אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תובענה לקיום צוואתו של המנוח וכתב ההתנגדות לה

תובענה לקיום צוואתו של המנוח וכתב ההתנגדות לה

תאריך פרסום : 08/12/2016 | גרסת הדפסה

ת"ע
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
17601-09-14,18638-09-14
27/11/2016
בפני השופט:
ארז שני

- נגד -
התובעת:
א. ע.
הנתבעים:
1. ס. ל.
2. ש. ע.
3. י. ע.
4. י. ע.
5. ס. ע.

פסק דין
 
 

 

 

  1. מונחת להכרעה בפני בית המשפט תובענה לקיום צוואתו של המנוח ... ז"ל (להלן: "המנוח"), צוואה בעדים מיום 25/5/2012 (להלן: "הצוואה") וכתב ההתנגדות לה.

 

רקע עובדתי

 

  1. המנוח הלך לבית עולמו ביום ......., בהיותו כבן 83 שנים, נשוי.

 

  1. המנוח היה נשוי (נישואין ראשונים) ומהם נולדו 5 ילדים, הם המתנגדים לקיום צוואת המנוח והם הנתבעים (להלן: "הנתבעים") בתובענה שבפני.

 

  1. המנוח לאחר שהתגרש, והתובעת (להלן: "התובעת") נישאו זל"ז בשנת 1987 (כנישואים שניים) ומנישואין אלו לא נולדו ילדים.

 

  1. המנוח והתובעת ערכו מה שנחזה להיות צוואות הדדיות. צוואתה המקורית של התובעת לא הוצגה בפני בית המשפט. צוואתו ההדדית של המנוח הינה מיום 25/5/2012.

 

  1. הצוואות ההדדיות נערכו בבית המנוח והתובעת, לדרישת התובעת, תוך שזו האחרונה הזמינה את עו"ד .... לערוך את הצוואות (להלן: "עו"ד ...."), היא שהזמינה את העדים ואף ביצעה התשלום בעבור עריכתן.

 

  1. במסגרת צוואתו הוריש המנוח את כל רכושו לתובעת מלבד 35,000 ₪ אותם ציווה להעביר לבתו הגב' ס. ע.

 

  1. 5 ימים לאחר עריכת הצוואות (ביום 30/5/2012), נבדק המנוח על-ידי דר' .... אשר הוציאה מסמך סיכום ביקור בו נטען כי סיבת הפנייה "ישנוניות יתר לאחרונה, ירידה בזיכרון, רעד בידיים".

 

  1. ילדיו של המנוח הגישו התנגדות לקיום צוואתו של המנוח. לטענתם, במועד עריכת הצוואה לא היה המנוח כשיר לעורכה, הושפע השפעה בלתי הוגנת, מעורבות הרעייה יש בה לבטל תוקף הצוואה וכן שבצוואתו נפלו פגמים רבים המביאים לבטלותה.

 

ההליך שבפני

 

  1. ביום 26/3/2014 הגישה התובעת תובענה לקיום הצוואה נשוא המחלוקת לרשם לענייני ירושה (ת"ע 17601-09-14).

 

  1. ביום 24/4/2014 הגישו הנתבעים התנגדות לקיום הצוואה נשוא המחלוקת (18638-09-14) על-פי סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה.

 

  1. אגב דיון ביום 23/12/2014 טענה כאמור התובעת כי חתמה על צוואה הדדית זהה לזו של המנוח אך בידיה נמצא רק עותק ממנה. לחילופין (ואולי מסיבותיה היא) אמרה היא כי לא חתמה על צוואה הדדית לטובת המנוח (!?)

 

  1. בסיום הדיון הודעתי לתובעת כי באם ימצא כי לא נערכה צוואה כפי הנטען, טוב תעשה אם תודיע על הסכמתה לקבלת ההתנגדות לצוואה.

 

  1. ביום 11/1/2015 התובעת וב"כ לא התייצבו לדיון שנקבע. לאור התרשמותי כי התובעת מראש לא התכוונה לערוך צוואה הדדית, לאור עדותה כי לשיטתה ערכה עם המנוח עסקה בירושתו ולפיה שהכל יורש לה (עיסקה המנוגדת לחוק הירושה),והיא תעשה כרצונה, קיבלתי את ההתנגדות ודחיתי התובענה למתן צו קיום צוואה.

 

  1. והנה ביום 1/3/2015 הציגה התובעת העתק של צוואתה והגישה בקשה לביטול פסק הדין מיום 11/1/2015.

 

  1. משכך במעמד הדיון ביום זה, הורתי על ביטול פסק הדין וקבעתי הדיון להוכחות.

 

  1. ביום 13/10/2015 התנהל דיון ההוכחות בו העידו חלק מילדיו של התובע (הנתבעים), התובעת ועורך הדין....

 

טענות התובעת

 

  1. לא היתה התנייה לנישואין בין הצדדים בכתיבת הצוואה, שכן זו נעשתה שנים רבות לאחר החתונה בינה לבין המנוח.

 

  1. באשר להסכם בעל-פה בינה לבין המנוח בו לטענתה מותיר לה את כל רכושו, אין בכך פסול שכן עשה זאת מרצונו, ואם לא היה רוצה, הרי שלא היה חותם על הצוואה לטובתה.

 

  1. לא הוכח כי הופעל לחץ כלשהו על המנוח שיכול היה שלא לחתום על הצוואה אך חתם מרצונו החופשי ובדעה צלולה.

 

  1. באשר למצבו הרפואי של המנוח בטרם כתיבת הצוואה, הרי שהיה צלול וחתם מרצונו על הצוואה ועורך הדין שערך אותה, שוחח עמו, שאל אותו שאלות בדבר מצבו הרפואי, הבין מה רצונו בצוואה ומצא את המנוח כ"כשיר" לעריכת צוואה.

 

  1. מוגבלותו היחידה של המנוח היתה רק בהליכה מפאת גילו.

 

  1. המסמך הרפואי מיום 30/5/2012 מעיד על מצבו הרפואי של המנוח לאחר החתימה על גבי הצוואה, אך גם אם היה קודם לכתיבת הצוואה, ספק אם תוכנו היה מביא לביטולה. מעבר לכך, לא הוכחה כל טענה אודות מצבו הרפואי של המנוח.

 

  1. באשר לטענות לעניין הצוואה הפגומה ומכאן – פסולה, טוענת התובעת:

 

א)         עורך הדין שערך הצוואות הכיר את בני הזוג, ולכן כדי להקל עליהם (וכהגדרתה "עשה להם טובה"), הגיע לבקשתם לביתם לצורך עריכת הצוואות.            

אומנם הפנייה לעורך הדין היתה וניזומה על ידי התובעת אך בהסכמת בני הזוג ובכך אין פסול.

 

ב)         מעורבותה וחלקה הפעיל בעריכת הצוואה ואף ביצוע התשלום לעו"ד, גם בכך אין פסול שהרי אחת משתי הצוואות ההדדיות היא שלה.

 

ג)          במהלך עריכת הצוואות הרי שנחתמו צוואות הדדיות והטענה כי לא נחתמו צוואות הדדיות היא חסרת כל שחר.

 

ד)         עדותו של עורך הדין באשר לעריכת שתי צוואות הדדיות כחוק אמינה וברורה ואינה מוטלת בספק שהרי הוא אינו בעל אינטרס בצוואה זו או אחרת.

 

ה)         לעניין העדים לצוואת המנוח, אלו היו שכנים של בני הזוג אותם שניהם מכירים ואין פסול בכך שאלו יוזמנו לשמש כעדי הצוואות.

 

  1. לטענתה, הדירה בה התגוררו בני הזוג נרשמה על שמה בלבד מאחר והלוואת העולה שנלקחה לרכישתה היתה על שמה.

 

  1. באשר למשכנתא, הרי שמאחר והלוואת העולה לא הספיקה לרכישת הדירה, הרי שנלקחה זו להשלמת הרכישה.

 

  1. בין בני הזוג היתה הסכמה בעניין הדירה משום שזו נרכשה ברובה בהלוואת העולה והתובעת ויתרה על דירת המנוח ואפשרה לו להעבירה לבתו.

 

  1. טוענת התובעת כי הסתירות הרבות שעלו במהלך עדותה הינן תוצר של חוסר הבנת השפה העברית ברמה מספקת וההליך בו נמצאת. עוד טוענת כי התקשתה במענה לחלק מן השאלות כי זיכרונה בגד בה.

 

  1. באשר להבנת השפה העברית, הרי שלצורך עריכת הצוואה נדרשה הבנה פשוטה ובסיסית.

 

  1. לסיכום, טוענת התובעת, כי הדרת ילדים מצוואה היא דבר שכיח שהרי מותר לו לאדם לנשל ילדיו מצוואתו ולא ניתן לפסול צוואה על בסיס טענה זו.

 

 

טענות נתבעת 1

 

  1. הנתבעת טוענת כי המנוח לא היה צלול בשעת עריכת הצוואה, לא הבין מה טיבה של חתימתו וכי שהצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת תוך ניצול מצבו הגופני והנפשי הקשה.

מסמך אותו הציגו נתבעים 2-5 מיום 30/5/2012 (5 ימים לאחר עריכת הצוואה) מעיד על "ירידה קוגנטיבית בזכרון המנוח, ישנוניות יתר ורעד בידיים" – דבר המעיד על כך שהתובעת אילצה את המנוח לערוך צוואה בניגוד לרצונו תוך ניצול מצבו הרפואי.

 

  1. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת ערכה בשעתו עסקה עם המנוח כי בטרם ינשאו, עליו לרשום צוואה לטובתה ואף בהמשך הציבה זאת כתנאי לנישואיהם. עסקה זו שנעשתה הינה עסקה בעיזבון ועומדת בסתירה מוחלטת לסעיף 8(א) לחוק הירושה ומכאן, עסקה בירושה עתידה – בטלה.
  2. התובעת הונתה את המנוח בכך שסיכמה עימו כי יחתמו על צוואות הדדיות בעוד היא בפועל לא חתמה על צוואה לטובת המנוח ואף הודתה בכך ומכאן ניתן להסיק כי לא התכוונה לצוואה הדדית.

 

  1. עוד טוענת הנתבעת כי מאחר ולא הוצגה הצוואה המקורית של התובעת, לא ניתן לבדוק את אמיתותה של הצוואה. התובעת נמנעת מלהציג העתק מהחשש לבדיקת מומחה.

 

  1. הנתבעת טוענת כי צוואת אביה פסולה שהרי התובעת היא זו שפנתה לעורך הדין שיערוך הצוואה עבור המנוח, הזמינה עדים ושילמה התשלום ואילו עורך הדין לא דרש תעודה רפואית כפי שהיה עליו לדרוש באותן נסיבות.

 

  1. הנתבעת טוענת כי קיימות סתירות רבות בין עדותה של התובעת לבין עדותו של עורך הדין שערך הצוואות ובעדותה נתגלו סתירות רבות הן לגבי הימצאות מקור או העתק מהצוואה, הן לגבי מס' הצוואות שנחתמו והן באשר לנושאים נוספים וכל אלו מעידים על חוסר אמינותה של התובעת. התובעת משנה גירסאות בהתאם לנוחיותה תוך שמתרצת כי אינה שולטת בשפה העברית.

 

  1. הנתבעת טוענת כי קשריו של המנוח עם ילדיו היו טובים והמנוח לא רצה מעולם לנשלם מרכושו, ולראייה שלא חתם על הצוואה עד לרגע בו התובעת ניצלה את הירידה במצבו הרפואי.

 

  1. לסיכום, טוענת הנתבעת כי אין כל ספק שעל המנוח הופעל לחץ והשפעה בלתי הוגנת בשעה שחתם על הצוואה שלא מרצונו החופשי.

 

טענות נתבעים 2-5

 

  1. התובעת הסכימה להינשא למנוח רק לאחר שנכנע לה והבטיח לה לרשת את כל הונו ורכושו שלו לאחר פטירתו.

 

  1. ובכל זאת למרות השנים הרבות שהיו יחדיו לא עשה המנוח צוואה, אלא רק לאחר שנחלש, נפל למשכב וחלה התדרדרות במצבו הרפואי.

 

  1. התובעת ניצלה את מצבו הבריאותי הלקוי תוך שהיא גורמת לו לחתום על צוואה תוך שאינו כשיר לצוות ונעדר צלילות וגמירות דעת ותוך יצירת מצג שווא והולכת המנוח שולל כי יערכו שניהם צוואות הדדיות, בעוד שרק המנוח ערך צוואה והיא כלל לא התכוונה לערוך צוואה הדדית.

 

  1. ראייה ותמיכה למצבו הרפואי ימציאו הן התיעוד לביקור רופא אותו ערך המנוח 5 ימים (30/5/2012) לאחר עריכת הצוואה בו נלמד כי היה שרוי ב"ישנוניות יתר, ירידה בזיכרון ורעד בידיים".

