1. 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, השופטת באום-ניקוטרה אתי, בת"א 10127/04, אשר ניתן ביום 28.5.2006, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת מחמת התיישנות (להלן -
"פסק הדין").
רקע עובדתי
אלה בתמצית העובדות העיקריות הצריכות לענין:
2. 2. המערערת, גב' אברהמי גילה (להלן -
"המערערת"), ילידת 1958, עבדה במשרד החינוך, המשיב (להלן -
"המשיב"), עד שנת 1998.
3. 3. ביום 31.8.2004 הגישה המערערת, לבית משפט השלום בירושלים, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה במהלך השנים 1995-1996 ובחודש מרץ 1997 במקום עבודתה אצל המשיב. ביום 9.3.2005 הגישה המערערת כתב תביעה מתוקן, במסגרתו פירטה המועדים בהם הותקפה, לטענתה, על-ידי עובדי המשיב וכן הנזקים שנגרמו לה. כמו כן, בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 23.11.2005, כתב התביעה תוקן בהתאם לפירוט שמסרה המערערת בדיון שהתקיים באותו יום, בנוגע לאירועי התקיפה כאמור ולנזקים שנגרמו לה בעטיים, שעיקרם דלקת פרקים כרונית ונזקים נפשיים.
4. 4. עובר להגשת התביעה, נשוא הערעור דנן, הגישה המערערת, לבית הדין לעבודה בירושלים, שורה של תביעות שעניינן נזקים שנגרמו לה. בית הדין הורה, בהחלטתו מיום 1.1.2003, על מחיקת התביעות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית (ע"ב (י-ם) 1850/02, 1849/02, 1848/02, 1846/02). יתרה מזאת, בבית הדין לעבודה התנהלו תביעות נוספות של המערערת, במסגרתן דחה בית הדין את תביעת המערערת, לפיה פוטרה מעבודתה תוך הפרת חוזה ומטעמים זרים, בקובעו כי המערערת פוטרה כדין וכי לא נפל כל פגם בהפסקת עבודתה. בית הדין הוסיף וקבע, כי ליקוייה הרפואיים של המערערת אינם תולדה של עבודתה, קרי, אינם בגדר מחלת מקצוע ואינם בגדר תאונת עבודה (ע"ב (י-ם) 2795/04). כמו כן, דחה בית הדין את תביעת המערערת לקבלת פנסיה בשיעור של 70% ולפיצויים בגין המחלה שנגרמה לה (בש"א (י-ם) 1322/05). עתירות שהגישה המערערת לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שיורה על החזרתה לעבודה אצל המשיב ולהכרה במחלת הפרקים בה לקתה כתאונת עבודה - נדחו (בג"ץ 3420/03, בג"ץ 5163/03). יצוין, כי בפסק דין שניתן בבג"ץ 11048/05, במסגרתו דחה בית המשפט את עתירת המערערת, התיר בית המשפט למערערת להגיש תביעה נוספת בנוגע לקשר הסיבתי בין מחלת הפרקים בה לקתה לבין עבודתה אצל המשיב, לאור הסכמת המוסד לביטוח לאומי.
5. 5. לבד מההליכים המשפטיים בהם נקטה המערערת בבית הדין לעבודה ובבית המשפט הגבוה לצדק, הגישה המערערת שורה של תביעות, בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, הן לבית משפט המחוזי בירושלים (ת"א (מחוזי י-ם) 1079/99, ת"א (מחוזי י-ם) 1091/99, ת"א (מחוזי י-ם) 5318/03) והן לבית משפט השלום בירושלים (ת"א (שלום י-ם) 1295/99, ת"א (שלום י-ם) 5559/99), אשר נמחקו כולן מחמת אי תשלום אגרה.
6. 6. ויודגש, בכל ההליכים דלעיל, לרבות בהליך דנן, המערערת אינה מיוצגת, למעט ייצוגה על-ידי סניגור ציבורי בהליך פלילי שנוהל נגדה, במסגרתו הורשעה, על-פי הודאתה, בעבירות של הטרדה, תקיפה, העלבת עובד ציבור, הפרת הוראה חוקית, התנהגות פרועה במקום ציבורי וחבלה במזיד, אשר בוצעו במהלך השנים 1995-1996, כלפי מי שעבדו עימה אצל המשיב (ת"פ 1028/96).
