תובענה לביטול צו לקיום צוואה שנדחתה

בקשה לביטול צו קיום צוואת המנוח כ.ח. ז"ל, אשר הלך לבית עולמו ביום 8.4.02, כשהיה כבן 113 שנים (להלן: "המנוח"). הבקשה הוגשה תחילה לכב' הרשם לענייני ירושה ביום 19.11.12 (להלן: "הבקשה המקורית"). הצוואה היא צוואה בעדים מיום 17.10.01 לפיה הוריש המנוח את ביתו והמגרש שלו לנכדו, משיב 1 (להלן: "הצוואה" ו"המשיב" בהתאמה). המבקשים, על פי כתב הבקשה המתוקן מיום 21.12.14,  הם שבעה מילדיו של המנוח. לנוחות הקריאה יכונו המבקשים בשמותיהם הפרטיים.

רקע דיוני1. בקשה ראשונה לקיום צוואת המנוח הוגשה ביום 28.5.08 ונמחקה מחמת חוסר מעש.
2. בקשה שניה לקיום הצוואה הוגשה ביום 8.5.11. לאחר קבלת תצהירי עדים ויורשים לפי דין אלמלא הצוואה ומשלוח הודעות בדואר רשום לכלל היורשים לפי דין, לרבות המבקשים, ניתן על ידי כב' הרשם לענייני ירושה צו לקיום הצוואה ביום 2.8.11 (להלן: "הצו").
3. בלוז הבקשה המקורית, שהוגשה על ידי שני מבקשים בלבד (ע' ומ') הטענה לפיה דין הצו להתבטל הואיל והמנוח לא היה כשיר מפאת מצבו הרפואי לערוך צוואה ונוכח חשש נטען כי "המשיב עלול היה להפעיל על המנוח לחץ בלתי הוגן, אף באלימות ע"מ להחתימו על הצוואה..." (סעיף 5.ג. לבקשה המקורית). עוד נטען כי הצוואה נכתבה בשפה העברית בעוד שהמנוח לא ידע לקרוא ולכתוב עברית, וכי לא ניתן ללמוד מתוכנה כי זו הוסברה לו בשפת אימו, XXX. בבקשה המקורית הובהר, כי נודע למבקשים לראשונה על אודות קיומה של הצוואה ביום 10.4.11, ביום דיון בבית המשפט, וכי נודע להם על אודות הצו במהלך חודש פברואר 2012. 
4. כפי שאף הבהיר כב' הרשם בהחלטתו מיום 20.11.12, בבקשה המקורית לא ניתן כל הסבר לשיהוי ממושך בן תשעה חודשים עד להגשת הבקשה המקורית. 
5. ביום 20.11.12 החליט כב' הרשם לענייני ירושה על העברת הבקשה לבית המשפט, תוך קביעה שהבקשה המקורית הוגשה בשיהוי בן תשעה חודשים. ברקע זה הבהיר כב' הרשם כי הודעות ליורשים בדבר הבקשה לקיום הצוואה נשלחו בדואר רשום לכלל היורשים על פי דין וכי מ' קיבל לידיו את ההודעה כב' ביום 8.7.11, בעוד שע' לא דרש את דבר הדואר שנשלח לו, וזה הוחזר לשולח.
6. ביום 29.1.13 הוגשה תגובת המשיב לבקשה. בין היתר, עמד המשיב על כך שמרבית שנות חייו התגורר בביתו של המנוח ובעידודו, זאת גם לאחר נישואיו ודחה את הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת. בתגובה פירט המשיב את נסיבות עריכת הצוואה, בפני עורך הדין שערך אותה ובפני שני עדים, וכי הוא עצמו לא נכח במעמד החתימה, הגם שבני משפחה אחרים היו עדים לכך ואף לאמירות אחרות מצד המנוח לפיהן הוא מוריש את ביתו למשיב. עוד הבהיר המשיב כי המנוח היה צלול בעת עריכת הצוואה ואף המשיב צירף לתגובתו וכן בשלב מאוחר יותר תצהירי עדים המפרטים זאת, בין היתר (ראו בתגובה וכן תצהירים שנוספו גם ביום 3.2.13). לתמיכה בתגובתו צירף המשיב תצהיר של דודתו, פ'. עוד הבהיר המשיב כי הוא מסכים למתן כל צו באשר למצבו הרפואי של המנוח, שכן המנוח עצמו היה בריא בגופו ובנפשו. עוד הבהיר המשיב כי המבקשים ידעו עוד קודם ליום 10.4.11 על קיומה של צוואת המנוח וכי ככלל היה ידוע לבני המשפחה כולם על כך שהוא זה שירש את בית המנוח.  
