כפי שנקבע בצוואה הראשונה, אינה מתיישבת כלל עם נוסחו הכללי של סעיף 7. יצוין כי גם אמינותה של עו"ד של נפגמה מאוד, כאשר למרות שהעידה כי "עברה" על התיק לפני עדותה (עמ' 48 שורה 18), משהיא התבקשה לאשר כי  סעיף 7  "שונה" במסגרת המו"מ וכי הדבר היה על פי  דרישת באי כוחה של ש', היא התחמקה ואמרה שאינה יודעת ואין לה מושג (עמ' 56 שורות 26-29  ועמ' 57 שורות 1-2). דברים אלו לא סבירים לאור הטיוטות הרבות שהיו ואשר לאחר סיום עדותה, הוגשו לתיק בית המשפט ולימדו כי נוסחו של סעיף 7 היה  אחד מהנושאים החשובים במו"מ וש' עמדה על קיומו והרחבתו, על מנת שיובטח כי הן נ' והן ד' לא יוכלו לטעון דבר לאחר מותה, ביחס למגרש (סעיפים 106-108 לסיכומי התובעים). 

16. לפיכך, טענת נ' בסיכומיה (סעיפים 23-24) כי כוונת סעיף 7 היתה רק התחייבות לא לתבוע יותר בגין "עסקת היסוד" דהיינו שלא לתבוע את כל המגרש בגין ההסכם שנערך לטענתה עם המנוחה ולפיו היא וד' יקבלו את כל המגרש, לא עולה בקנה אחד כלל וכלל עם מילותיו המפורשות של הסעיף, הכוללות כל תביעה הקשורה במגרש. בכלל זה, גם תביעה שתהיה לה מכוח ההסכם שיש לה עם  ד'.         

17. זאת ועוד: גרסה זו של נ' ועורכת דינה נסתרה לחלוטין ע"י ד', שעדותה היתה כנה ואמינה ביותר (סעיף 34 לסיכומי התשובה). אין יסוד לטענות נ' כי עדותו היתה "יהירה, אינטרסנטית ומונעת משיקולים זרים" (סעיף 60 לסיכומיה). ד' העיד כי היה ברור במועד שנחתם ההסכם, כי כל ניסיונותיו לשכנע את אמו שתערוך צוואה ותוריש לו את השליש שנותר בידה כשלו והיא "סירבה בתוקף לעשות כן" (עמ' 67 שורות 6-10, עמ' 68 שורות 1-2 ושורה 16 ועמ' 72 שורות 12-13). ד' קווה כי בעתיד אמו תשנה את דעתה והוא יקבל עוד שליש מהנחלה אבל "ככל שחלפו הימים השליש התרחק מאתנו" (עמ' 68 שורות 26-28).

18. המנוחה לא ערכה צוואה סמוך לאחר שחתמה על מסמך ביטול הצוואות ואף לא במועד שבו נחתם ההסכם.  נ' צודקת בטענותיה  (סעיפים 28-30 לסיכומיה), כי באותה עת, מסתבר שהמנוחה רצתה להוריש את יתרת עיזבונה לשלושת ילדיה בחלקים שווים. המנוחה היתה משפטנית בהשכלתה וידעה היטב מה המשמעות של ירושה על פי דין. גם עו"ד ג' ר' העיד שהסביר למנוחה באותה עת את המשמעות של אי ערכית צוואה (עמ' 29 שורות 1-5 וסעיף 32 לסיכומי נ'). ייתכן בהחלט כי המנוחה לקחה בחשבון כי לאחר מותה, ד' יעביר לנ' חלק מהירושה שיקבל ממנה וכנראה הדבר לא הפריע לה, כל עוד לא תתקיים "מלחמת ירושה" על המגרש.

19. להשלמת התמונה יצוין, כי אמינותה של נ' נפגמה מאוד כאשר התברר שלמרות שבסעיף 21 להתנגדות שהגישה היא טענה שידעה על מסמך ביטול הצוואות מחודש ינואר 2009 עוד לפני החתימה על ההסכם, בתצהירה (שלוש השורות הראשונות בעמ' 7)  וכן בעדותה, היא התעקשה לטעון כי ידעה על מסמך ביטול הצוואות רק לאחר חתימת ההסכם (עמ' 79 שורות 16-23 ועמ' 80 שורה 1 ושורה 20)  גרסה אחרונה זו שאינה הגיונית, לא משתלבת עם נחישותה להגיע להסכם עם המנוחה, על מנת שתוכל לקבל לפחות חלק מהמגרש.    

