תוקנה שגגה שנפלה בחישוב אחוז המניות המגיעות למערער בעקבות הסכם יזמות שהופר.

השופטת ע' ארבל:

           לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' ברון), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעה שעניינה הפרת הסכם להקמת מרכז לספורט הפולו באילת, שנערך בין המערער, המשיב 1 וחברת אילת פולו סנטר בע"מ (להלן: החברה).

הרקע

1.             העובדות שאינן שנויות במחלוקת הינן כדלקמן: בשלהי שנת 1988 הקים המשיב 1 (להלן גם: רמז) את חברת אילת פולו סנטר בע"מ (להלן: החברה). מטרת החברה הייתה הקמת מרכז לספורט הפולו באילת (להלן גם: הפרויקט).

על רקע זה התקשרו בשנת 1989 רמז והחברה עם המערער (להלן גם: צעדי) בהסכם יזמות להקמת מרכז פולו באילת. עלות הפרויקט הוערכה בהסכם בכשלושה מיליון דולר. לפי הסכם היזמות התחייב צעדי להשקיע סך של 105,000 דולר בחברה. בהסכם היזמות פורט לוח התשלומים של סכום זה, לרבות פירוט איזה שיעור ממנו ישולם בכל מועד שנקבע. כן הוסכם כי אופן ההשקעה יוכרע על-ידי רואה החשבון מיכה לזר. בתמורה להשקעתו של צעדי התחייבו רמז והחברה להקצות לצעדי שתי מניות רגילות ומניית הנהלה אחת בחברה. עוד הוסכם, ביחס להקצאת המניות בחברה, כי לרמז יוקצו חמש מניות רגילות ומניית הנהלה אחת, וכי עם גיוס משקיעים נוספים יוקצו מניות החברה הרגילות כך שרמז יחזיק ב-25% וצעדי ב-10% ממניות החברה.

2.             ביום 6.11.89 החליטה הוועדה המשותפת של מינהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות (להלן: הוועדה המשותפת) לאשר עקרונית הקצאת שטח למרכז הפולו ללא מכרז והמליצה להעניק לחברה הרשאה לתכנן שטח קרקע לצורך הקמת המרכז (להלן: ההחלטה). בהמשך ניתנה ביום 18.3.91 המלצה חדשה להרשאת תכנון לחברה שתוקפה ל- 12 חודשים. בהתאם להחלטה זו ניתן בשנת 1991 אישור עקרוני להרשאת תכנון. בד בבד עם קידום עניני החברה עלו היחסים העסקיים בין צעדי לרמז על שרטון והם חדלו מלקדם את ענייני החברה יחדיו. סמוך לאחר קבלת האישור להרשאת התכנון, הקים רמז ביום 26.3.91 את חברת בן רמז בע"מ, בה לא היה לצעדי חלק. יצוין כי שמה הנוכחי של חברת בן רמז בע"מ הוא דנאל ישראל פולו בע"מ, היא המשיבה 2.

רמז המשיך לקדם את הקמת מרכז הפולו באמצעות חברת בן רמז בע"מ, תוך הסתמכות על האישור העקרוני שהוענק לחברת אילת פולו סנטר בע"מ. בשנת 1993 הצטרפה חברת דנאל גרופ (1991) בע"מ, היא המשיבה 4, כמשקיעה בבן רמז בע"מ. בעקבות זאת נותרו בידי המשיב 1 והמשיבה 3, אימו, 17% מהמניות בחברת בן רמז בע"מ. בשלהי שנת 1993, לאחר כניסת המשיבה 4 כמשקיעה, החליטה הוועדה המשותפת להקצות לחברת בן רמז בע"מ שטח מקרקעין גדול באופן ניכר מכפי שהוקצו לכתחילה לחברה. לשם השלמת התמונה יצוין כי הסכם פיתוח שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל לבן רמז בע"מ בשלהי שנת 1994 בוטל בהמשך על ידי מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1998 מכרה המשיבה 4 את מניותיה במשיבה 2 לחברת פארק אל בע"מ.

3.             צעדי הגיש תביעה בשמו, ובשם החברה כתביעה נגזרת, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במקור הוגש כתב התביעה גם נגד אילת פולו סנטר בע"מ ונגדB.R. Investments (להלן: BR). נתבעות אלה לא הגישו כתב הגנה וניתן נגדן פסק דין במעמד צד אחד.

טענתו העיקרית של צעדי הייתה כי הקמתה של חברת בן רמז בע"מ והעברת הזכויות במרכז אליה, תוך ריקון החברה מנכסיה, עולה כדי הפרת חובת האמון של רמז כלפי החברה. כמו כן טען כי הקמת בן רמז בע"מ מהווה הפרת הסכם היזמות ועשיית עושר ולא במשפט על חשבון החברה יחד עם המשיבים הנוספים. המערער עתר לקבלת צו עשה אשר יורה לכל הנתבעים להחזיר לחברה את כל זכויותיה במרכז. לחילופין עתר לצו עשה המורה לכל הנתבעים להקצות לו 10% מהון המניות של חברת בן רמז בע"מ. כמו כן, עתר לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 340,000 דולר, בגין הסכום שהשקיע לטענתו בחברה, וכן סכומים שלטענתו קיבל רמז כתוצאה מהתקשרותו עם המשיבה 4, באמצעות BR. 