7. בעקבות בקשה לצירוף מבקשים ולתיקון הבקשה לביטול צו קיום הצוואה ניתנה ביום 22.7.13 החלטה הנעתרת לבקשה, כפוף לתשלום הוצאות המשיב. 
8. ביום 3.11.13 אף ניתן צו (מתוקן) לגורמים רפואיים להמציא מידע רפואי על אודות המנוח, לבקשת המבקשים.  
ביום 21.4.13 הופטר משיב 2 לבקשתו מהתייצבות לדיונים בתובענה. 
9. ביום 26.1.14, משלא הוגשה בקשה מתוקנת, נמחקה התובענה מחמת חוסר מעש. ביום 4.12.14, כעבר כמעט שנה מאז נמחקה התובענה, בוטלה המחיקה, בכפוף להגשת בקשה מתוקנת ולתשלום הוצאות המשיב בסך 1,000 ₪. 
10. הבקשה המתוקנת הוגשה ביום 21.12.14. בבקשה זו נוספו חמש מבקשות נוספות, בנותיו של המנוח ה', כ', מר', ס' ופ'.  המשיב הסתפק בתגובתו הקודמת.
11. התובענה הועברה לטיפולי במהלך חודש אוקטובר 2015. אחר דיון שבו נראה היה שהצדדים אינם מגיעים לכלל הבנות, נקבעה התובענה לשמיעת ראיות.
12. תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשים הוגשו ביום 9.9.16. במסגרת זאת הוגשו תצהיריהם של המבקשים -  ע', מ', ה', כ', מר', ס' ופ' -  וכן הוגשו תצהירים נוספים מטעם בנותיו של המנוח סא' ופת'. יוזכר, כי פת', הגישה עוד קודם לכן, ביום 13.1.13, תצהיר מפורט לתמיכה בתגובתו של המשיב דווקא. כן עתרו המבקשים להסתמך על מוצגים שהוגשו ביום 7.9.16.
13. ביום 31.10.16 הוגשו תצהירים מטעם המשיב. במסגרת זאת הוגש תצהיר המשיב. כן נסמך המשיב על תצהירי העדים לצוואה מר סל' אל' ומר נ.ש. , על  תצהירה של הבת פת' (התצהיר שתמך בתגובתו ולא התצהיר החדש מטעמה שצורף לתצהירי המבקשים), תצהיר אבי רעייתו של המשיב, מר מ.ט., תצהיר של אבי המשיב, מר מ.ח., ותצהיר מטעמו של א.ב.י., בן משפחה של בני המשפחה. 
14. הראיות נשמעו בשלושה מועדים (31.10.16, 17.1.17 ו – 29.3.17) . 
15. ביום 31.10.16 נחקרו על תצהיריהם המבקשים ה', מר', ס', כ' ומו' וכן נחקרו העדות  הגב' פ' וסא'. במעמד שמיעת הראיות, ובמהלך חקירתה של פ', ביקשה ב"כ המבקשים למשוך את תצהירה של פ' שהוגש מטעם המבקשים. 
16. נוכח העובדה שמטעמה של פ' צורפו שני תצהירים סותרים בעיקרם, ולאור חקירתה של פ' צירף המשיב תצהיר נוסף מטעם אחייניתה (אחות המשיב), גב' ע'.ח., לשם הבהרת נסיבות חתימתה על התצהיר הראשון, שתמך בעמדת המשיב. 