 

  1. מספר חודשים לאחר חתימת הצוואה, אושפז המנוח ואובחן כסובל מבעיה מתמשכת של "מים בראש" – דבר שהשליך על צלילותו ותפקודו הקוגנטיבי ואינו מותיר כל ספק כי לא היה כשיר לצוות.

 

  1. התובעת עשתה עם המנוח הסכם עוד בחייו שרק היא תירש את כל רכושו ואף היתנתה את נישואיה בכך ואיימה שתעזוב אותו אם לא יעשה כן, וזאת בניגוד לסעיף 8(א) – עסקה בגין ירושה עתידה, ומכאן טוענים הנתבעים לבטלותה.

 

  1. הנתבעים טוענים כי התובעת לקחה חלק פעיל בעריכת הצוואה וחתימתה באופן שיצרה היא את הקשר עם עורך הדין, הכתיבה לו מבעוד מועד את תוכנה של הצוואה ללא מתן אפשרות למנוח להביע את דעתו בעוד הוא נעדר צלילות, הזמינה את העדים מטעמה ואף שילמה על עריכת הצוואה – כל מעשיה אלו מהווים ניגוד מוחלט לחוק הירושה.

 

  1. עוד טוענים הנתבעים כי הצוואה לא נחתמה בתחילת הנישואין של בני הזוג אלא רק כאשר המנוח נפל למשכב ומצבו הבריאותי התדרדר.

 

  1. הנתבעים טוענים כי לתובעת לא היה רכוש עצמאי מלבד הדירה בה התגוררו היא והמנוח וגם היא לטענתם נרכשה מכספי המנוח בלבד.

 

  1. עוד טוענים כי התובעת לא הציגה צוואה הדדית מקורית אלא העתק (לנוכח בקשת בית המשפט) משום שזה לא נמצא בידה וערכה צוואה רק לאחר הדיון בבית המשפט – כל זאת על מנת להימנע מבדיקת מומחה.

 

  1. הנתבעים טוענים כי למנוח היו קשרים מצויינים עימם שבאו לידי ביטוי בביקורים שבועיים וקשר טלפוני והתובעת חיבלה ביחסים אלו תוך שמנעה מהם לפגוש את אביהם ולהגיע לביתו, ובהמשך גרמה לו להדיר אותם בצוואתו.

 

  1. לסיכום, טוענים הנתבעים התובעת אינה אמינה ועדותה רצופה סתירות מהותיות רבות, שינוי גירסאות – כל אלו מצביעים כי הוליכה שולל את המנוח ובהתנייתה לנישואיה עם המנוח בהורשת רכושו לה, מהווה בין היתר השפעה בלתי הוגנת לעריכת צוואה לטובתה.

 

דיון והכרעה

 

  1. בכתב התנגדותם מעלים הנתבעים ארבע עילות לפסלות הצוואה שבמחלוקת:

 

א.          אי כשרות המנוח לערוך צוואה (סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965) (להלן: "חוק הירושה").

 

ב.          השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח (סעיף 30 (א) לחוק הירושה(.

 

ג.           מעורבות פסולה של התובעת בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה).

 

ד.          הצוואה עניינה  עיסקה בירושה עתידית בניגוד  להוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה.

 

 

כשרות המנוח לערוך צוואה

 

  1. כזכור, הכלל הוא כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). אי לכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין (ראה: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101, פמ"מ – 29/4/1981).

 

  1. הוראת חיקוק זו מתיישבת עם הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 הקובעת:

 

"צוואה שנעשתה ע"י קטין או מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

 

  1. מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 היא במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. "שעת עשייתה של הצוואה" זוהי נקודת הזמן המסוימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה.

בעניין בנדל לעיל, מבהיר בית המשפט העליון עניין זה כדלקמן:

 

"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו...... חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצ"ב".

 

           

  1. מן המצווה "היודע להבחין בטיבה של צוואה" נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי (ראה דבריו של הנשיא ברק {כתוארו אז} בעניין בנדל, לעיל:

 

"'לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

 

  1. לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה אינה עניין של מה בכך. להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה (ראה: ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן (לא פורסם), (פמ"מ – 6/1/1997), בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה (וראה לעניין זה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, נד (2) 215 (פמ"מ – 30/4/2000) וכן בעדויות אחרות. עם זאת, בית המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.

 

  1. כידוע, לתיאור בעלי כשרות ונעדרי כשרות לעשיית צוואה, ניתן להיעזר בנוסחאות שונות, כגון: "פגם בכושר השיפוט, היעדר כושר הכרעה, חוסר כוח לפעול בתבונה ועוד - צירופי תיבות האמורים להגדיר פגם בכשרות" (ראה: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705 {פמ"מ – 28/8/1994}).

 

  1. השופט דנציגר בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית (פמ"מ - 8.7.12) קבע:

 

"סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות... בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות... עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י' שנלר, המחוקק לא קבע דרישה  להצגת אישור רפואי למצווה  בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו".

 

  1. בעניינינו אנו, נטל השכנוע להוכיח כי המנוח "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מוטל על הנתבעים, כפי שיפורט להלן.

 

  1. כבר עתה יאמר כי לא איש מן הצדדים לא יזם, ומטעמיו, הליך מקיף לגילוי המסמכים הרפואיים אודות מצבו הפיזי והקוגנטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה. למעשה, המצאי של המסמכים הרפואיים המצויים לפני בית המשפט הוא דל.

 

  1. בדברי בא כוחה של נתבעת 1 כפי שנאמרו לפרוטוקול הדיון ביום 11/1/2015 מתמצת מצבו הרפואי של המנוח, וכן נאמר:

 

"עיינתי בחלק מהמסמכים יש לנו מסמך לאחר 5 ימים שנחתמה הצוואה אני מציג אותו לבית המשפט ולאחר מכן אסרוק אותו במערכת בית המשפט ולפיו סבל המנוח מישנוניות  יתר, ירידה בזיכרון ורעד בידיים. בידי מסמכים נוספים שמאוחרים לזה. בידי מסמך רפואי נוסף ממאי 2013 שם אובחנה הבחנה ניכרת של חדרים במוח במרכז הרפואי וולוופסון. יש בידי מסמך רפואי מינואר 2013 שם נרשם כי המנוח סבל בין השאר באופן כרוני מורטיגו. בידי מסמך מפברואר 2013 המצביע על בעיות נירוכירורגיות במוח".

 

אציין כי מרבית המסמכים הרפואיים המוזכרים כי הם נמצאים בידיו של ב"כ הנתבעת 1, לא נסרקו לתיק ביהמ"ש.

 

  1. מעיון במכלול המסמכים הרפואיים ה"דלים" (בלשון המעטה), שהוגשו לתיק ביהמ"ש אודות מצבו הבריאותי של המנוח ולאחר שמיעת העדויות הנוספות – שוכנעתי כי מצבו הקוגניטיבי והפיזי של המנוח לעת עריכת הצוואה היה מורכב, בעייתי ומעורר ספקות ובפרט בנוגע ליכולתו של המנוח להבין טיבה של צוואה, ואפרט.

 

  1. המסמך הרפואי מיום 30/5/2012, בשעה 12:10 שנערך על-ידי דר' לאנה בר –

 "הופקו תרופות קבועות לחודשיים",

           תלונות/סיבת הפנייה: ישנוניות יתר לאחרונה, ירידה בזיכרון, רעד בידיים.

           הפנייה לבדיקות".

           המסמך הרפואי מיום 7/6/2012, בשעה 09:49 שנערך אף הוא על-ידי דר' לאנה בר –

            "מהות הביקור: רגיל.

            ממצאים:........."

 

  1. אין אני למד רבות ממסמכים רפואיים אלו, מה גם שממצאי הביקור (אותם לא פירטתי) אינם שופכים אור באם המנוח סבל ממחלה או לאו. עם זאת, אין אני יכול להתעלם מאותן תלונות של המנוח כפי שפורטו באותו מסמך רפואי. ירידה בזיכרון ורעד, יש בהם להצביע על אפשרות ממשית לפגיעה קוגנטיבית.

 

  1. הוסף לכך כי בחינת עדותה של התובעת, מגלה סתירות ותמיהות רבות שיש בהן לפגום בנחרצות גירסתה אודות צלילות דעתו של המנוח לערוך צוואה. בעדותה בפרוטוקול הדיון מיום 13/10/2015 עמ' 20, הצהירה את הדברים הבאים:

 

                        "ש.       מדוע הצוואות לא נחתמו במשרד עוה"ד והוא בא אליכם הביתה?

ת.         הבאנו אותו הביתה, כתבנו. הוא לא יכול ללכת לעו"ד, אז הבאנו את עוה"ד. הוא לא הרגיש טוב.

ש.        עוה"ד ביקש ממנו תעודה רפואית? כי בטח ראה עוה"ד שהוא לא הרגיש טוב. ממה הוא סבל?

ת.         ברגליים."

 

ובעמ' 26 :

 

"ש.      האם היו למנוח, בזמן שהוא ערך את הצוואה וחתם על הצוואה, שלושה, עשרה, חמישה ימים אחרי, היו לו בעיות בלבול או בעיות בזכרון?

ת.         לא. כשעשה צוואה לא היה לו שום דבר ולאחר שישה חודשים הלך לבית החולים והיו לו בעיות.

ש.        איזה בעיות היו לו?

ת.         שהוא שוכח.

ש.        אחרי שהוא עשה את הצוואה ב- 3-5 ימים, היתה לו בעיה בזיכרון?

ת.         כן, היה לו, לאחר 6 חודשים.

ש.        אני אומר לך שאולי לא זכרת מה שאמרת, כי בעצמך, לפי מה שאת טוענת, התלוננת חמישה ימים,

ת.         זה לא חמישה ימים, זה שישה חודשים.

ש.        רשום שאת מתלוננת על בעיות של ירידה בזיכרון ואני מציג לביהמ"ש מסמך רפואי על כך, ערוך ע"י ד"ר ליאנה בר ממרפאת החלוץ, מיום 30.05.12, לאמור 5 ימים אחרי החתימה.

ת.         לא חמישה ימים, שקרנים, זה שישה חודשים.

ש.        לביהמ"ש: קופ"ח שקרנים?

ת.         לקחתי אותו לבית חולים, לא לקופת חולים.

ש.        לביהמ"ש: באישור כתוב שיש סדרת מדדים שנמדדו לו באפריל, ועד בשעה 12:10, יום 30/05 נכנס מישהו אחרי שב- 18/04 מישהו כבר ביקר אצל ד"ר לנה וזה לא היה המטופל, כי כתוב "בהעדר המטופל" ונרשם ביקור, סיבת ההפניה היא: "ישנוניות יתר, ירידה בזיכרון ורעידות בידיים",

ת.         לא נכון, לא היתה ירידה.

ש.        אז למה הלכתם לרופא?

ת.         היה כל שבוע הולך לרופא.

ש.        בזמן הזה את היית איתו שם וזו תלונה שאת בעצמך טוענת, שירד לו הזיכרון.

ת.         לא. הכל שקר. "

 

ובעמ' 27 :

 

"ש.      כשאמרת לעו"ד כל הזמן "אחרי חצי שנה", אחרי שישה חודשים", למה את מתכוונת? 

ת.         שישה חודשים אחרי הצוואה המנוח היה חולה, לקחתי אותו לבית חולים, לאחר מכן שלחו אותו לשיקום. אמרו שיש מים בראש שלו."

 

  1. השאלה אם הבין המנוח את טיב הצוואה שעליה חתם נבחנת על-פי הנסיבות המתקיימות בעת עריכת הצוואה עצמה. כבר נפסק כי "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני הבין את טיבה של הצוואה שעה שעשה אותה" (ראה: ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי {פמ"מ – 13/6/1995}).
  2. לא אסתיר כי בליבי מכונן הספק כי בעצם היות המנוח כעורך צוואתו בלבד, מבלי שימת לב כי רעייתו אף היא נוהגת כמותו, יש בכך כדי להעלות ספק, האם המנוח הבין טיבה ופשרה של צוואתו בהיותה כפי הנטען צוואה הדדית. אם המנוח לא היה כשיר לבחון אם רעייתו עורכת צוואה וחותמת גם היא, הכיצד יטען כי מבין הוא טיבה של הצוואה?
  3. אך משלא הובאה בפני בית-משפט עדות רפואית, המלמדת על פגם בכשירותו של המנוח בעת עריכת הצוואה להביע את רצונו ולהבין את טיבה, הנתבעים אינם יכולים בהקשר זה לטעון ליותר מאשר העלאת ספקות חמורים ובכך, אין די לסייע להם להכריע סופית את התובענה.
  4. למרות הענן השחור של הספק המרחף מעליה ואף שאני למד מעדות התובעת כי גם היא לא ..... היתה עם כשירותו הקוגנטיבית של המנוח.
  5. עוד נשוב לעניין זה כחלק גם מדיוננו בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת.
  6. כזכור, יש להגשים את רצונו של המצווה ובלבד שלא נפל בו פגם אחר. החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים. זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו היא כיום זכות קניין חוקתית. (ראה: רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, נג(3) 97, {פמ"מ – 16/5/1999}).
  7. משבאנו כאמור לכלל מסקנה כי לא הוסר הספק שמא המנוח הבין טיבה של הצוואה שעשה – יש ליתן תוקף לרצונו ובלבד שלא נפל בו פגם מחמת השפעה בלתי הוגנת או מכל טעם אחר.

השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח

  1. סעיף 30 לחוק הירושה, תשנ"ה-1965 קובע:

 

"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."

 

  1. הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא שחוסר ההגינות שבהשפעה הוא פסול, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו.

            (ראה ספרם של שוחט, גולדברג,  ופלומין: "דיני ירושה ועיזבון" הוצאת סדן, מהדורה שישית מורחבת, תשס"ה 2005 עמוד 100 וכן ראה ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום מ"ט(1) 318 {פמ"מ – 20/2/1995}).

 

  1. הכלל המשפטי קובע עוד, כי נטל ההוכחה לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת, מוטל על הטוען להשפעה כזו. באשר לנטל ההוכחה, קבעה הפסיקה כי מקום בו אדם טוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת נטל ההוכחה עליו, ואין די ב"חשש להשפעה" בלבד. (ראה: ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, כב(2) 138 {פמ"מ – 20/6/1968}).

 

  1. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ (3) 338 {פמ"מ – 4/9/1996}) קובעת השופטת בייניש:

 

"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".

 

  1. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2) 813, (פמ"מ – 22/6/1998), מסכם את אבני הבוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

 

"א.       תלות ועצמאות - המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות. ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.

ב.        תלות וסיוע - מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.... חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.

ג.        קשרי המצווה עם אחרים - ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי....

 

ד.        מבחן נסיבות עריכת הצוואה - סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו...."

 

  1. באותו עניין, קובע כבוד השופט מצא באשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, ראוי כי הוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. (ראה: שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, לעיל).

 

  1. לאחר שעמדנו על השיקולים המנחים לבחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, סבורני כי כלל המבחנים המוזכרים, במידה כזו או אחרת, מתקיימים במקרה שבכאן ואסביר.

 

  1. עצמאותו של המנוח – יש להבחין בין עצמאות יומיומית לבין זו הקשורה בעריכת הצוואה. ככל שמדובר בעריכת הצוואה, ברור כי המנוח היה תלוי פיזית ונפשית לחלוטין בתובעת. הוא התקשה לנוע, הוא לא היה מסוגל לבחור באופן עצמאי עו"ד שיערוך עבורו צוואה, לזמן עדים לה, לא היה מסוגל להגיע למשרד עורך דין לשם עריכת הצוואה והיה תלוי מאוד בתובעת גם בהקשר זה. (ראה עדותה של התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 13/10/2015 בעמ' 20:

 

                        " ש.      את אומרת "לבקשתנו", האם נכון שהמנוח לא פנה לעורך הדין?

ת.         שיעשה לי צוואה? כן.

ש.        האם נכון שאת פנית לעו"ד שכרגע נכנס לאולם?

ת.         כן.

ש.        איך פנית לעו"ד שנכנס עתה לאולם, באופן ישיר?

ת.         אני מכירה אותו, אמרתי לו .... רוצה אותו.

ש.        לביהמ"ש: מי שילם לעו"ד?

ת.         אני. אני והוא ביחד. אני קראתי לעורך הדין, אני לא שילמתי שום דבר. הלכתי לעשות קפה וחזרתי. 

ש.        לביהמ"ש: אף פעם לא שילמתי לו?

ת.         לא, לא עכשיו ולא בעבר. אני לא יודעת מי שילם לו.

ש.        יכול להיות שפנית לעו"ד .... באמצעות אמו או מישהו אחר?

ת.         לא, אמא שלו לא.

ש.        היה לך את הטלפון שלו, התקשרת אליו?

ת.         אני מכירה אותו, כן.

 

ובעמ' 23:

 

ש.        לביהמ"ש: בא אצלכם עוה"ד וחתמתם על הצוואה, עוה"ד בא לבד?

ת.         עם 2 עדים.

ש.        לביהמ"ש: מי הביא את העדים?

ת.         אני קראתי להם.

ש.        לביהמ"ש: איך הם ידעו מתי לבוא?

ת.         אני קראתי להם, הם שכנים שלי.

ש.        את צלצלת אליהם בטלפון?

ת.         כן.

ש.        תוך כמה זמן הם הגיעו?

ת.         10 דקות.

ש.        היתה צוואה מוכנה?

ת.         כן."

 

  1. ניתן לומר שמבחינה שכלתית – הכרתית באשר לחיים היומיומיים, צלילותו של המנוח היתה סבירה עם פגיעה בזיכרון. עם זאת, מן הבחינה הפיזית, היה המנוח בלתי עצמאי במובן זה שהתקשה ללכת לבדו, לדאוג למחסורו וכו'. במובן מסויים ניתן לומר כי המנוח סבל מסוג מסויים של חוסר עצמאות, ומכאן שהנטייה היא לקבוע קיומה של תלות שהרי צריך אדם מוגבל בתנועה לעזרת רעייתו כמעט בכל.

 

  1. תלות וסיוע – גם כאן יש להבחין בין סיוע יומיומי לבין סיוע הקשור לצוואה. בכל הנוגע להתנהלות יומית, דומה שהתלות היתה קיימת ונוכחת. בנוסף, אומר שמכלל העדויות שנשמעו, התרשמתי שהמנוח היה "מרותק" רוב זמנו לביתו בשל מוגבלותו בהליכה.

חמורים הם הדברים ככל שמדובר ביכולתו של המנוח לערוך צוואה להבדיל מהחתמתו עליה.

התובעת בעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 13/10/2015, בעמ' 22:

 

"ש.       אם אומר לך שלטענת הנתבעים, את הפעלת על המנוח ז"ל לחץ והיית אומרת לו שתעזבי אותו, זה נכון?

ת.         כן.

ש.        לביהמ"ש: לפני הצוואה, אמרת למנוח שאם הוא לא חותם לך על כל הרכוש אז את עוזבת אותו?

ת.         כן.

ש.        לביהמ"ש: למה אמרת לו דבר כזה?

ת.         לא אמרתי לו שאני לא אעזוב אותו אם לא אחתום לו על כל הרכוש.

ש.        לביהמ"ש: הוא אמר שהוא רוצה לכתוב הכל לך?

ת.         לא אמרתי לו, הוא כתב.

ש.        לביהמ"ש: למה כתב הכל לך?

ת.         הסכמנו מלכתחילה שהכל בשבילי, לפני שנתחתן והבת שלו יודעת.

ש.        לביהמ"ש: משהתחתנתם עד כצוואה, כמה זמן עבר?

ת.         26 שנה אני איתו.

ש.        לביהמ"ש: כמה זמן עבר מהיום שהתחתנתם ועד שעשיתם צוואה?

ת.         שנים, 26 שנים."

 

  1. עדותה זו (גם פה) עומדת בסתירה מוחלטת לסעיף 9 בתצהירה שם טוענת כי לא היתנתה את נישואיה לבעלה בהעברת רכושו אליה.

סביר לכן כי, איומיה של התובעת כי תעזבנו, חזרו והדהדו באוזניו של המנוח (מי יודע משך כמה זמן בתקופת חייהם המשותפת) ואולי חשש כי לעת מחלתו, זקנתו, יכולה היא לממש איומיה.

 

  1. מהעדויות שהובאו בפני נראה כי התובעת ליוותה המנוח לביקוריו אצל הרופאה ואף הלכה במקומו, ערכה הקניות ועוד, ומכאן המסקנה שהמנוח בפעולותיו היומיומיות, אכן נזקק לסיועה של התובעת והיה תלוי בה. אוסיף כי בשל הרחקתו מילדיו "במצוות" התובעת, תלותו בילדיו היתה קטנה יותר.

 

  1. יתכן גם, כי בעת נישואיו לתובעת, שנים רבות קודם, סבר כי זו האחרונה תמלא את ליבו עד מותו, תדאג לכל מחסורו והיה מוכן לוותר על הכל למענה, אך מחשבתו מיום זה היתה רחוקה "שנות אור", כמו גם לא ידע מה יהיה היקף רכושו לאחר הליכתו לבית עולמו.

 

  1. קשרי המצווה עם אחרים – ככל שהמנוח מבודד יותר מן העולם, כך על-פי מבחן זה גוברת ההנחה בדבר תלותו בנהנה. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי למעט קשריו של המנוח עם ילדיו המתנגדים, לא הובא בפני בית המשפט כל מידע אודות קרובי משפחה אחרים, חברים או שכנים.

מעדויות העדים שהופיעו בפני, עולה כי אכן מדובר היה במנוח שכל מכריו סבבו סביב רעייתו וילדיו ועם אלו האחרונים לא בתדירות כה גבוהה בשל הרחקתם על ידי התובעת.

עדות התובעת לגבי קשרי המנוח עם ילדיו בפרוטוקול הדיון מיום 13/10/2015, בעמ' 23:

" ש.     לביהמ"ש: למה לא עשיתם את הצוואה כל השנים?

ת.         הבת שלו לא נתנה לו. אחר כך אני אמרתי לו. אמר שהוא רוצה לעשות ספר תורה וכולם התנפלו אליו והוא בכה כל הזמן. אמרתי לו שאני רוצה לעשות ספר תורה. אמרתי לו שיעשה לי צוואה, "כי אני לא יכולה על הילדים שלך". בגלל שלא נתנו לו לעשות ספר תורה, הוא כל הזמן בוכה ולא סולח להם.

ש.        אם אומר לך שהנתבעים נהגו להגיע למנוח לפחות פעם בשבוע לסעודת שבת?

ת.         לא פעם בשבוע, כל חודשיים-שלוש והייתי מזמינה אותם בחגים, הם והאמא שלהם, מזמינה אותם כדי שהמנוח יהיה מבסוט, לא בשבילי.

ש.        אז הם היו בקשר עם המנוח?

ת.         כן.

ש.        המנוח סיפר להם פעם שהוא עושה צוואה?

ת.         לא יודעת, לא אמר לי.

ש.        זה נכון שהילדים שלו היו איתו בקשר בטלפון?

ת.         לא כל כך. כשאני מזמינה אותם אז הם באים." 

 

מעדות הנתבעים נשללה טענה זו שכן לדבריהם נפגשו עם אביהם כמעט כל שבת.

            בעמ' 13:

 

" ש.      איך אתה מסביר שכל אחד מהאחים חתום על אותו משפט? זה קרה פעם אחת הרי, לא יכול להיות שזה קרה כמה פעמים, רק איתך.

ת.         זה היה כמעט כל שבת, שהוא היה בא ומבקר. היו מספר רב של פעמים עם טענות כאלה וזה אחד מהביקורים. כמו שהוא היה אצלי, הוא היה אל אחיי האחרים.

ש.        איך אתה מסביר שאתם 4 נתבעים שונים וכל התצהירים פה זהים, אחד לאחד. כל הדברים שקרו, קרו בדיוק לכולכם, אותו הדבר?

ת.         כל עם שהיו יודעים שאבא שלי בא אלי בשבת, ישר כל האחים היו מתכנסים אצלי.

ש.        אז כשאני מתאר מקרה שקרה, אז כל אחד יתאר את אותו מקרה בצורה שונה.

ת.         היינו תמיד מדברים על הדברים ואצל כולם הוא התלונן.

ש.        יש כאן 4 תצהירים, זהים לחלוטין, עם אותם מקרים. איך אתה מסביר של- 4 אנשים קרה אותו הדבר. אתה חתמת על התצהיר ושהכל אמת. איך יכול להיות ש- 4 אנשים חותמים על אותו תצהיר?

ת.         כשהיה מגיע אלי אבא שלי, ישר טלפון לאחים שלי."

 

  1. גם מכאן, עולה מסקנה ברורה כי המנוח היה מבודד מהסביבה, באופן יחסי, ומכאן כדי הגברת תלותו בתובעת.

 

  1. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – מעורבותה של התובעת בצוואות (או שמא צוואה), בעריכתן והוצאתן לפועל יידונו בהרחבה בהמשך (מעורבות התובעת בעריכת הצוואה). בקצרה אציין כי אין מחלוקת שהתובעת היתה מעורבת בהכנת הצוואה מראשיתה ועד סופה, דאגה להעביר את רצונו (רצונה) לעורך הדין עורך הצוואה, זימנה אותו לביתה, הזמינה העדים והסדירה התשלום עבור עריכת הצוואה.