פסק דין בית משפט קמא
7. 7. בית משפט קמא קבע בפסק הדין, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. בהפנותו להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן -
"חוק ההתיישנות"), קבע בית המשפט, כי מחיקת תובענה בשל אי תשלום אגרה אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות, המתחיל עם היווצרות עילת התביעה, בענייננו, לכל המאוחר בחודש מרץ 1997. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות מאפשרת להאריך את תקופת ההתיישנות כאשר התנהל הליך בבית המשפט והנתבע ידע על קיומו. ברם, מקום בו לא שילם התובע אגרה, הרי שבהתאם לתקנה 13(ו) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן -
"תקנות בית משפט אגרות"), רשאי בית משפט למחוק את ההליך "ויראו את ההליך כאילו לא הוגש". לפיכך, הורה בית משפט קמא, כי במניין תקופת ההתיישנות אין לכלול את כל "תקופות חייהן" של התביעות הקודמות שהגישה המערערת בבתי המשפט האזרחיים, אשר נמחקו בסמוך לאחר הגשתן בשל אי תשלום אגרה.
אשר לתביעה שהגישה המערערת לבית הדין לעבודה ביום 9.6.2002, זו נמחקה ביום 1.1.2003 מחמת העדר סמכות עניינית. בית משפט קמא קבע, כי הגם שלכאורה מדובר בפרק זמן של כחצי שנה שאינו נמנה על תקופת ההתיישנות, הרי משלא ניתן לדעת מה היו טענותיה בתובענה זו, כעולה מפסק דינו של בית הדין לעבודה, לרבות קיומה של טענה בדבר אירוע התקיפה מחודש מרץ 1997, הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה חלה ויש לקבוע כי במועד הגשתה, בחודש אוגוסט 2004, התביעה התיישנה.
8. 8. ביום 12.11.2006, הורה אב בית הדין, השופט משה רביד, כי בהתאם להוראת תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הצדדים יגישו סיכומים בכתב חלף קיום דיון בערעור.
טענות המערערת
9. 9. במסגרת סיכום טענותיה בכתב, פירטה המערערת הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין תקיפות פיזיות ומילוליות של עובדי המשיב, שבוצעו בחודשים מרץ-יוני 1995, וכן בשלוש השנים שלאחר מכן עד לשנת 1998, במהלכן התקיים נגדה הליך משמעתי, אשר הסתיים בהשעייתה ממקום עבודתה אצל המשיב. חלק הארי מסיכומיה הקדישה המערערת להטחת האשמות קשות כנגד שורה ארוכה של גורמים שונים במוסדות המדינה, ביניהם המשיב, מערכת בתי המשפט, נציבות שירות המדינה, המוסד לביטוח לאומי ומשטרת ישראל. אשר לפסק דינו של בית המשפט קמא, נשוא ההליך דנן, טענה המערערת, כי הואיל ותביעתה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה נדונה בבתי המשפט השונים, וכלשונה "התיק היה בפעילות בכל השנים בבתי המשפט השונים" - כך באופן לאקוני ומבלי לפרט - התביעה כלל לא התיישנה.
10. 10. ראוי להעיר, כי פרט לסיכומים בכתב, שעיקרם כאמור גיבוב טענות והטחות אשמה, הגישה המערערת לתיק בית המשפט אסופות של מסמכים ומכתבים, הממוענים לגורמים רבים ושונים הן במערכת בתי המשפט והן מחוצה לה, אשר מצאנו כי הם אינם רלוונטים לדיון נשוא ההליך דנן.
טענות המשיב
11. 11. לטענת ב"כ המשיב, עו"ד מיכל גריבוים, דין הערעור להידחות. כתב התביעה, וממילא כתב התביעה המתוקן, הוגשו בחלוף שבע שנים ממועד קרות אירוע התקיפה בחודש מרץ 1997, הנטען, ובחלוף תקופה ארוכה יותר מיתר אירועי התקיפה, הנטענים, בשנים 1995-1996. לדידה, צדק בית המשפט בקובעו כי אין בהליכים האחרים בהם נקטה המערערת עובר להגשת התביעה, כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, עת התביעות שהגישה המערערת בעילה נזיקית, אשר אך הן רלוונטיות לענייננו, נמחקו מחמת אי תשלום אגרה. קרי, לא חלה בעניינן הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות בפרק הזמן שבין הגשת התובענה לדחייתה. בהתייחס לתביעה שהוגשה לבית הדין לעבודה, טענה ב"כ המשיב, כי צדק בית המשפט קמא בקובעו, כי אין בפרק הזמן ממועד הגשתה ועד מחיקתה כדי להפסיק מירוץ ההתיישנות, הואיל ולא הובהר כלל כי אירוע התקיפה, הנטען, מחודש מרץ 1997 אכן נטען בכתב התביעה שם.
לבסוף עתרה ב"כ המשיב לחיוב המערערת בהוצאות משפט לדוגמא, הואיל ומדובר בתובעת סדרתית, המטרידה את בתי המשפט באין ספור תביעות סרק.
דיון