17. ביום 17.1.17, משלא התייצבה המבקשת פד' גם לדיון במועד זה, הוריתי על משיכת תצהירה.
18. במסגרת דיון ביום 17.1.17 נחקר המבקש ע' על תצהירו וכן נחקרו המשיב והעדים מטעמו, הגב' ע'.ח., מר מ.ט., מר מ.ח.  העדים לצוואה מר ס.א. ומר נ.ש.. תצהירו של העד מר י.א.ב. נמשך בהסכמה משזה לא התייצב.
19. לבקשת המבקשים הוזמנו הגב' נ.ח. והגב' פ' לחקירה נגדית על תצהיריהן.  חקירות אלה התקיימו ביום 29.3.17. עם תום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. 
תמצית טיעוני המבקשים20. המבקשים מזכירים את אופיו האלים של המשיב, שריצה עונש מאסר  וטוענים כי קיים חשש כבר שמא המשיב היה עלול להפעיל על המנוח לחץ, לרבות באלימות. המשיב גירש את אלמנת המנוח, אימם, לאחר פטירתו, באופן שהצריך מתן צו הגנה מפניו. עוד טוענים המבקשים כי המנוח נהג לומר שהבית יוותר לבת זוגו.  
21. בנוסף, מלינים המבקשים על כך שהבקשה לקיום צוואה הוגשה אף היא באיחור ניכר, וכי לא נשלחו להם הודעות ליורשים, למעט למ'. 
22. המבקשים מבהירים כי המנוח סבל מאירוע מוחי ומדמנציה כך שיש בכך ללמד שהמנוח לא היה כשיר לעריכת הצוואה. עוד העלו המבקשים תהיות בסיכומיהם, בין היתר, על אודות ההוראות שניתנו לעורך הצוואה על ידי המנוח, אם אמנם הצוואה נערכה בבית המנוח, ובאיזו שפה זו הוסברה למנוח.
23. לבסוף טוענים המבקשים כנגד עדויות המשיב והעדים מטעמו, הסותרות את התיעוד הרפואי. 
תמצית טיעוני המשיב24. המשיב מבהיר, בין היתר, כי הצו עצמו ניתן רק לאחר שמילא אחר כל דרישות הרשם לענייני ירושה, לרבות משלוח הודעות ליורשים והדבר אף הובהר בהחלטת כב' הרשם. עוד טוען המשיב כנגד השיהוי בהגשת הבקשה ; מבהיר כי לא היתה כל השפעה בלתי הוגנת גם לדברי חלק מהמבקשים ; כי הצוואה תורגמה לשפה הXXX  על ידי עורך הדין שנכח במעמד החתימה, כפי שאישרו העדים לצוואה ; וכי בתיעוד הגולמי שהוצג אין די כדי לבסס מסקנה, ולו ראשונית, לפיה המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, במיוחד בהיעדר חוות דעת רפואית ובמיוחד עת לא ביקשו לזמן למתן עדות מי מהצוות הרפואי שטיפל במנוח. בנסיבות אלה עותר המשיב לדחות הבקשה.

הדין החל25. כידוע, מעמדו של צו ירושה הוא כשל פסק דין חפצא (השוו: סעיף 71 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 וכן ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב פ"ד מז (2) 865 ; להלן: "חוק הירושה").
26. המסגרת הנורמטיבית לביטולו של צו ירושה מוסדרת בסעיף 72 לחוק הירושה. סעיף זה קובע, כי הגורם השיפוטי שנתן את הצו רשאי לתקנו או לבטלו לפי בקשת מעונין בדבר "... על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו..." (שם). הנטל לשכנע כי יש להיעתר לבקשה כגון דא אינו פשוט (השוו: עמ"ש (חיפה) 13757-05-10  מ' י' נ' ש' כ' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.10.10) והאסמכתאות שם ; בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה – בע"מ 8484/10).במיוחד לאור המשמעות הנכבדה שיש לייחס לעקרון סופיות הדיון, סעיף 72 לחוק הירושה אף מבהיר כי לשיהוי בהגשת בקשה לביטול הצו יש ליתן משקל, עת מחויב הרשם לענייני ירושה להעביר בקשה שכזו להכרעת בית המשפט, ככל שהוא משתכנע כי אמנם הבקשה הוגשה בשיהוי (ראו: הסיפא לסעיף 72 (א) לחוק הירושה ; על מכלול התנאים הדיונים והדרישות המהותיות בכל הנוגע עם ביטולו של צו ירושה השוו למשל: ש. שוחט, נ. פינברג, י. פלומין דיני ירושה ועיזבון, 2014, 197 – 202 והאסמכתאות שם). 