כל אלו יש בהם כדי להעיד חד משמעית על מעורבות אקטיבית ביותר בעריכת הצוואה המקימה חזקת השפעה בלתי הוגנת. למעשה ניתן לומר, כי כל מעשה הצוואה אינו אלא פרוייקט יזום על-ידי התובעת לממש לקיחת כל רכוש המנוח, כפי שכביכול לטענתה סוכם עוד עם נישואיה.

 

  1. וכפי שנאמר בסעיף 35 לחוק הירושה, כי מי שלקח חלק, במקרה שבפני נראה כי חלק מאוד גדול, בעריכת הצוואה, הרי שהוראות הצוואה המזכות אותו – בטלות.

 

  1. בעניינינו, בחינת מכלול הנסיבות המיוחדות מלמדת כי הצוואה נשוא המחלוקת נעשתה בנסיבות חריגות ובעייתיות ביותר שיש כדי להוכיח כי התובעת עשתה שימוש באמון ובכוח שיש לה כלפי המנוח, בין באופן ישיר ובין בתחבולה על מנת להשפיע שלא כדין על המנוח לערוך צוואה המזכה אותה במרבית רכושו. מכאן, אני מקבל את הטענה כי הצוואה הוכנה מתוך השפעה בלתי הוגנת.

 

  1. אומר עוד כי אני למד שמיום נישואיה למנוח, סברה התובעת כי עשתה עסקה – "כל הרכוש תמורת חתונה", ומשמילאה היא, לפי שיטתה את חלקה בעסקה והמנוח נחלש, פעלה היא לגביית המגיע לה.

 

 

 

 

מעורבות פסולה של התובעת בעריכת הצוואה 

 

  1. סעיף 35 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן "החוק"), קובע כדלקמן:

 

"הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

 

  1. הוראות הסעיף מכוונות לשלוש חלופות שבהתקיים אחת מהן, ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בצוואה:

מי שערך אותה,  מי שהיה עד לעשייתה  ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

 

  1. 94. הפסיקה קבעה כי ביסוד ההוראה שבסעיף 35 לחוק הירושה, מדובר למעשה בחזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שלפיה מי שנכנס בגדרה גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו. בע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, נד(1) 19 (פמ"מ – 4/1/2000) נקבע:

 

"החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא  חלק בעריכתה באופן אחר", אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת".

  1. עוד נקבע בפסק הדין, כי לאור תוצאותיו הקשות של הסעיף, יש ליתן לו פרשנות דווקנית ומצמצמת. תוצאותיו של הסעיף קשות, שכן יש בו כדי לשלול כל שיקול דעת שיפוטי בשאלה, האם ליתן תוקף לצוואה, מקום שהנסיבות מעידות על כך, כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה הוא לא השפיע שלא כדין על המצווה.
  2. הפסיקה הוסיפה ופרשה כי הנחת היסוד במקרה השפעה בלתי הוגנת, אפילו הוכח הלכה למעשה, אין בכך ולא כלום.

 

 

 

  1. בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוד, נט(3) 1 {פמ"מ – 24/10/2004}) כדברי כב' השופט רובינשטיין:

 

"בסופו של יום עולה, אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחוכמה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כ"א מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תוית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הנה בהיקצבם יחד ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול..."

 

  1. בהמשך התפתחה בפסיקה גישה המפרשת את העילה באופן רחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט להכליל מקרים רבים יותר על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, במבחן השכל הישר.

           

  1. בבע"מ 1801/16 פלוני נ' פלוני (פמ"מ - 30.3.2016) קובע כב' השופט רובינשטיין:

 

"סעיף זה קובע, כי העונה על אחת משלוש החלופות המצויות בו גורם לבטלות הוראה לטובתו הקיימת בצוואה, זאת גם אם יוכיח שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצווה. החוק מקים חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכת הצוואה או לקח חלק בעריכתה מוחזק כמשפיע שלא כדין על המצווה."

מן הכלל אל הפרט

  1. מעדות התובעת נלמדת מעורבות רבה וממשית בעריכת הצוואה נשוא המחלוקת, אשר נערכה כשנה ושבעה חודשים טרם פטירתו של המנוח. במעורבות זו יש כדי לחזק את החשש כי התובעת השפיעה על המנוח שלא כדין לערוך צוואה לטובתה באיצטלה של צוואות הדדיות.
  2. כבר בראשית הדברים אומר כי טענת התובעת כי המנוח הוא שיזם והיה מעורב לא הוכחה. ההיפך הוא. היוזמה לעריכת הצוואה היתה שלה ולא של המנוח, בעדותה אישרה כי היא היא שפנתה לעורך הצוואה על מנת לערכה.

מעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 13/10/2015, בעמ' 20:

                        "ש.       את אומרת "לבקשתנו", האם נכון שהמנוח לא פנה לעורך הדין?

ת.         שיעשה לי צוואה? כן.

ש.        האם נכון שאת פנית לעו"ד שכרגע נכנס לאולם?

ת.         כן.

ש.        איך פנית לעו"ד שנכנס עתה לאולם, באופן ישיר?

ת.         אני מכירה אותו, אמרתי לו ש.... רוצה אותו.

ש.        לביהמ"ש: מי שילם לעו"ד?

ת.         אני. אני והוא ביחד. אני קראתי לעורך הדין, אני לא שילמתי שום דבר. הלכתי לעשות קפה וחזרתי. 

ש.        לביהמ"ש: אף פעם לא שילמתי לו?

ת.         לא, לא עכשיו ולא בעבר. אני לא יודעת מי שילם לו.

ש.        יכול להיות שפנית לעו"ד ..... באמצעות אמו או מישהו אחר?

ת.         לא, אמא שלו לא.

ש.        היה לך את הטלפון שלו, התקשרת אליו?

ת.         אני מכירה אותו, כן.

ש.        מדוע הצוואות לא נחתמו במשרד עוה"ד והוא בא אליכם הביתה?

ת.         הבאנו אותו הביתה, כתבנו. הוא לא יכול ללכת לעו"ד, אז הבאנו את עוה"ד. הוא לא הרגיש טוב.

ש.        עוה"ד ביקש ממנו תעודה רפואית? כי בטח ראה עוה"ד שהוא לא הרגיש טוב. ממה הוא סבל?

ת.         ברגליים.

ש.        האם נכון שעוה"ד הגיע עם טיוטא מוכנה של צוואה?

ת.         כן. הוא בא עם זה כבר מודפס.

ש.        לביהמ"ש: איך עוה"ד ידע מה לכתוב? מי אמר לו?

ת.         הוא גירש אותי החוצה. הוא בא מוכן.

ש.        לביהמ"ש: איך הוא ידע להגיד למנוח מה הוא עומד לרצות? זו היתה פעם ראשונה שהמנוח פגש את עוה"ד, נכון?

ת.         כן.

ש.        הם דיברו קודם בצורה אחרת כלשהי?

ת.         לא, דיברו ביחד. עוה"ד אמר לי לרדת למטה, ירדתי למטה והוא אמר לו שיכתוב כך וכך.

ש.        לביהמ"ש: איך עוה"ד ידע מה ירצה המנוח? מי סיפר לעוה"ד מה להכין במודפס?

ת.         אני והוא, כשהוא בא.

ש.        באותה פגישה הוא בא עם מחשב?

ת.         כן, עם מחשב קטן.

ש.        לביהמ"ש: איך הדפיסו את זה עם מחשב קטן והשאירו לכם עותקים?

ת.         אולי עשה אותו במשרד שלו. 

ש.        לביהמ"ש: לפני כן?

ת.         לא יודעת. עברו שנתיים, שכחתי."

ובעמ' 23:

                        "ש.      לביהמ"ש: בא אצלכם עוה"ד וחתמתם על הצוואה, עוה"ד בא לבד?

ת.         עם 2 עדים.

ש.        לביהמ"ש: מי הביא את העדים?

ת.         אני קראתי להם.

ש.        לביהמ"ש: איך הם ידעו מתי לבוא?

ת.         אני קראתי להם, הם שכנים שלי.

ש.        את צלצלת אליהם בטלפון?

ת.         כן.

ש.        תוך כמה זמן הם הגיעו?

ת.         10 דקות.

ש.        היתה צוואה מוכנה?

ת.         כן."

ובעמ' 25:

                        "ש.       לגבי החתימה על הצוואה, איך זה קרה? מי התקשר לעוה"ד .....?

ת.         אני ובעלי ביחד התקשרנו. 

ש.        שניכם דיברתם מאותו טלפון?

ת.         לא, הוא אמר לי להביא עו"ד, צלצלתי לעוה"ד והוא בא. אני דיברתי עם עוה"ד.

ש.        מי אמר לעוה"ד מה לכתוב בצוואה?

ת.         אני ובעלי ביחד.

ש.        מתי אמרתם לו מה לכתוב בצוואה?

ת.         מתי שהוא בא.

ש.        כמה פעמים עו"ד ..... היה אצלכם בבית?

ת.         פעם אחת.

ש.        כמה זה פעם אחת?

ת.         פעם אחת (עושה 1 עם האצבע).

ש.        כשהוא היה ואמרתם לו לכתוב את הצוואה, איך הוא כתב אותה, לפניכם? הוא כבר בא עם הצוואה בתיק?

ת.         אני שכחתי, לא זוכרת."

 

  1. מעדות עורך הצוואה בפרוטוקול אותו דיון, בעמ' 27, ללמדך:

"ת.       אני לא נוהג ללכת לבתים של אנשים. היות ומדובר בשכנים הגעתי לביתם. מדובר בשכנים ומבחינתי זה סוג של ... בשכונה. אין צוואות שאני מגיע להחתים אנשים בבית.

ש.        עם איזה מכשיר הגעת לביתם?

ת.         שום דבר. עט וניירות.

ש.        מי שילם עבור עריכת הצוואה?

ת.         במעמד החתימה לא שולם. ..... רצתה לשלם וכאשר ישבתי שם הוא אמר לי לקחת כסף כי מגיע לי. אמרתי להם שהם כמו משפחה ולא לקחתי כסף. אני לא מגיע לבתים כדי להחתים.

ש.        עשית ולא גבית?

ת.         לא שלא גביתי לא דרשתי."

  1. בחינת עדותה של התובעת מלמדת על קיומן של סתירות פנימיות וחיצוניות רבות שיש בהן כדי להסביר מדוע רואה אני בתובעת עד שאינו אמין, כמפורט:

ראשית, התובעת הסתירה מבית המשפט את צוואתה המקורית והציגה רק העתק ממנה ולו רק שלא יורה בית המשפט על בדיקתה בידי מומחה. אציין כי העתק הצוואה הוצג רק בדיון השלישי שנערך בתיק.

כמו כן, התובעת לא הצליחה להסביר כמה העתקים בידיה וליתן הסבר מדוע אין בידיה את צוואתה המקורית. וכדבריה בעדותה לפרוטוקול הדיון מיום 13/10/2015, בעמ' 16-17:

"ש.      איך תסבירי את הסתירות לכך שטענת בהתחלה שחתמת על צוואה זהה ואחר כך טענת שבאותו יום נחתמה צוואה אחת או שתיים?

ת.         אני לא יודע אם אחת או שתיים. כן, כן, נכון, אחת, שלי.

ש.        האם נכון שערכת צוואה לטובת המנוח?

ת.         כן, עשיתי.

ש.        כיצד פתאום נמצאה צוואה שחתמת עליה?

ת.         עורך הדין עשה לי צוואה.

            לאחר שביהמ"ש הבהיר לי את השאלה, אני משיבה: מצאתי, בין ניירות שלי.  חיפשתי אחרי הדיון.

ש.        מתי חתמת על הצוואה?

ת.         בחודש 6.

ש.        האם נכון שאת קיבלת עותק מהצוואה, מיד לאחר שחתמת עליה?

ת.         כן.

ש.        מדוע לא הצגת אותה?

ת.         (שתיקה) מצאתי אותה בין הניירות.

ש.        לביהמ"ש: הלכת לעשות צוואה לטובת המנוח?

ת.         לא הלכתי, עשינו בבית את הצוואה, יחד, באותו יום ואז שכחתי אותם בין הניירות.

ש.        לביהמ"ש: סיימתם לחתום, עוה"ד השאיר לכל אחד העתק, או שהלכת אליו לקחת?

ת.         עורך הדין לא השאיר העתק.

ש.        לביהמ"ש: אז איך מצאת אצלך?

ת.         מצאתי אצלי. השאיר לי צוואה שאצלכם ואחת אחרת, אבל לא ראיתי אותה.

ש.        לביהמ"ש: ז"א, נסתיימה הפגישה, המנוח חתם על שלו, את חתמת על הצוואה שלך ונשארו 2 עותקים?

ת.         כן.

ש.        לביהמ"ש: וזה מה שמצאת והבאת לנו?

ת.         נכון.