20. ד' רשאי היה להתחייב להעניק לנ' במסגרת הסכם הממון כל רכוש, לרבות רכוש שהוא עתיד לקבל מאמו בירושה. ברם, הוא לא יכול היה להעניק לה זכות שהוא ויתר עליה כגון הזכות לתבוע את עיזבונה בכל הנוגע לזכויות במגרש. על זכות זו הוא ונ' ויתרו במפורש.

21. מהמסמכים שהגישה באת כוחה דאז של נ', עו"ד של, עולה בבירור כי נ' הבינה היטב כי היא מוותרת על כל זכות תביעה כנגד עיזבונה של ש'. בטיוטה ראשונה שנשלחה אליה על ידי עורכת דינה ביום 17.9.09 (נספח א' לסיכומי התובעים) נאמר בסעיף 4 כי היא וד' מתחייבים להימנע מהגשת תביעות כנגד ש' בימי חייה ואולם בסעיף 5 נקבע כי: "אין באמור בסעיף 4 לעיל, כדי לפגוע ו/או לגרוע ו/או למנוע מנ' להגיש כל תביעה כנגד עיזבונה של ש'". דהיינו, נ' רצתה לשמור לה את האופציה לתבוע את עיזבונה של ש'.

22. אולם, באי כוחה של המנוחה התנגדו לסעיף זה ובטיוטה נגדית שהועברה לנ' על ידי באת כוחה ביום 24.9.09  נקבע בסעיף 5 כי נ' וד' "יכבדו את צוואתה כפי שתכתב" ובתוספת בכתב יד הוסף "ושאר עיזבונה". גם בטיוטות נוספות מיום  30.9.09  ומיום 23.10.09 נקבע כי: "לד' ולנ' לא תהיינה כל זכות לתבוע את ש' ו/או את עיזבונה ו/או בקשר לזכויותיה במגרש"  (נספחים ב' – ה' לסיכומי התובעים).

23. במכתב בדוא"ל ששלחה נ' לעורכת דינה מיום 26.10.09 (נספח ו' לסיכומי התובעים) - יומיים בלבד לפני חתימת ההסכם -  אומרת נ' כי:

 "בעקבות השינוי בסעיף 7 להסכם עם ש', האומר כי לא ניתן יהיה לתבוע את יורשיה, הרי שיש להבהיר למען הסר ספק, שכל חלק שד' יירש מחציתו שלי על פי הסכם חיים משותפים".

ברור אם כן, שנ' הבינה היטב והיתה מודעת לכך, שסעיף 7 להסכם מהווה התחייבות שלא לתבוע את העיזבון או היורשים ולא כפי שהעידה עו"ד של, כי הכוונה למנוע תביעה לאכיפת הסכם להעברת  כל הנחלה (סעיף 105 לסיכומי התובעים). נ' ידעה היטב כי בקבלת שליש מהנחלה, היא מוותרת על כל אפשרות לתבוע כל זכות נוספת בנחלה אף מהעיזבון וגם ד' התחייב לכך. יצוין כי היתממותה של נ' בחקירתה  ודבריה כי היא : "לא יודעת מה היה בטיוטות הקודמות" (עמ' 92 שורה 8), לא עולים בקנה אחד עם העובדה שהיא קיבלה כל טיוטה לעיונה והיתה מעורבת בכל שלב של המו"מ, כפי  שעולה מהתיק שהוגש ע"י עורכת דינה.         

24. לא הוברר לחלוטין האם המנוחה ראתה את הסכם הממון שבין ד' לנ', שנחתם באותו יום. התובעים טוענים כי המנוחה ככל לא הכירה את הסכם הממון (סעיף 15 לסיכומיהם). עו"ד ג' ר' הניח בתחילת עדותו שכן (עמ' 34 שורות 14-15) ואולם לאחר מכן הוא אמר כי: "אינני יודע ואינני זוכר... לא זוכר אם הראיתי אותו למנוחה" (עמ' 39 שורות 25-26). לדבריו: "אני לא בטוח כי עברה שורה שורה על ההסכם בין  הילד לכלה. כל מה שעניין אותה שהגיעו להסכמה והכל בסדר ושקט" (עמ' 36 שורות 11-12). עורכת דינה של נ' העידה כי גם היא לא זוכרת שהמנוחה קראה את הסכם הממון (עמ' 60 שורה 1) וד' העיד כי "נדמה לי שאמי לא היתה שותפה להסכם הממון ביני לבין נ'" (עמ' 69 שורה 29) והמנוחה לא ראתה אותו ולא ידעה על תוכנו (עמ' 70 שורות 1-2 ושורות 10-11).    