בין היתר, הבהירה הפסיקה, כי דגש של ממש יש ליתן לא רק למשך השיהוי, כי אם, ואולי בעיקר,  גם להסבר לשיהוי ולסבירותו (עמ"ש 13757-05-10 לעיל). 
דיון והכרעה27. נתתי דעתי למכלול הראיות ושמעתי את הצדדים ואת העדים. שוכנעתי כי דין הבקשה דחייה, הן לאור הגשתה בשיהוי ניכר ללא הצדקה של ממש והן לגופה. בין היתר אבהיר כבר עתה, כי בעדויות המבקשים נפלו בקיעים וסתירות של ממש, להן לא מצאתי הסבר, ולא נתתי אמון בחלק ניכר מדבריהם לפני. בשלב ראשון, ולאור התפתחות חקירותיהם הנגדיות של המבקשים, מצאתי להקדיש תחילה מספר מלים באשר לגרסותיהם.
גרסות המבקשים והתנהלותם בעת שמיעת הראיות28. ככלל, נשענו המבקשים על גרסות עובדתיות דומות מאד עד כדי זהות, בתצהירים שתמכו בבקשתם ובתצהירי העדות הראשית שלהם. הדברים יפים במיוחד ביחס למבקשות 3 עד 7, שנשענו על תצהירים כמעט זהים, אשר חלק ניכר מהעובדות שפורטו בהם אף היו דומות אם לא זהות לאמור בתצהירי מבקשים 1 – 2. אולם כשהגיעה עת חקירתם הנגדית, התבררו סתירות בדבריהם ובאשר לחלקם אף נטען על ידי המבקשים – ואף בתוקף – כי הם לא חתמו על תצהירים אלה. הדברים אומרים דרשני ויש בהם כדי להטיל ספק של ממש בגרסתם. 29. אף היה צורך להעיר לחלק מן המבקשים ולעדה מטעמם במהלך שמיעת העדויות, עת נצפו אומרים דברים בשפה ה XXX לעדים אחרים או מתפרצים בשפה הXXXX, והדברים תועדו בפרוטוקול, לפעמים עד כדי נסיונות להכוונת חלק מהעדים, כפי שיובא בהמשך, גם בהקשר לעדותו של ע' (ראו עמ' 17 לפרוטוקול שורות 3 עד 6 ; ראו בעמ' 18 לפרוטוקול שורות 3 – 5 ; עמ' 20 לפרוטוקול שורה 13 ; עמ' 24 לפרוטוקול שורה 26 ; עמ' 38 שורות 6 ו – 23 לפרוטוקול). גם אם אין בכך כדי לקבוע ממצאי עובדה פוזיטיביים בכל הנוגע לתוכן העדויות, התנהלות זו מעוררת תמיהה. זאת במיוחד לאחר שבית המשפט מצא עוד משלבים מוקדמים של שמיעת הראיות להתרות בצדדים כי התערבות בחקירות עלולה להשליך על ממצאי מהימנות ומשקל, והדברים שבו וחזרו בכל זאת.אולם גם לגוף העדויות, דומה ככלל שלא היתה עדות אחת מטעם המבקשים שלא נפל בה פגם כלשהוא או שלא התעוררה בהקשרה סתירה של ממש. 