ש.        לביהמ"ש: ואת העותקים שהביא העו"ד, את אומרת שמצאת והבאת?

ת.         כן.

ש.        לביהמ"ש: איפה זה היה?

ת.         בבית.

ש.        איפה בבית?

ת.         לא יודעת. מצאתי בבית, בין הניירות.

ש.        לביהמ"ש: איפה בבית?

ת.         בשקית מלאה ניירות שהיתה מתחת למיטה."   

ובעמ' 21:

"ש.      אני מפנה אותך לסעיף 16 לתצהירך, את טוענת שהיית בדיון יום 23.12.14 מתוך לחץ וחשש, מדוע? ממה פחדת?

ת.         לא פחדתי.

ש.        אני מפנה אותך לסעיף 17 לתצהירך, אמרת שיש רק צוואה אחת ואין עוד אחת לפניה או אחריה, נכון?

ת.         כן.

ש.        את אומרת בפרוטוקול שבאותו יום נחתמה צוואה אחת ולא שתיים ועוה"ד לא אמר לך שאת צריכה לחתום על צוואה, מה זה?

ת.         לא יודעת מה עשה. אני מדברת כל הזמן ערבית."

ובעמ' 22:

"ש.      את אומרת בהמשך עדותך ביום 23.12.14 (שורה 23), את אומרת שלא עשית צוואה לטובת ...., נכון?

ת.         אמרתי, אבל אחר כך מצאתי.

ש.        לביהמ"ש: אבל למה לא אמרת שיש צוואה ואת לא יודעת איפה היא?

ת.         לא, שכחתי אותה. הבאתי אחת.

ש.        מתוך עדותך מיום 23.12.14 בפני ביהמ"ש, לא ברור שרק צוואה אחת נחתמה?

ת.         לא.

ש.        איך לא ברור?

ת.         לא ברור. אני פעם ראשונה."

באלו, יש כדי להעיד על חוסר אמינותה של התובעת ולהעמיד ספקות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה נשוא המחלוקת.

שנית, עדותה ממשיכה ויש גם יש בה סתירות באשר למועד חתימת הצוואות כאשר מספרת כי חתמה על צוואתה ביום 12/6 ואילו צוואת המנוח נחתמה ביום 25/12/2012. אין היא יודעת להסביר זאת מלבד "אני שכחתי....לא זוכרת...לא מבינה עברית" וכעדותה בעמ' 17:

"ש.      איך את מסבירה שלטענתך, חתמת על צוואה ביום 12.06,

ת.         לא ב- 12, אלא בחודש ה- 06.

ש.        אני מציג לך פרוטוקול מיום 23.12.14, כתבת שחתמת ב- 12.06 ובצוואת המנוח כתוב תאריך אחר?

ת.         אני לא יודעת מה עשיתי, עורך הדין עשה.

ש.        את זוכרת שזה היה התאריך 12.06?

ת.         כן.

ש.        אם אומר לך שיוצא מכך שאת לא חתמת על הצוואה ביום בו המנוח חתם על הצוואה, ב- 25.05.12, מה תאמרי על כך?

ת.         לא יודעת."

 שלישית, התובעת העידה כי עורך הדין הגיע מוכן וכי "גירש אותה מביתה", וכדבריה בעמ' 21:

                        "ש.       האם נכון שעוה"ד הגיע עם טיוטא מוכנה של צוואה?

ת.         כן. הוא בא עם זה כבר מודפס.

ש.        לביהמ"ש: איך עוה"ד ידע מה לכתוב? מי אמר לו?

ת.         הוא גירש אותי החוצה. הוא בא מוכן.

ש.        לביהמ"ש: איך הוא ידע להגיד למנוח מה הוא עומד לרצות? זו היתה פעם ראשונה שהמנוח פגש את עוה"ד, נכון?

ת.         כן.

ש.        הם דיברו קודם בצורה אחרת כלשהי?

ת.         לא, דיברו ביחד. עוה"ד אמר לי לרדת למטה, ירדתי למטה והוא אמר לו שיכתוב כך וכך.

ש.        לביהמ"ש: איך עוה"ד ידע מה ירצה המנוח? מי סיפר לעוה"ד מה להכין במודפס?

ת.         אני והוא, כשהוא בא.

ש.        באותה פגישה הוא בא עם מחשב?

ת.         כן, עם מחשב קטן.

ש.        לביהמ"ש: איך הדפיסו את זה עם מחשב קטן והשאירו לכם עותקים?

ת.         אולי עשה אותו במשרד שלו. 

ש.        לביהמ"ש: לפני כן?

ת.         לא יודעת. עברו שנתיים, שכחתי."

בהמשך בעמ' 24:

"ש.      לביהמ"ש: כשבאו העדים, הצוואה כבר היתה מוכנה?

ת.         כן, היתה מוכנה וחתמו הם. העדים ישבו לידך עוה"ד והמנוח, הוציאו אותי החוצה. הוציאו אותי החוצה רק כשהגיעו העדים, אבל ראיתי אותם מתיישבים.

ש.        לביהמ"ש: באותו יום, העדים ישבו גם איתך?

ת.         לא.

ש.        לביהמ"ש: מי חתם קודם, את או ....?

ת.         היינו באותו חדר.

ש.        לביהמ"ש: עוה"ד ישב לידכם ואמר לכם תחתמו?

ת.         כן.

ש.        כשהייתם עם החתימות, היו העדים?

ת.         כן, הם היו.

ש.        לביהמ"ש: אז מתי הוציאו אותך החוצה?

ת.         לפני שיחתמו העדים, אמר לי לעלות, אמר לי לרדת למטה. ירדתי. כשחזרתי היו עדים ועו"ד, הם הלכו וזהו." 

דברים אלה אינם רציפים, מבולבלים ובוודאי שלא עקביים ואף אינם סבירים בעיני, בפרט לנוכח מעורבותה בעריכת הצוואה. כל אלו עומדים בסתירה מהותית אל מול עדות עורך הצוואה המהווה עדות משמעותית לבירור נסיבות עריכת הצוואה כפי שמסר בעדותו לפרוטוקול מיום 13/10/2015, בעמ' 27:

"ש.      אתה ערכת צוואה אתה זוכר את התאריך?

ת.         מופיע בצוואה.

ש.        מה התאריך?

ת.         25/5/12 זה מה שמופיע בצוואה.

ש.        מי פנה אליך לעריכת הצוואה?

ת.         אמי גרה בשכנות עם המנוח ו.... שתוודה לחיים ארוכים. אני מבקר את אמי תדיר בימי שישי וגם באמצע שבוע והייתי רואה מעת לעת את המנוח. הם היו ביחסי שכנות עם אמי ובעלה והייתי מברכם לשלום. דבר לא מכך. אמי אמרה לי כי הם ביקשו ממנה שאערוך צוואה וביקשו שאבוא לביתם יום שישי אחד. ביום שישי אחד קפצתי לביתם וישבתי עם שניהם בביתם הקטן ושאלתי מה הם רוצים. הם אמרו לי מה הם רוצים פשוט מאוד שאם הוא הולך לפניה הכל הולך אליה וכך ההפך. לא זוכר את הסכום שיש בבנק ומתוך סכום זה הוא רצה ש-35,000 ₪ יעברו לבתו ..... אני מכיר את המשפחה ואין לי דבר עם אף אחד. אין לי נגיעה למערכות יחסים שביניהם. ישבתי בביתם בסלון וכיבדו אותי קפה ועוגיות וסיפרו לי אמרתי להם שצריך שני עדים ואמרו שידברו עם שכניהם. אני מכיר את השכנים. באתי בהזדמנות שנייה לא זוכר כמה זמן אחרי. באתי עם הצוואות שהיו מוכנות לפי מה שביקשו. אמרתי להם שיביאו את העדים מראש בהתראה קצרה.

ש.        אתה יכול לזכור כמה זמן אחרי שישבת אצלם בסלון לראשונה להכין את הצוואה?

ת.         זה היה זמן קצר יחסית. זה לא היה חודשים. זה היה אולי שבוע.

ש.        במהלך הזמן שעבר מישהו התקשר אליך ואמר לך מה לכתוב בצוואה או לשנות דברים או שאף אחד לא התקשר?

ת.         אף אחד לא אמר לי מה לרשום. באתי אליהם ורשמתי.

ש.        עם מה באת לפגישה לחתום על הצוואה?

ת.         עם מסמכים.

ש.        לא היה איתך שום דבר?

ת.         אני לא נוהג ללכת לבתים של אנשים. היות ומדובר בשכנים הגעתי לביתם. מדובר בשכנים ומבחינתי זה סוג של ... בשכונה. אין צוואות שאני מגיע להחתים אנשים בבית.

ש.        עם איזה מכשיר הגעת לביתם?

ת.         שום דבר. עט וניירות.

ש.        מי שילם עבור עריכת הצוואה?

ת.         במעמד החתימה לא שולם. ..... רצתה לשלם וכאשר ישבתי שם הוא אמר לי לקחת כסף כי מגיע לי. אמרתי להם שהם כמו משפחה ולא לקחתי כסף. אני לא מגיע לבתים כדי להחתים.

ש.        עשית ולא גבית?

ת.         לא שלא גביתי לא דרשתי."

 

ובעמ' 29:

 

"ש.      ספר את נסיבות עריכת הצוואה, התקשרת והודעת שאתה מגיע?

ת.         כן. אמרתי לה שאבוא ביום זה וזה ושתגיד לעדים שהם שכנים שיהיו מוכנים לבוא.

ש.        כשהגעת מה עשית?

ת.         הגעתי והסברתי להם ישבתי עם שניהם והסברתי להם בשפה הפשוטה ביותר מה כתוב בצוואה. ביקשתי שיתקשרו לעדים ואז הגיעו העדים והגיעו לדירה ואמרתי להם שהם הולכים להיות העדים לצוואה. הם אמרו בשמחה. החתמתי את אומרה וביקשתי ממנה לצאת לאחר שחתמה ואז אמרתי לו הסברתי לו שוב הוא אמר בסדר בסדר. היה לו חשוב להדגיש את הסך של 35,000 ₪ לבתו ואז החתמתי אותו. העדים אישרו את הצוואות שלום שלום."

 

ובעמ' 30:

 

"ש.      אנו למדים מעדותך, שנלקחו על ידך 2 עותקים מכל צוואה, אם כך, אתה יכול להציג לנו את המקור של הצוואה?

ת.         מה שיש לי במשרד צירפתי לתצהיר שלי. לא זימנתי אותם למשרד ולכן זה חלש אצלי בזיכרון. זה נעשה באופן חברי.

ש.        איפה המקור של הצוואה?

ת.         סמוך לחודשים האלה עברנו משרד, ממגדל אחד לשני והפכתי את המשרד, לא מצאתי. מצאתי את הסריקות. אם הייתי מוצא, הייתי מביא.

ש.        מה העברת לגברת? היא ביקשה את ההעתק?

ת.         היא לא ביקשה שום דבר. כשבאתי לאמי באחד מהביקורים, כנראה השארתי את זה. לא היה לי איתם קשר עסקי או משהו. ידעתי שהם בעל ואישה ולא שום דבר.

ש.        לביהמ"ש: בזמן האחרון נתת העתק מהצוואה למישהו?

ת.         עוה"ד ביקש שאשלח לו מה יש לי במשרד ושלחתי, עם התצהיר שלי.

ש.        יש לך מקור משתי הצוואות?

ת.         מה שיש לי, פה. מה שרשום פה זה מה שיש לי.

ש.        איזה צוואה מקורית יש לך?

ת.         זה שתאמר יכול או לא יכול להיות זה יפה. אני מעיד על מה שיש בפועל ולא על מה שאין. מה שרשמתי בתצהיר, זה מה שיש.

ש.        לביהמ"ש: יש בידיך כרגע מקור של צוואת מי מן השניים, .... או .....?

ת.         לא. מה שיש לי זה עותקים סרוקים שהיו במשרד וצירפתי אותם לתצהירי.

ש.        לביהמ"ש: יש לך מושג איך בדרך מופלאה, מחזיקה ס. מקור צוואתו של ש.?

ת.         אני לא מכיר אותה בשם ....., אלא .....

ש.        לביהמ"ש: איך היא מחזיקה במקור של הצוואה ולא במקור של מה שנחזה להיות צוואתה היא?

ת.         סביר להניח שבאחד מביקוריי אצל האם, לדעתי שמתי גם צילומים וגם מקור. אני לא זוכר בדיוק. באחד מהביקורים אצל אמא בטח השארתי אצל אמא שם, בשקית וביקשתי ממנה לתת ל.... הוא היה מדדה על מקל ופחות הולך ברחוב והיא היתה יותר במכולת וזה ולכן אמרתי שתיתן לה.

            פעם הבאה ששכנים יבקשו, אגיד להם שיעזבו אותי. אין לי שום דבר נגד אף אחד. 