פסיקת בית המשפט קמא

4.             המחלוקת העיקרית בפני בית המשפט המחוזי נגעה לשאלה האם קוים הסכם היזמות על-ידי רמז וצעדי. צעדי טען כי רמז ביקש להיבנות מהאישורים שניתנו לחברה על-ידי הרשויות, תוך שהוא פועל באמצעות חברת בן רמז בע"מ ומנסה לטשטש את עובדת היותה אישיות משפטית נפרדת מחברת אילת פולו סנטר. מנגד, המשיבים 1-3 טענו כי המערער הפר את הסכם היזמות בכך שלא העביר כספים בסך 40,000 דולר לאחר קבלת אישור הוועדה המשותפת ובהתאם להסכם היזמות, וכן בכך שלא פעל לגיוס משקיעים נוספים. עקב כך שותקה פעילות החברה, ולכן נאלץ רמז להקים את בן רמז בע"מ ולפנות למשקיעים אחרים.

5.             בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה. בפתח הכרעתו הבהיר בית המשפט קמא כי מאחר שעדויותיהם של צעדי ורמז גם יחד לקו במגמתיות, חטאו לעובדות בנקודות מהותיות והיו נגועות בסתירות, מסקנותיו מבוססות על העובדות אשר עולות בבירור מחומר הראיות ועל עובדות שאין לגביהן מחלוקת של ממש.

בית המשפט מצא כי בהתאם להסכם היזמות, עם קבלת אישור ההקצאה של הוועדה המשותפת היה על צעדי להעביר לחברה סך של 40,000 דולר. צעדי לא עשה כן ואף לא השיב לפניותיו של רמז בנושא. טענתו של צעדי כי עמד בעקיפין בתשלום מלוא סכום ההשקעה לו התחייב בהסכם היזמות, בין היתר על-ידי תשלום הוצאות שונות שאמורות היו להשתלם מקופת החברה, נדחתה. לאור האמור נקבע כי צעדי הפר את הסכם היזמות.

בית המשפט מצא כי גם התנהלותו של רמז עולה כדי הפרה של הסכם היזמות, לאחר שזה לא עמד בחיוביו העצמאיים על פי החוזה מבלי שביטלו. רמז לא נקט הליכים משפטיים בעקבות הפרת ההסכם על-ידי צעדי ותחת זאת זנח את הסכם היזמות מבלי לבטלו והמשיך את ביצוע הפרויקט באמצעות החברה החדשה שהקים, בן רמז בע"מ, תוך שהוא מסתמך על האישור שקיבלה חברת אילת פולו סנטר בע"מ, ומביא בכך לחיסול פעילותה.

בית המשפט קבע כי העובדה שצעדי נמנע מנקיטת צעד כלשהו משך כארבע שנים  מרגע שהוקמה בן רמז בע"מ מונעת ממנו לטעון נגד פעולות אלה ושוללת את זכאותו שלו, או בשם החברה, לצו עשה אשר יורה לנתבעים להחזיר לחברה את כל הזכויות במרכז. יחד עם זאת, כיוון שההסכם לא בוטל, נמצא כי צעדי זכאי למניות מבן רמז בע"מ באותו היחס עליו הוסכם בהסכם היזמות או לקבלת השווי הכספי של המניות, בכפוף לתשלום יתרת סכום ההשקעה שנקבע בהסכם היזמות. בית המשפט הוסיף וקבע כי כוונתם המקורית של הצדדים להסכם היזמות הייתה להקים מרכז פולו שאינו כולל מלון. לאור האמור ונוכח יחס האחזקות במניות לפי הסכם היזמות, נקבע כי צעדי זכאי ל- 0.485% ממניות דנאל ישראל פולו בע"מ, בכפוף לתשלום יתרת סכום ההשקעה שנקבע בהסכם היזמות, כמפורט לעיל. למעט עניין זה נדחתה התביעה על כל חלקיה, תוך שבית המשפט קובע כי לצעדי לא עומדת כל זכות תביעה נגד המשיבה 4.

טענות המערער

6.             בבסיס טיעוניו של המערער מצויות השגותיו נגד ממצאי המהימנות והעובדה שבפסק דינו של בית המשפט קמא.

צעדי טוען כי לא היה מקום לקבוע כי הוא הפר את הסכם היזמות. לגבי אי-גיוס המשקיעים, טוען הוא כי טענה זו לא הועלתה "בזמן אמת" וכי הדבר לא הוכח ועומד בניגוד לעדותו של אחד המשקיעים, לפיה המערער הוא שרתם אותו לפרויקט. לשיטתו, הסכם היזמות אינו כולל התחייבות לגייס מספר מסוים של משקיעים, אלא אך התחייבות להשתדל לעשות כן. עוד גורס הוא כי ההתחייבות לגייס משקיעים חלה גם על רמז, אשר במגעיו עם משקיעים פוטנציאלים ניסה להגיע להסכם שיבטיח לו קבלת כספים באופן מיידי, בניגוד להסכם שלו עם צעדי.

צעדי סבור כי שגויה אף הקביעה כי הוא לא עמד בתשלומים שנקבעו בהסכם היזמות. ראשית, הוא מסביר, כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שבפועל הצדדים להסכם היזמות לא פעלו לפי לוח התשלומים שפורט בהסכם. הוא סבור כי בניגוד לקביעת בית המשפט, החלטת הוועדה לאשר הקצאת קרקע ללא מכרז אינה עונה על התנאי, אשר לפי הסכם היזמות, בהתקיימו היה עליו לשלם לחברה סך של 40,000 דולר. יחד עם זאת גורס הוא כי גם מפסק-הדין עולה כי הוא הוכיח השקעת סך של 83,640 דולר, סכום התואם את לוח התשלומים לפי ההסכם. הוא חולק על הקביעה כי השקעותיו לא אושרו על-ידי רואה החשבון של החברה, שכן לשיטתו, בהתאם להסכם תפקידו של רואה החשבון להכריע במחלוקות בין הצדדים ביחס להסכם היזמות, להבדיל מקביעת אופן ההשקעה.