30. כך למשל, בחקירתה הנגדית ביום 31.10.16 ה' שבה ועמדה על כך שהיא כלל לא חתמה על תצהיר עדותה הראשית (עמ' 14-15 לפרוטוקול). דברים אלה לא נאמרו בחטף, וככלל ב"כ המשיבים שב ושאל, בהגינות, פעם אחר פעם את השאלות הרלוונטיות לעניין זה, ולו על מנת לוודא שהדברים לא נאמרו בהיסח הדעת או תוך אי הבנת משמעותם. בכל פעם, גם לאחר שהוצג תצהירה לפני, עמדה ה' על כך שלא היא שחתמה על תצהירה.  דבר זה שב ועלה אצל המבקשת ס'. באותו המועד גם ס' שללה – הן לשאלות ב"כ המשיב והן לשאלת בית המשפט – את חתימתה על תצהיר עדותה הראשית. לא בכדי ביקשה ב"כ המבקשים, שהבהירה שלא היא אימתה את החתימות על תצהירי המבקשים, הפסקה במעמד דיון שמיעת הראיות, וחרף הסתייגות ב"כ המשיב מבוקשה ניתן לה, ולמעשה גם עדותה של ס' הסתיימה. ברי, כי במצב דברים זה ספק אם יש מקום ליתן משקל לדבריהן של ה' ושל ס' בתצהיריהן. הדברים יפים במיוחד בהתחשב בכך שככלל עסקינן בתצהירים "גנריים" כאמור. ואכן, לאחר ההפסקה, דומה היה שחל שינוי במעמד חקירות המבקשים, עת יתר המבקשים שנחקרו אותו המועד אישרו כי הם אלה שחתמו על תצהיר העדות הראשית. 
31. הסברה, שמר' העלתה במהלך חקירתה הנגדית, לשאלה איך יתכן שס' וה' לא חתמו על התצהיר מדברת על עצמה ומעידה יותר מכל, לכל הפחות, על המגמתיות המודעת של עדויות אלה:"...הם חושבות שהמסמכים זה לא מהצד שלהם..." (עמ' 23 שורה 22 לפרוטוקול). 
32. התופעה  חזרה על עצמה במועד הדיון השני לשמיעת ראיות, שבו נחקר ע' על תצהירו, ביום 17.1.17. במועד זה שלל מבקש 1 נחרצות, פעם אחר פעם, את חתימתו על תצהיר עדותו הראשית. הדברים שתועדו לפרוטוקול מדברים בעד עצמם:"... ש. אתה מכיר את התצהיר הזה? ת: לא. זו לא חתימתי. ש: אתה רוצה להסתכל עוד פעם? ת: לא. ש: המספר תעודת זהות שלך הוא XXXXX? ת: כן. ש: ואתה לא יודע מה כתוב פה? ת: לא. זה שקר. אתה לא שקרן אבל משהו שכתב את זה שקרן. הערת בית המשפט: בית המשפט מעיר למבקש 2 פעם נוספת שלא לדבר במהלך החקירה הנגדית. ש: החתימה שיש כאן אתה כתוב שחתמת על תצהיר זו לא החתימה שלך? ת: לא. ש: איך אתה חותם תראה לי דוגמת חתימה שלך? ת: זו לא החתימה שלי. ש: אני מציג תצהיר עדות ראשית שנחתם. ת: אני נשבע בXXXX שלי שזה לא חתימה שלי. אני הייתי ב XXX שלוש פעמים. ב"כ המשיב 1: אני מבהיר פעם נוספת שהצגתי למבקש 1 העתק מתצהיר העדות הראשית של מבקש 1 מיום שנחתם ביום 5.9.16 ואומת על ידי עו"ד XXXXX מרוב התנערות המבקש 1 מתצהיר זה הרי שניתן למשוך אותו גם מהתיק ואבקש שהמבקש 2 יצא החוצה הוא מסמן לו עם הראש ומדריך אותו.החלטה: מבקש 2 מותרה כי ככל שימשיך להתערב בחקירה הנגדית יכול ויתבקש להמתין מחוץ לאולם. ש: אני מציג למבקש 1 את התצהיר שלו כל מה שכתוב פה שקר? ת: כל מה שכתוב פה כולל פ' (צ"ל – כ.פ. – ב.ש) מה שכתוב בנייר שלך שקר. ש: מה זה כלם פ' בXXXX. ת: הכל ריק. ...." (עמ' 37-39 לפרוטוקול). 