ש.        מצד אחד אמרת שאין לך עותקים ומצד שני אמרת שיש לך מקור ביד.

ת.         אולי זו טעות לעשות לשכנים, אבל לא באתי למשרד וגם לא קבעתי איתם פגישות מסודרות, זה נעשה ביחסי שכנות ולכן זה נעשה מבולגן."

 

ובעמ' 32:

"ש.      מי שהתקשר אליך לעריכת הצוואה, זו היתה גב' ....?

ת.         אתה מבין לא נכון. אמי אמרה לי שהם רוצים לעשות צוואה ושאלך אליהם הביתה, אז באיזה שישי אחד היא אמרה לי ללכת אליהם, כך עשיתי.

ש.        מי זה שיצר קשר עם אמך, הגברת או המנוח?

ת.         אני יודע שאמא שלי היתה ביחסים טובים עם הזוג, הם היו ביחסי שכנות טובה.

ש.        כשהתקשרת להגיד שאתה מגיע,

ת.         אני לא יודע אם התקשרתי, באתי לדירה.

ש.        באת בלי להודיע?

ת.         אמא שלי אמרה שהיא הודיעה שאבוא אליהם היום ואלך. כשבאתי להחתים על צוואה, אני חושב שהתקשרתי אליהם הביתה ואמרתי שאני עולה עכשיו, עליתי וזה היה משהו ספונטני. לא זוכר בדיוק איך זה היה.

ש.        היית פעמיים לגבי הצוואה?

ת.         בפעם הראשונה, כשהתיישבתי להבין מה הם רוצים ופעם שניה עם הטפסים ושקית הניילון.

ש.        בפעם הראשונה מי אמר לך מה לרשום?

ת.         שניהם. הצורך של ה- 35,000 ₪ זה הוא אמר לי. הוא אמר לי שזה מה שהוא רוצה ואמרתי בסדר. אני לא נכנס לשיקולים של אנשים.

ש.        קודם טענה גברת .... בעדותה, שהיא חתמה ב- 12/06, יכול להיות שלא החתמת אותם באותו יום?

ת.         העברית לא בדיוק שגורה בפיה, היא אישה פשוטה ומכובדת ואני יודע מתי החתמתי. יש לי יום ותאריך והחתמתי את שניהם בבת אחת."

           

ואומר כי תשובות התובעת אינן נראות כנובעות מקשיי שפה אלא מהיות גרסתה בלתי אמינה.

רביעית, התובעת לא ידעה להסביר ולא טרחה להסביר מה פשר השינוי שחל ביחסי המנוח עם ילדיו למעט סירובם לעשות עבורו ספר תורה וכדבריה "על כך לא סלח להם",  לאחר שאלו תוארו בפירוט וכללו מפגשים עיתיים ואף בחגים. אך בניגוד לעדותה על יחסיו של המנוח עם ילדיו ובעניין הדרתם, התרשמתי מעדות הילדים וכן כנאמר על ידם בסעיף 7 לתצהיריהם כי יחסיהם עם אביהם המנוח היו טובים.

ואף אם היו הדברים נכונים, מדוע לא ביקש המנוח מהתובעת לעשות שימוש במקצת זכייתה לצורך אותו ספר תורה?

ולבסוף, התובעת לא הצליחה ליתן הסבר מדוע המנוח לא עשה צוואה ברבות השנים בהן היו נשואים (למרות הבטחתו לה כדבריה) ורק בעת ההיא, תקופה קצרה ביותר בטרם הלך לעולמו ולעת איבד מכושרו השכלי והפיזי, ערך צוואה.

  1. תמוהה בעיני הגיונה של הצוואה נשוא המחלוקת ומחזקת את המסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, מה פשר הדיר את ילדיו מצוואתו, עימם היה ביחסים טובים, אך יותר מכך, מה הביאו (למרות זאת) ליתן סכום ש"ע של 35,000 ₪ לביתו .... ולה בלבד. הדברים חסרי היגיון פנימי זולת אם יעץ אי מי לתובעת ליתן דבר מה כראיה מחזקת להבנת המנוח, ואם כך, מעידים הדברים ביתר שאת כי לא צוואה רצונית בפניינו.
  2. אין חולק כי מעורבות התובעת בעריכת הצוואה, ככל שהיא קיימת, אינה ידועה לנתבעים מידיעה אישית וזאת בשל אי ידיעתם על עריכת הצוואה, טרם פטירתו של המנוח.
  3. נסיבות ועיתוי עריכת הצוואה מחזקים את המסקנה כי הצוואה נשוא המחלוקת נערכה בנסיבות בעייתיות ובעיתוי שכזה. הרי לא בכדי מסמך רפואי שנערך כ-5 ימים לאחר עריכת הצוואה מאשר כי המנוח התלונן על "ישנוניות יתר, ירידה בזכרון ורעד בידיים".
  4. כל אלו ועוד מעמידים בספק רב את יכולתו של המנוח להבין את טיבה של הצוואה עליה חתם, כמו גם את אי ידיעתו והבנתו בדבר עריכת צוואה הדדית על ידי התובעת בהתאם.
  5. גם אם נייחס לעדות התובעת אמינות או בעיות הבנה וזכרון, ניכר מתוך דבריה, כי בוצעו על ידה פעולות במהירות מתוך כוונה להשיג מטרה, כגון קביעתה להיפגש עם עורך הדין לערוך צוואה, הזמינה עדים, שילמה וכו' שמהצטברותן גם יחד, ניתן לקשור את התובעת לטבורה של הצוואה.
  6. מעדותו של עורך הצוואה כמו גם התובעת, אני למד על העדר כל מעורבות של המנוח בעריכת הצוואה או ברצון ליזום עריכת צוואה, וחסרה גם מעורבות אקטיבית של המנוח, החל משכירת שירותיו של עורך הדין ועד לחתימת הצוואה.  
  7. בענייננו, נלמדות נסיבות שיש בהן חשש כי הצוואה נשוא המחלוקת נערכה תוך מעורבות פסולה של התובעת, ואלו הן:

א)         בפעולותיה של התובעת לעניין עריכת הצוואה יש כדי להעלות חשש ממשי.

ב)         בעדותה סתירות רבות ומהותיות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה.

ג)          עדויות עורך הצוואה אינן נקיות מספקות ואף מעלות סימני שאלה רבים בפרט בכל הנוגע ליצירת הקשר בין המנוח לבין עורך הצוואה.

ונשוב ונשאל, מי אם לא התובעת, הכתיב לעורך הדין מה לכתוב?

  1. בבוחני את מכלול הנסיבות, בין בהיבט הצר של סעיף 35 לחוק הירושה ובוודאי בהקשר של נסיבות עריכת הצוואה המהווה את אחד המבחנים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, יש חשיבות רבה לכלל הנסיבות שפורטו לעיל ולכן גם אם אין במעורבות שהוכחה כדי לבסס מעורבות פסולה בהתאם לסעיף 35 לחוק, יש במעורבות זו כדי לחזק את המסקנה בדבר השפעה בלתי הוגנת של התובעת בעריכת הצוואה, ודי בכך על מנת לפסול את הצוואה.
  2. מכלל הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה, מתבקשת המסקנה שהתובעת היתה מעורבת יתר בעריכת הצוואה, דבר הגורם לפסילתה של הצוואה.

"הישיש המוחלש"

 

  1. לכאורה, מביט המשפט על מצב ובו קיים אדם מבוגר במלוא כוחו הפיזי והקוגנטיבי, ורגע לאחר מכן עם הכרזתו חסוי, הופך הוא לחסר כוחות. לא כך במציאות.

נחזור לרגע להלכת בע"מ 3777/12, אותה הזכרתי בסעיף 58.

 

  1. עם התקדמות הרפואה והארכת תוחלת החיים, נתקל המשפט ביתר שאת גם במחלות זקנה וגם בבדידותם וחולשתם של אנשים באים בימים.

 

  1. כאמור חולשה זו המגיעה כחולשה פיזית וקוגנטיבית גם יחד, אינה מתרחשת באחת. האדם המזדקן נוטה בכל מאודו להכחישה והדברים יוצרים למעשה מעין מעמד משפטי חדש בבחינת אדם שעדין לא הוכר כחסוי או כפסול דין, אך יכולתו להתגונן בפני דרישות קרוביו נחלשת עד מאוד.

 

  1. שנים חלפו מאז הלכת "מרום", וככל שמתקדמת הרפואה ומצוות "והדרת פני זקן" או "כבד את הוריך" אינן נשמרות עוד בקפידה תמיד, נוצר צורך להגן על המבוגר החלש.

 

  1. בלכתך אל השירות הסוציאלי, למועדון לקשיש, לבית החולים או לקופת החולים, גם בהאזינך לרדיו, תמצא שלטים ומסרים המציעים לקשיש עזרה אם מתעלמים ממנו, מזניחים אותו, דורשים ממנו בדורסנות כספים או סוחרים עמו בטיפול תמורת ממון.

            לשון אחר – החברה כבר מכירה שהתופעה קיימת וסבור אני שבאה העת שגם המשפט יחזור ויאמר זאת.

 

  1. עיוני באשר כתבתי בפרשת ג.ג. (ראה: תמ"ש 45938-05-12 {לא פורסם}), הביא אותי לומר את הדברים הבאים:

 

"ממעמדו של בן משפחה כאפוטרופוס בפועל לישיש גם צומחת זעקת ההגינות, וזו צומחת מכוח חובת ההגינות ותום הלב המוגברים שיש לרעייה".

 

 

 

 

  1. (וראה דברי בתמ"ש (ת"א) 5871-12-04 מ' נ' ב' (לא פורסם)), שם אמרתי כך:

 

"161.    עסקתי בעבר רבות במידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה. דומה כי בעניינו הנתבע לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג בנסיבות העניין ואבהיר כוונתי להלן;

  1. מאליו מובן כי התנהלות שכזו, על אחת כמה וכמה, תהא נוגדת בתכלית את מידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה (וראה למשל פסק דיני בתמ"ש (ת"א) 33219-07-12 [לא פורסם] וכן ראה בע"מ 5939/04 [פורסם במאגרים המשפטיים]).

            התנהלות הנתבע הייתה למעשה ניצול הסיטואציה אשר נוצרה לתועלתו.

  1. אמרה נשיאת ביהמ"ש העליון (בדימוס), כב' השופטת ד' ביניש, בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני [פורסם בנבו]:

"תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון – תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה על בעלי- הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך 1993) (להלן: ברק- פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – 23) ב' 550 חידושים, תהליכים, ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי – הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007) פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)...

ככלל, התפיסה הנמחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל – דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת -  מידה אובייקטיבית – הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת – המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".

  1. כאמור, לא נסתר מעיני, בעניינו, הספק המתעורר באשר לדרך בה פעל הנתבע ובאשר לשאלה האם נהג כפי חובותיו הדיוניות; ביושר, תום לב ובהגינות דיונית. מהמתואר לעיל, נראה כי התנהלותו של הנתבע חסרה מידת סבירות והגינות עד כי יש בה כדי להשליך על המסקנה כי ייתכן ונעשה שימוש לרעה בהליכי משפט".

 

  1. אומר ולא אבוש, גם אשוב ואדגיש כי המשפט חותר לנורמה של התנהגות הגונה כמצופה מאדם ביחס לאדם, ובמילים אחרות מצופה מבן משפחה לבל ייטול מרכוש בן משפחתו אם קיים ספק בכושרו להחליט, זאת גם בראי טובתו ולבל יציגו ככלי ריק לעת זקנתו ויפנה גבו אליו או יהפוך חולשתו קרדום לחפור בו.

 

  1. אם רוצים אנו להבין שיקולי צדק והגינות מהם, נאמר בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665 (פמ"מ – 8/9/2004), מפי כב' השופט אליקים רובינשטיין, כך:

"בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199).  זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)".

 

  1. ואם אין רצונך ללמוד על חובה זו מכוח חובת תום הלב וההגינות אנא למד אותה מחובת הזהירות וההתנהגות כאדם סביר לבל תמצא מעוול ברשלנות כלפי בן משפחתך (וראה: תמ"ש (ת"א) 17364-12-12 צ. ק. נ' ר. מ. {פמ"מ – 5/12/2013}).

 

  1. כידוע גם צוואה היא מעשה משפטי הדורש גמירות דעת ואנו סבורים בכמה:

 

  • גמירות הדעת של כל הצדדים להסכם הכרחית על מנת לשכלל הסכם מחייב (סעיפים 2 ו 5- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן "חוק החוזים"). הבחינה היא, אם במועד החתימה על המסמכים, מנע הליקוי הנפשי או הפיזי ממנו סבל הלוקה את יכולתו לגבש גמירות דעת. זוהי שאלה עובדתית ביסודה (וראה ע"א 1101/99 ברקוביץ נ' ברקוביץ {פמ"מ - 18/4/1999}).