25. נ' העידה כי אף על ההסכם לא חתמו כולם ביחד אלא המנוחה חתמה קודם ויצאה מהמשרד ולאחר מכן, חתמו נ' וד' (עמ' 92 שורות 18-19). מניתוח העדויות עולה כי בהחלט ייתכן  שהמנוחה כלל לא ידעה על תוכנו של הסכם הממון ולא ראתה אותו. אכן, כפי שטוענת נ', שני ההסכמים היום "שלובים זה בזה" ונחתמו "במסכת אחת" (סעיף 35 לסיכומיה). הדבר נכון מבחינת ד'  ונ' בלבד. ברם, מבחינת המנוחה, מה שעניין אותה הוא ההסכם שהיא חתמה עליו עם ד' ונ' שבו בתמורה למתנה של 2/3 המגרש, יש התחייבות מצדם להעדר תביעות נוספות ביחס למגרש. 

26. משנשאלו עורכי דינה של המנוחה, עו"ד דביר ועו"ד ג' ר' בחקירתם, כיצד הם רואים את התחייבותו של ד' לנ' בסעיף 12 להסכם הממון לאור סעיף 7, הם  טענו שסעיף 12 מנוגד לסעיף 8 לחוק הירושה האוסר על עריכת עסקה בירושה עתידית. עו"ד דביר טענה כי סעיף זה "לא תקף בכלל" (עמ' 18 שורות 19-23) וכי: "לא נתתי לסעיף 12 הרבה חשיבות" (עמ' 19 שורה 17). עו"ד ג' ר' העיד כי הוא חשב שסעיף זה "לא חוקי" (עמ' 30 שורה 20 ועמ' 36 שורה 27) וכי הוא "תמוה בעיניי" (עמ' 35 שורה 29).

27. ברם, עמדה זו ביחס לסעיף 8 לחוק הירושה, בכל הכבוד, אינה נכונה מבחינה משפטית. כפי שנקבע עוד בפסה"ד בע"א 582/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט (2), 757, מותר לאדם להתחייב שיעביר בעתיד נכס מסוים, לאחר שיירש אותו נכס. רק עסקות בדבר ירושתו של אדם אסורות ולא עסקאות בדבר עיזבונו של אדם. כפי שציין א"מ פרופ' שילה, בספרו הנ"ל, כרך ראשון בעמ' 93-94:

        "סעיף 8 דן בנושא אחר: העברת זכויות להימנות בין היורשים למי שאיננו יורש על פי החוק, והעברת יורש על פי דין ממעמדו כיורש. התחייבות אדם להעביר נכס שיירש אותו היא תקפה, ואיננה נוגדת את תקנת הציבור".  

28. התמונה שעולה מתוך העדויות היא, שהמנוחה סברה כי בכך שהיא מעבירה 2/3 מהנחלה לד' ונ', לא יהיו לנ' יותר כל טענות או דרישות ביחס לנחלה, גם לאחר מותה. לכך נועד סעיף 7  וזה היה תנאי יסודי ומהותי בהסכם. ברם, ד' התחייב לנ' -  כנראה מבלי שהמנוחה ידעה על כך או שהיא ידעה על כך אבל קיבלה ייעוץ משפטי שגוי לפיו לסעיף 12 אין תוקף – כי אם יירש חלק מהנחלה, הוא יעביר לה מחצית מחלקו.

29. ברם, הן ד' והן נ' התחייבו שלא לטעון כל טענה כלפי עיזבונה של ש'. משלד' אין כל זכות לטעון טענה כלשהי ביחס לעיזבון הוא לא יכול להמחות זכות שאין לו, לנ'. כפי שטוענים התובעים לכאורה בצדק: "נ' שקלה ובחרה בחירה מודעת ושקולה – לקבל בוודאות 2/3 במתנה ולוותר על כל זכות לתבוע עוד" (סעיף 68 לסיכומיהם)... כיצד יתכן כי המתנגדת – הטוענת כי היא "נושה של יורש פוטנציאלי" – תטען כי היא שואבת ויונקת את הזכות לניהול ההליך ממי שבעצמו מנוע מניהול ההתנגדות ואינו יכול להיחשב, נוכח סעיף 7 להסכם ל"יורש פוטנציאלי". על כן, אין לראות בד' משום "יורש פוטנציאלי"  שעה שהוא עצמו מנוע מהגשת התנגדות בעצמו, נוכח סעיף 7 הגורף בהסכם לו הוא צד" (סעיפים 123-124 לסיכומיהם).