33. נוכח תוכן העדות, ששללה למעשה את מלוא דבריו של ע' בתצהירו, ניתנה לב"כ המבקשים גם הפעם הפסקה באולם לצורך היערכות, לבקשתה. עם תום ההפסקה, השאירה ב"כ המבקשים לשיקול דעת בית המשפט את גורלו של תצהירו של ע' (עמ' 38 שורות 25 לפרוטוקול). לא בכדי עשתה כן ב"כ המבקשים, שכן ספק אם יש מקום ליתן לאיזה מדבריו של ע' משקל של ממש, עת שלל הוא פעם אחר פעם את חתימתו על תצהירו – במיוחד עת ניכר היה שגם מ' מבקש להתערב ולכוון את ע' למתן התשובות הרצויות.
34. מכאן, לעדותו של מ'. ראשית, ובמיוחד נוכח התנהלותו של מ' כפי שתועדה לפרוטוקול במעמד עדותו של ע', ספק אם ניתן להתעלם מממד המגמתיות שיש לשוות לדבריו (הדברים יפים במיוחד עת מ' אישר דבר קיומו של  סכסוך של ממש עם המשיב, כמפורט בעמ' 25 – 26 לפרוטוקול. אולם בנוסף, גם בדבריו של מ' תועדו סתירות ותמיהות היורדות לשורש העניין.   כך, למשל, התחמק מ' בחקירתו הנגדית ולא אישר את דבריו בתצהיר העדות הראשית לפיהם דע על צוואת המנוח עוד בחודש אפריל 2011 (עמ' 28 – 29 לפרוטוקול) ; כך טען שאיננו יודע מי הגיע ואמר להם "לחתום" (במשתמע על הבקשה לביטול צו קיום הצוואה ; עמ' 29 שורות 28 – 31). האם אמנם מ', אחד ממגישי הבקשה המקורית, לא ידע מי החתים אותו או מי ביקש ממנו לחתום על בקשה לביטול צו קיום הצוואה? מסופקני. וכך גם, חרף האמור בתצהיריו השונים – שלל אפשרות להשפעה בלתי הוגנת על המנוח (עמ' 30 שורות 19 – 21). כמובן שזוהי סתירה משמעותית, שלא זו בלבד שיורדת לשורש העניין, אלא ממוטטת למעשה אחת מטענותיהם המרכזיות של המבקשים. 
35. באשר לעדותה של כ'. הגם שאישרה בדיון ביום 31.10.16 ולאחר ההפסקה לבקשת ב"כ המבקשים, כי היא חתומה על התצהיר, באותה הנשימה ולשאלה האם עורך הדין שאימת את חתימתה תרגם כל סעיף בתצהירה, השיבה "...לא. הוא הביא לי את הנייר כמו שזה ואמר לי תחתמי...". לפיכך, כשנשאלה האם היא אכן לא יודעת על מה חתמה, טענה "...אני חתמתי על הבית..." (עמ' 31 לפרוטוקול). במיוחד שעה ששלושה מאחיה העידו מפורשות כי לא חתמו על תצהיר העדות הראשית, לא ניתן להתעלם מדברים אלה של כ' ולפטרם ב"אי הבנה" של השאלות שנשאלה, גרידא. גם כאן, מובילים הדברים לספק שיש ליחס למהימנות הדברים שנכתבו בתצהירה. בנוסף, ובדומה למ', גם כ' לא טענה מפורשות כי עריכת הצוואה היתה נגועה בהשפעה בלתי הוגנת (עמ' 32 לפרוטוקול). הדברים אומרים דרשני. 
36. גם העדה ס' שללה השפעה בלתי הוגנת, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תצהירה (עמ' 22 שורות 13-14). 

37. ואם לא די בכך, הרי שבהיעדר התייצבותה של פד', מבקשת 7, לשני דיוני הוכחות, הוריתי על משיכת תצהירה. 