פרופ' גבריאלה שלו, מגדירה בספרה "דיני החוזים" (מהדורה שניה-תשנ"ה), בעמ' 86 (להלן- "ספרה של שלו"), מהי גמירות דעת:

 

"רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירות-הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מסוים".

 

המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא מבחן אובייקטיבי חיצוני, הבוחן את התנהגות הצדדים ואת נסיבות העניין לפני כריתת החוזה ולאחריו:

 

''קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה'' (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך א', עמ' 157 , להלן- "ספרם של פרידמן וכהן'').

 

  • אצל הלקוי או המוחלש בדעתו, המימד הרגיל האובייקטיבי של גמירות הדעת, אינו בהכרח הוכחה על גמירת הדעת, במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות שבהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה'. (וראה: ע''א 3601/96 בראשי נ' עזבון מנוח זלמן בראשי ז''ל, פ"ד נב(2 ) 582, {פמ"מ – 11/6/1998}להלן- ''פס"ד בראשי'').

 

הדברים נכתבו בפס"ד בראשי בהקשר של חוזה מתנה, ויש בהם כדי להשליך גם על ענייננו. עוד נכתב שם, שאמנם אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא ראוי להגנה, וניתן להתייחס לגילוי חיצוני של כוונת המתקשר כאל גמירת דעת, אולם בחוזה מתנה ציפיות מקבל המתנה יוכרו כלגיטימיות רק כאשר "הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה"  (לעניין החתימה כגורם חיצוני, שלא בהכרח מעידה על גמירות דעת החותם. (ראה: ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מז (1) 357, {פמ"מ – 7/2/1993} להלן "פס"ד פרץ בוני הנגב").

 

  • דומני שאין צורך להרחיב על הדמיון (ומכאן האנלוגיה) שבין הענקת מתנה (בחיים) לבין הענקה בצוואה (לאחר המוות).

 

  • בה"פ (חי') 86/06 מוזר נ' לוי, (פמ"מ - 11/11/07) (להלן- "פרשת מוזר נ' לוי"), סוכמה הסוגיה ע"י השופט גינת, בכותבו:

 

"המבחן לקיום גמירת הדעת במקרה של ליקוי דעת הינו מבחן מקל, המסתפק בתיאור התוצאה החיצונית של ליקוי הדעת, הנסיבות והתנהגות הצדדים, המונעים אדם מלהכריע באופן סביר בדבר עריכת עסקה, מבלי לדרוש קביעה שיפוטית בדבר פעולתה המדויקת של המחלה בתודעתו של אדם" (פסקה 52 לפסק הדין).

(לעיון נוסף ראו י' אנגלרד ומ' בס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול דין" משפטים ט 335 (תשל"ח - תשל"ט) ; ד' חן "כשרות משפטית של הלוקה בדעתו" רפואה ומשפט, גיליון 12 אפריל – 1995)".

 

  • הנשיא (דאז) שמגר הבהיר בפס"ד פרץ בוני הנגב, כי על מנת לבדוק את גמירת הדעת של צד לחוזה, יש לבחון גם את מודעותו של הצד השני למצבו של המתקשר:

"אין ספק כי מתקשר סביר במעמדה של המערערת לא היה מניח, כי המשיב גמר בדעתו לכרות חוזה. נציג המערערת צריך היה לדעת, כי אין ביכולתו של המשיב להבין משמעותה של החתימה, לא כל שכן לגבש גמירת דעת לעניין מכירת הדירה. לפיכך אין גם כל מקום להסתמך על קיומה של החתימה בהקשר זה. חתימה זו יכולה אולי ליצור מראית של גמירת-דעת בעיניו של זר המשקיף מהצד, אך לא בעיניו של המתקשר הספציפי".

 

  • המימד האובייקטיבי המיוחס למבחן גמירות הדעת, בא בין היתר להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני. אינטרס הסתמכות זה לא התקיים אצל הנתבע, בנסיבות שתוארו. בעניין זה נכתב בספרם של פרידמן וכהן:

 

"הכלל הוא כי מתקשר החותם על החוזה או מקבלו בצורה אחרת, מביע הסכמה לתניותיו, הוא יוצר מצג של הסכמה, שעליו רשאי להסתמך הצד האחר. הסטיה  מהחזקה ש'חתימה שווה הסכמה' תיעשה רק במקרים, שבהם הצד האחר אשם, במידה זו או אחרת, בכך שביטויה החיצוני של ההסכמה שונה מכוונתו של המתקשר האחר, שכן במקרה זה אין הוא מסתמך על מצג ההסכמה החיצוני.

במקרה זה עשויים בתי המשפט להתעלם מאשמתו של המתקשר הרשלן, שלא קרא את החוזה, ולסטות מהמבחן האובייקטיבי" (כרך א' עמ' 168-169).

 

  • ידוע לכל כי בהסכמי מתנה (וברור מאליו כי כך הם גם פני הדברים אשר לצוואה), הבדיקה אם היתה גמירות דעת היא קפדנית יותר, וזאת בייחוד כשמדובר במתנה במקרקעין (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי ני גולדברג {לא פורסם}{פמ"מ – 20/7/1995}).

בע"א 236/84 מנהל עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13, (פמ"מ – 1/9/1991) נכתב:

 

"...יש להתייחס למאפיין הרלוואנטי של הנספח, לאמור - העובדה שהוא מגלם הענקה חד צדדית של טובת הנאה. לכך יש חשיבות רבה, שכן בהענקה ממין זה, כמו בהענקה דומה בחוזה מתנה, '... יש משנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה... יש לוודא מעל ומעבר ולכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת דעתו של הנותן" (ראה: א' ראבילו, "חוק המתנה, תשכ"ח – 1968' פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 21)".

 

  1. בפרשת ג. ג. שהזכרתי לעיל, הטיב אחד מב"כ הצדדים (עו"ד הלם) לתאר את הסוגייה וכך כתב:

"... העובדה כי ..... היתה בלתי כשירה מבחינה רפואית, אינה מאיינת את "הסכמי המתנה"  מאליהם, שכן .... הוכרזה כבלתי כשירה רק לאחר החתימה על ייפויי הכוח. ההכרזה על אדם כחסוי אינה פועלת למפרע. אומר על כך ביהמ"ש באחת הפרשות:

"כידוע הכרזת פסלות אינה פועלת למפרע. בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה על ידי אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה על-פי הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבע בחוק החוזים) בנסיבות המקרה הנדון, השאלה היא האם מנע הליקוי השכלי של האשה, שערכה את הפעולה המשפטית, את גמירת הדעת שלה, כך שהפעולה היא חסרת תוקף.

התשובה לשאלה זו תלויה במצב השכלי הקונקרטי של עורכת הפעולה; המדובר אפוא בשאלה שהיא עובדתית ביסודה".

  1. את יכולתה של ..... לתת מתנות יש לבחון, אם כן, לפי דיני החוזים יש לבחון לפי דיני גמירות הדעת. אולם במקרים קיצוניים ניתן לומר כי החוזה כלל לא נכרת. אומרים על כך המלומדים פרידמן וכהן "חוזים" עמ' 1015:

"במקרים קיצוניים של אובדן כושר ההבנה והשיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם 'לא נעשה דבר'.

  1. כלומר, לאחר ספטמבר 2007 [אז מדובר במקרה ברור וקיצוני של העדר כשירות וחוסר יכולת שיפוט] ניתן לראות את הסכמי המתנה שנעשו כאילו "לא נעשו מעולם".
  2. באשר ל"הסכמי המתנה" שנעשו קודם לכן . עליהם ניתן לומר כי לנוכח העדר הכשירות יש לראות ...... כמי שלא היתה לה גמירות דעת להעביר כספים.
  3. הוכחת גמירות הדעת בהסכמי מתנה – רמה גבוהה של הוכחה:

52.1.     ראשית, יש לומר כי בכל הקשור להסכמי מתנה נדרשת רמה גבוהה ומוקפדת יותר של הוכחת גמירות הדעת של נותן המתנה.

52.2.     על הוכחת גמירות הדעת בהסכמי מתנה אומר ביהמ"ש כדלקמן:

"ההבחנה בין החוזה הרגיל לחוזה החד-צדדי בעניין זה היא במישור הוכחת "גמירת-הדעת". בחוזה החד-צדדי מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת-דעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג [15]: "אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד".

52.3.     הווה אומר מלכתחילה, דורש הדין (מן המקבל) להוכיח את גמירות דעתה של ...... ברמה גבוהה יותר ממקרים בהם נערך הסכם דן- צדדי בו נערך מו"מ. למעשה המו"מ המתנהל בין הצדדים הוא, כשלעצמו , מהווה, פעמים רבות, הוכחה לגמירות הדעת. לא כך הם פני הדברים במקרה של הסכם מתנה בו לא נערך מו"מ כלל. אומר על כך הנשיא שמגר:

"כאשר התקיים בין הצדדים משא ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוש לפזיזות ולקלות דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. שונה המקרה בחוזה מתנה, אשר לא רק שנעדר אותה התמקחות, האופיינית לכל העסקות המסחריות, שיש בה כדי להעמיד את האדם הסביר על טיבה של ההתחייבות שנטל על עצמו, אלא גם טיבו ואופיו של אותו חוזה זה שונים מכל חוזה אחר, באשר יש הרואים אותו כ'חוזה חד-צדדי', שבו כלל לא נוצרות חובות הדדיות של המתקשרים".

  1. מידת הגנה נמוכה יותר למקבל המתנה:

בעוד קיימת שאיפה ברורה ומובנת לתת הגנה לאינטרס

ההסתמכות של המתקשר בחוזה דו- צדדי; לא כך הם פני הדברים ביחס למקבל המתנה. אומרים על כך המלומדים פרידמן כהן:

"ההבחנה החוזרת ונשנית בחקיקה בין עיסקה בתמורה לבין עיסקה שאיננה בתמורה איננה בכדי. הבחנה זו משרתת מטרה מועילה והיא תואמת את רגש הצדק. הדעת נותנת שההגנה אשר תינתן למקבל מתנה תיפול, במידה ניכרת, בעוצמתה מזו המוענקת למי שנתן תמורה. הטעם ברור. צד שלא תרם מצידו דבר לעיסקה ושכל מה שניתן לו בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הניתנת למי שתרם לעיסקה החוזית".

53.2.     לכן מלכתחילה אינטרס ההסתמכות של (הנהנה) לקבלת המתנה אינו מקבל הגנה אותה מקבל צד להסכם דו- צדדי , בו מוענקת תמורה.

  1. גמירות הדעת של נותן המתנה:

54.1.     כיצד מאתר ביהמ"ש את גמירות הדעת בהסכם המתנה או שמא נאמר כיצד מסיק ביהמ"ש את העדר גמירות הדעת בהסכמי מתנה?

54.2.     לשאלה זאת אין כמובן "רשימת מכולת" והדבר תלוי בנסיבותיו של כל תיק. יחד עם זאת, שני הפרמטרים המרכזיים אותם יבחן ביהמ"ש הם: ראשית, המשמעות. הכספית של המתנה; שנית, מצבו המנטאלי של נותן המתנה".

(וראה: תמ"ש (ת"א) 1578-12-11 מ' נ' מ' {לא פורסם}).

והדברים יפים גם לעניין הצוואה שבפנינו כאן.

 

  1. הואיל וכך מגיעים אנו לשלב הבא, השואל האם צריכות "הענקות" שנתן כביכול המנוח להתבטל כאשר כנגד תקופתן של המתנות ניצבות בין השאר:

            א.         אי הגינות.

            ב.         השפעה בלתי הוגנת.

            ג.          עושק.

            ד.         אי כשירות.

            ה.         זעקת ההגינות.

            ו.          היעדר גמירות דעת במובן הרחב של המילה.

            ז.          היעדר תום לב גם בראי הצוואה ההדדית.

            ח.         טעמים שבתקנת הציבור.

 

והתשובה לטעמי היא בהן מוחלט.

 

על דוקטרינת עצימת העיניים

 

  1. לשיטתי היו בפני התובעת די סימנים לחשוד, כי המנוח אינו כשיר (וזקוק לסיוע) ליתן לה את שציווה ולדעתי ולנוחותה פשיטא עצמה היא, לכל היותר, את עיניה מלחזות בחולשת "הנותן".

 

  1. דוקטרינת עצימת העיניים מייחסת לזה אשר במתכוון עצם עיניו מלברר העובדות נכונה ולתועלתו התנהלות חסרת תום לב שיש בה כדי להביא לביטול המעשה המשפטי.