30. לפיכך, משוויתרו נ' וד' על זכותם לטען טענה כלשהי כנגד עיזבונה של ש', לשניהם לכאורה, אין כל מעמד וזכות להתנגד לצוואתה וליטול חלק בהתנגדות. יפה עשה ד' שלמרות שהצוואה "אינה לרוחו" לא הגיש התנגדות לקיומה, שעה שסבר שהיא משקפת את רצון המנוחה. התנהלות נ' היא לכאורה התנהלות שאינה בתם לב, שעה שהיא מנסה להתנער מהתחייבות מפורשת שהיא קיבלה על עצמה ובתמורתה - ורק עקב הוויתור על תביעות כנגדה לאחר מותה - הוענק לה במתנה מהמנוחה שליש מהמגרש (סעיף  151 לסיכומי התובעים).

31. לכאורה, בצדק טוענים התובעים בסיכומיהם (סעיף 120) כי: "זה אבסורד גמור, כי שלושה צדדים יסכימו ביניהם דברים, וסיכום נפרד של שניים מהם יעקר מתוכנו חיוב יסודי שבהסכם משולש, חיוב בלעדיו לא היה נחתם כלל ההסכם המשולש".

32. ברם, בכך לא תם מסענו ולא בכדי ציינתי כי הדברים נכונים רק "לכאורה". זאת, מאחר שיש לבחון האם יש תוקף לסעיף הוויתור, כאשר טענת נ' בין היתר היא שהמנוחה חתמה על הצוואה בהיותה בלתי כשירה ותחת השפעה בלתי הוגנת. האם תניית הוויתור שעליה חתמו נ' וד' כללה גם ויתור על טענה מסוג זה? האם יש תוקף  לוויתור על טענה כי מסמך צוואה אינו תקף מחמת העדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת? האם תניה כזו לא נוגדת את תקנת הציבור כפי שטוענת נ' בסיכומיה (סעיף 47)?

33. בע"א 6234/00 ש.א.פ. נ' בנק לאומי, פ"ד נז (6) 769 בעמ' 789 נקבע כי:

        "מוצדק להסתייג מן ההכרה בתוקפו של תנאי בחוזה שלפיו מוותר אחד הצדדים על זכות תביעה הנתונה לו, ותנאי החוסם את דרכו של  מתקשר לערכאות עשוי להיפסל מחמת היותו  מנוגד לתקנת הציבור. הלוא "תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל לדון ולהכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם... על כן תנאי בחוזה המונע מצד פנייה לערכאות בגין הפרה עתידית של חוזה על ידי הצד האחר, אינו יכול להיחשב כלגיטימי ודינו, ככלל, להיפסל".

        ראו גם: ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח (2), 862 בעמ' 874.

34. ברע"א 4024/14 אפריקה ישראל נ' רפאל כהן (26.4.15) נדונה שאלת תוקף תניית ויתור במקרה שבו נטען כי התגלתה תרמית והפרת חובת אמונים שלא בתם לב. בית המשפט מפי כב' השופט עמית קבע כי:

        "רשאים הנושים ובעלי המניות להעדיף הסדר חוב נדיב כנגד ויתור על תביעה פוטנציאלית בגין מעשים או מחדלים שאפילו אינם ידועים להם, ואפילו כאלה שיש בהם פוטנציאל לכאורי של הפרת אמונים. אף איני רואה מניעה כי בית המשפט יאשר תניית פטור זו, כל עוד אינה בלתי חוקית או נוגדת את תקנת הציבור.... החברה טענה כי יש לפרש את תניית הפטור כחלה גם על תרמית, תוך שהיא מצביעה על הבדלי ניסוח בהסדר החוב...כעניין של מדיניות משפטית, קשה להלום כי בית המשפט ייפרש את התנייה ככוללת גגם מעשי תרמית לא ידועים, שלא בא זכרם בתניית הפטור ובהסדר החוב, להבדיל ממעשי רשלנות או הפרת אמונים בתום לב. במצב הדברים הרגיל, אין אדם מוותר על מה שלא ידוע לו, ועל כן קשה להסיק ויתור לגבי תרמית שלבעלי המניות לא היתה ידיעה קודמת  לגביהם, ומבלי שהמילה תרמית נזכרה במפורש בתניית הוויתור" (להלן: פרשת "אפריקה ישראל").