 

  1. וכך הסברתי ב- תמ"ש 14360-08-11 ס.ס. נ' א.ב.ל. (פמ"מ – 3/9/2013) את הדוקטרינה ותוצאותיה:

 

"כתב הפרופ' אוריאל רייכמן, במאמרו "השפעת זיקת ההנאה על הלכות שכנים" עיומ"ש ד' (התשל"ה-ל"ו), בעמ' 144, כך:

"תום לב – במישור היושר – נשלל לא רק כאשר קיימת ידיעה ממשית אלא גם כאשר קיימת ידיעה קונסטרוקטיבית, כאשר לא נערכו אותן בדיקות שהיו עשויות להביא לידיעה".

 

והוסיף הוא והסביר:

"מאידך גיסא, ברור שאין עצימת עיניים שקולה כנגד תום לב.  כלומר, אם אין אדם יורד לשטח מתוך ידיעה שעל ידי כך יטעין הוא את עצמו במידע שישלול את תום לבו, בדיעבד הריהו עוצם את עיניו".

 

  1. אמור מעתה, כי העובדה שהנתבע, כי טענתו, עצם עיניו בחוזקה, ולנוחותו, מלברר דבר קיומה של הצוואה, או לתהות דבר הבעלות בידרה, הופכת אותו לכזה החסר תום לב.

 

 

 

 

 

אגב ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר, פ"ד לט(4)332, (פמ"מ – 27/11/1985) קבע ביהמ"ש העליון כך:

 

"נכון הדבר, ש"עצימת עיניים" עשויה לשלול תום-לב, אולם כדי להוביל למסקנה זו צריך הטוען להוכיח, כי "עוצם העיניים" עשה כן בשל החשש, שבעיניים פקוחות ילמד עובדות שעשויות להיות להן השלכות שליליות לגבי זכויותיו" (ההדגשה שלי, א.ש.).

 

אמר ביהמ"ש העליון, אגב 109/87 חוות מקורה בעמ' נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז(5)1, (פמ"מ – 28/9/1983) כי יש להבחין בין דרגה נמוכה של רשלנות לדרגה חמורה יותר המכונה "עצימת עיניים מכוונת".

 

  1. המעיין באותה הלכה ילמד כי ההימנעות מבדיקה, כשלעצמה, יכול ואינה אלא רשלנות ואולם בהינתן דבר מה נוסף עסקינן בעצימת עיניים מכוונת.

הכלל הוא, כפסיקת ביהמ"ש העליון, שם, כי את העוצם עיניו במתכוון מלראות את האמת, אפילו רק מתוך הלך נפש של היעדר-איכפתיות (שלא לדבר על מעשה מכוון), רואים כמי שפעל בחוסר תום לב.

 

  1. אם נביט בהלכת ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1992) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832, (פמ"מ – 23/10/2002) נמצא שם אמירה שזו לשונה:

 

"הגישה הבסיסית לגבי טיבו של תום הלב בהקשר הנדון מצאה ביטוי בע"א 842/79 נס נ' גולדה [4], בעמ' 212-213, מפי השופט ד' לוין:

"באמרנו 'תום-לב', לעניין זה, די בכך שאותו צד ג' נהג באותה עסקה ובהתקשרותו החוזית ביושר ובאמונה – ולא בערמה או עצימת עיניים מלראות עובדות גלויות לעין, העשויות להעמידו על המשמר.  אין דורשים ממנו לחקור ולדרוש בנסתר, שמא כך יחשוף ויגלה עובדות חשובות, המשנות פני הדברים ושאינן על פני השטח.  לא נדרשת ממנו 'מידת חסידות' ".

 

ברוח זו ראה עוד מ' דויטש, קניין (כרך א), בעמ' 125 והשווה גם ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר [5], בעמ' 329. 

 

  1. לאור דרך התנהלות התובעת, וכעולה מכל המקובץ לעיל, יש לראות בה צד חסר תום לב והדברים ברורים גם ממבחן התוצאה, גם משליטה המוחלטת בחיי המנוח, גם מכוונה ממנה לא סרה זה שנים לעסקה של נישואין תמורת כל הרכוש, מייזום הצוואה ועוד.

 

עושק

 

  1. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 אומר כך:

 

"18.      עושק

מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

 

  1. אף שמדובר בכאן בדין שאינו ספציפי, אזי לטעמי התקיימו במקרה שבפניי לפחות שניים מן המרכיבים המקימים את עילת העושק (וראה: גם ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, מח(4) 749, {פמ"מ – 29/9/1994}), אך אין אני מוכן לקבוע כי כל אימת שמצווה אדם רכושו לרעייתו, מדובר בתנאי "גרוע". כל מקרה ונסיבותיו.

 

עניינה של הצוואה בירושה עתידית

 

  1. סעיף 8(א) לחוק הירושה קובע:

"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים."

           

  1. בבע"מ 8974/12 פלונית נ' פלוני (פמ"מ - 26.1.14) נידונה תחולתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה ובו נקבע כי:

 

"פסק-הדין הבסיסי בקביעת היקף תחולת הסעיף הוא הלכת יקותיאל (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757 (1975)). פסק-הדין עומד על כך שסעיף 8(א) מגביל את חופש החוזים, וקובע שמשכך יש לפרשו על דרך הצמצום. כלשון השופט ח' כהן: "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה" (שם, עמ' 762). לפי קו זה נפסק כי יש להבחין בין עסקאות שעניינן העברת זכות ירושה, בין אם בהענקה ובין אם בשלילה, לבין עסקאות שעניינן העברת נכס בעיזבון. עסקה מהסוג הראשון הינה אסורה על-פי הסעיף, ואילו עסקה מהסוג השני – מותרת."

 

  1. וכפי שנקבע בע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, כט(2) 757 (פמ"מ – 12/8/1975):

 

"המחוקק מבחין היטב בין "ירושה" מכאן לבין "עזבון" מכאן: "הירושה" היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש "העיזבון" לידי יורשיו (סעיף 1). בסעיף 8(א) אינו אוסר עסקאות בעיזבון, אלא הוא אוסר עסקאות "בירושה" (שים לב גם לכותרת השוליים וגם לדיבור "ירושתו" שבגוף הסעיף): מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעיזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסוים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה – והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי עיזבון".

 

  1. 138. שאלה משפטית נוספת המתעוררת היא האם יש נפקות בזהותו של עורך ההסכם? האם הכוונה למוריש, ליורש, או שמא לשניהם? כפי שטוענת התובעת, המנוח (המוריש) היה שותף להסכם. יש אפוא משמעות, במקרה זה, לשאלה האם הסעיף חל כאשר הסכם נערך על-ידי המוריש או בשותפות עמו.

 

  1. הטעם המרכזי המופיע בפסיקת בית המשפט הוא הסברו של כב' השופט י' קיסטר בע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, כח(2) 673 {פמ"מ – 6/6/1974}), ביחס לסעיף 8(א), לפיו העיקרון המנחה הוא חופש המצווה. דבריו מביעים עמדה ברורה אף בשאלת זהותו של עורך ההסכם:

          

"ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.

לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה."

 

  1. כב' השופט הנדל בבע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני (פמ"מ -30.12.15) קבע:

 

"צא ולמד, כי אדם אינו יכול לערבב בין ממדי הזמן – בין תקופת חייו לבין התקופה לאחר מותו. סעיף 8(א) אינו מאפשר לו לערוך עסקאות בירושתו העתידית......

העיקרון שבבסיס הוראת הסעיף הוא חופש המצווה, ומטרתו למנוע מאדם להתחייב בהתחייבויות עתידיות שהוא מקבל בנקודות זמן שונות בחייו. נסיבות חייו של אדם משתנות ועמן גם עשוי להשתנות רצונו של המוריש. בעוד שעשויה להתעורר עמימות בכל הנוגע לחזרה מהתחייבויות במסגרות שונות, כגון חוזה – לשינוי או ביטול הצוואה יש דרכים ברורות הקבועות בחוק. לכן האוטונומיה של המצווה באה לידי מימוש רק באמצעות הצוואה, הניתנת לשינוי על ידו בכל עת".

 

  1. המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם, אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו".

 

  1. העולה מן האמור כי סעיף 8(א) חל על המקרה שבפנינו, הואיל והמנוח היה שותף להסכם (לפחות כנאמר על-ידי התובעת). לכאורה המנוח והתובעת ערכו הסכם בעל-פה, שכן כדברי התובעת "הסכמנו כשהתחתנו שהכל בשבילי." כפי שתיארה בעדותה, סוכם ביניהם כי המנוח יוריש את כל רכושו לאחר מותו כתנאי לנישואיהם. היא הוסיפה כי לא דחקה במנוח כי הסתמכה על הסכם זה.

         הסכם כתוב אין.

 

  1. אוסיף ואומר כי התובעת אינה מכחישה שהפעילה לחץ על המנוח במהלך תקופת חייהם המשותפת ו"איימה" שתעזבו.

 

  1. בהתאם לחוק הירושה, אדם רשאי להעניק מתנה במהלך חייו אך אין הוא רשאי להתחייב במתן מתנה לאחר מותו. האפשרות היחידה העומדת בפני אדם להסדרת ירושתו לאחר מותו שלא על פי החלוקה שקובע הדין, היא באמצעות צוואה, באחת מהדרכים הקבועות בחוק.
  2. התוצאה היא כי על הרוצה להעניק רכוש, כספים או כיוצא בזה לאחר המוות, יכול לעשות זאת דרך צוואה. כפי שהובהר, זו הערובה הטובה ביותר להבטיח את כיבוד רצון המוריש בדבר חלוקת ירושתו לאחר מותו.

אין לסטות מדרישת החוק ולבחון כוונות שלא מצאו ביטוי חוקי באופן הנדרש.

           

לסיכום אומר:

 

  1. הנחת היסוד כי "מצווה לקיים את דברי המת", מושתתת על חירות הקניין של הפרט המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא שמחייבת את בית המשפט לקיים את צוואתו של המנוח. אך כלל לא פחות גדול הוא גם לבטל הצוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהיא לא נערכה מתוך רצון חופשי אמיתי (ראה: בעניין הלכת מרום, לעיל).

 

  1. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה היכולה לתמוך בגרסתו, תפעל לרעתו ואף תפגום במהימנות גרסתו של בעל דין. (ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק נו (1) 539 {פמ"מ – 4/11/2001}). בנסיבות אלו, משהתובעת נמנעה מלהביא ראיות אשר היו תורמות בהכרח להוכחת אמיתות הצוואה (כמו לא זימנה לעדות את עדי הקיום) על מנת להראות נקודות אור נוספות וליישב הסתירות והתמיהות הרבות סביב ארוע עריכת הצוואה, והתנהלות זו נזקפת לחובתה.

 

  1. בענייננו, לאחר שמיעת הראיות והעדויות בתיק, סבורני כי עלה בידי הנתבעים לעמוד בנטל להוכיח כי הצוואה אשר קויימה אינה משקפת את רצונו של המנוח וכן להוכיח מעורבות כבדה של התובעת בעריכת הצוואה.

 

  1. לנוכח האמור לעיל ובהצטרף לסתירות הרבות בעדותה של התובעת, כמו גם עדות מבולבלת, לא עקבית ואל מול עדותו של עורך הצוואה, יש בכך כדי לבסס תשתית ראייתית אשר תומכת במעורבות פסולה של התובעת בעריכת הצוואה ובקיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח לערוך את הצוואה נשוא המחלוקת.

 

  1. זאת ועוד, מהתיעוד הקיים כמו גם מהעדויות שנשמעו ובכלל זה ההליכים שהתקיימו לאחר עריכת הצוואה מצביעים על ספק רב במידת כשירותו וצלילותו של המנוח לערוך צוואה, ובפרט צוואה הדדית.

 

  1. כלל הנסיבות מובילות למסקנתי כי אין לקיים את הצוואה מיום 25/5/2012.

סוף דבר

 

  1. אני מקבל את ההתנגדות לצוואה מיום 24/4/2014 ומורה מכל הטעמים המפורטים על בטלות צוואת המנוח מיום 25/5/2012.

 

  1. הנתבעים רשאים להגיש פסיקתא לחתימתי על-פי תקנה 4 לחוק הירושה לקיום צו ירושה על-פי דין.

 

  1. בפסיקת הוצאות מבקש הדין להביע עמדתו לא רק על קביעת נורמה, אלא גם על הבעת אי נחת מהתנהלות לא ראויה כלפי אי מי מוחלש, תוך ניסיון להרוויח ממון על גבו של האדם.

 

  1. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשקלול התנהלות התובעת בהליך (וראה בג"צ 891/05), מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות שישולמו לנתבעים סך של 15,000 ₪ לכל אחד ובסה"כ 75,000 ש"ח וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.

 

  1. אשר לנתבעת 1 המיוצגת על-ידי הסיוע המשפטי, חלקה ישולם לרשויות הסיוע המשפטי.

 

  1. המזכירות תסגור את התיקים.

 

  1. אני מתיר פרסום פסק הדין ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.

 

 

 

 

ניתן היום,  כ"ו חשוון תשע"ז, 27 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