        ראו גם: ת"א 1886/08 בר פויינט נ' רשות שדות התעופה (20.6.11) שבו קבעה כב' השופטת רונן כי:

        "ככל שמדובר על ויתור על תביעה בגין עילה המתייחסת להפרה מן העבר של  זכות קוגנטית, ויתור כזה עשוי להיות לגיטימי... אולם, אם מדובר על ויתור מראש על האפשרות לתבוע בגין הפרה עתידית, המצב הוא שונה – ולא ניתן להכשיר ויתור כזה".

35. טענה כי צוואה נערכה בהשפעה בלתי הוגנת, היא טענה הדומה לטענת תרמית. בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 מאוזכרת טענת השפעה בלתי הוגנת ב"חדא מחתא" עם טענת התרמית ובעילות אלו יש צורך בפירוט מיוחד בכתבי הטענות. כפי שקבע כב' השופט עמית בפרשת אפריקה ישראל (פסקה 29):  "המכנה המשותף לעילות הנקובות בתקנה לעיל הוא שהן מייחסות להתנהגותו של הנתבע אופי סטיגמטי אשר בהיעדר פירוט מתאים לא יוכל הנתבע להתגונן בפניהן כראוי". גם טענה כי צוואה נערכה כאשר המנוח לא היה כשיר, היא טענה מסוג של תרמית, באשר משמעות הטענה אם היא תתקבל היא כי "לא נעשה דבר" ואין כל תוקף ומשמעות למסמך הצוואה.

36. לפיכך, לא ניתן לאמר כי הוויתור שעליו חתמו נ' וד' כולל ויתור אף על טענות העדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת, מאחר שוויתור מסוג זה, סותר את תקנת הציבור, לא ניתן לחסום מעוניין בדבר מלברר טענות כבדות משקל אלו בבית המשפט. במקרה דנן הוגשה חוות דעת מטעם מומחה רפואי שמונה ע"י בית המשפט שמסקנתו היתה שהמנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה. איני מביע כל עמדה ביחס למשקלה של חוות הדעת, מאחר שהמומחה טרם נחקר. אולם, טענת נ' בנושא כשירות המנוחה לא מופרכת על פניה בשלב זה.  

37. סיכומו של דבר: תניית ויתור לפיו לא ניתן להעלות טענות של העדר כשירות או השפעה בלתי הוגנת היא תנייה המנוגדת לתקנת הציבור ואין לה תוקף. לא ניתן לנעול את שערי בית המשפט כאשר מתגלה לאדם לאחר חתימת תנאי הוויתור, כי ייתכן ונעשתה לאחר מכן תרמית או הונאה. לא ניתן להכשיר תנייה שתאסור ממעוניין בדבר להוכיח כי צוואה שמוגשת לקיום היא "חספא בעלמא" ואינה משקפת את רצון המצווה. לפיכך, לא ניתן לדחות את התנגדותה של נ' וסעיף הוויתור לא כולל ולא יכול היה לכלול, ויתור על טענות העדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת.    

38. להשלמת התמונה יצוין, כי טענותיה של נ' כנגד ד' לפיו הוא פעל באופן בלתי מוסרי ובלתי הגון (סעיף 48 לסיכומיה), אינן רלוונטיות כלל, מה גם שהן לא הוכחו כלל.  הטענות כי ד' פועל ממניעים זרים, כי מדובר ב"שערוריה וקנוניה" (סעיף 52 לסיכומיה) וכי הוא "עושה יד אחת עם המבקשים" לפגוע בזכויותיה (סעיף 71 לסיכומיה), גם הן לא הוכחו. מאחר שאין לטענות אלו  כל רלוונטיות להכרעה בבקשה דנן, לא אדון בהן.  

39. סיכומו של דבר: הבקשה לסילוק על הסף נדחית וההתנגדות תידון לגופה.

40. מאחר שקיים פגם צורני בצוואה, המבקשים יחלו בהגשת ראיותיהם ויגישו תצהירי עדות ראשית שאליהם יצרפו כל מסמך שברצונם להגיש, עד ליום 4.12.15.

41. המתנגדים יגישו תצהירי עדות ראשית ואליהם יצרפו כל מסמך שברצונם להגיש עד ליום 4.1.16.

42. ככל שמי מהצדדים מעוניין לזמן את המומחה הרפואי לחקירה, יגיש בקשה בתוך 15 יום.

43. נקבע להוכחות ליום 1.2.16 בשעה 11:30 וליום 3.2.16 בשעה 11:30.  

44. שאלת ההוצאות בגין בקשה זו תידון בסיום ההליך.

45. ההחלטה מותרת לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום,  כ"ב חשוון תשע"ו, 4 נובמבר 04 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.