38. אנו רואים, אפוא, כי מתוך שבעה מבקשים, אחת לא התייצבה לדיוני שמיעת הראיות ושלושה נוספים שללו נחרצות את חתימתם על תצהיריהם. מבקשת נוספת הבהירה מדבריה היא את המגמתיות שיש לייחס לעדויות ; מבקשת אחת טענה כי למעשה איננה יודעת מהו תוכן התצהיר עליו חתמה ושללה את הטענה שבתצהירה בדבר השפעה בלתי הוגנת ; מבקש אחד התערב באופן גלוי בעדותו של אחיו, מבקש אחר ואף סתר בחקירתו את טענתו המרכזית בדבר השפעה בלתי הוגנת ; וכך עשתה גם עדה נוספת מטעם המבקשים.בנסיבות אלה מובנת, אפוא, הזהירות שבה יש להתייחס לדברי המבקשים.
גרסת המשיב ויתר העדים מטעמו39. בניגוד לגרסות המבקשים והעדים מטעמם, לא ראיתי שגרסתו של המשיב קרסה בחקירתו הנגדית הקצרה, או שנבעו ממנה סתירות ביחס לתצהירו (לחקירתו ראו בעמ' 42 עד 45 לפרוטוקול). לא ראיתי שהמשיב ביקש להתחמק ממתן מענה כלשהוא לשאלות שנשאל, גם בכל הנוגע לסכסוך בינו ובין בני משפחה אחרים או לעובדה שריצה עונש מאסר בן שבע שנים בגין הסכסוך (הגם שציין שלא מעוניין להשיב לשאלה איזו עבירה ביצע ; ראו בעמ' 43 לפרוטוקול). המשיב גם אישר עניינית שהיתה תקופה שהמנוח אמנם היה מרותק למיטה (עמ' 44 שורות 19 – 22 לפרוטוקול). 
40. לצד עדותו אף לא ראיתי שסל' א' וש', עדי הצוואה, ביקשו להתחמק ממתן מענה ענייני לשאלות שנשאלו, וככלל תמכו עדויות אלה בגרסתו. אף לא ראיתי שהונח יסוד ראייתי של ממש לקיומו של אינטרס כלשהו לתמיכתם של עדים אלה בגרסתו של המשיב. 
41. לא נעלם מעיני, כי בניגוד לעדויות המשיב וסל', טען ש' כי בסיום החתימה על הצוואה התהלך המנוח ואף ליווה אותם לדלת. אולם להבדיל מן הסתירה שנפלה בעדויות המבקשים באשר להשפעה הבלתי הוגנת, ספק בעיני אם זו סתירה היורדת לשורש העניין ויותר מכל יכול ודווקא אי דיוק זה, בחלוף למעלה מחמש עשרה שנים מאז אירוע חתימת הצוואה (בהן בהחלט יתכן כי חלקים מן האירוע לא היו זכורים, במיוחד למי שאף לשיטתו לא היה בבחינת חבר או בן משפחה קרוב של המנוח) – יש בו כדי להצביע על היעדר המגמתיות  שיש לייחס לעדות זו (השוו: עמ' 48 בעשות ש' אל מול עמ' 45 ו- 42 בעדויות המשיב וס', בהתאמה). 
גרסת פ'42. בחרתי להתייחס בנפרד לעדותה של פ', שכן באופן תמוה משהו, הוגשו מטעמה שני תצהירים – הראשון, מיום 13.1.13 אשר צורף לתגובת המשיב, אשר תמך באופן מפורט בטענות המשיב ; האחרון – מיום 5.9.16,  שתוכנו דומו (אם לא זהה בחלקים נרחבים הימנו), לתצהירי המבקשות המבקשים.  במיוחד נוכח התמיהות שהתעוררו ופורטו דלעיל באשר לעצם חתימת ו/או מודעות המבקשים או מי מהם, על תצהירי העדות הראשית מטעמם, מתעוררת תמיהה של ממש באשר לנסיבות בהן הוגש תצהירה של פ' במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעם המבקשים.
43. תמיהה זו לא הופגה לאחר חקירותיה של פ', בשתי הזדמנויות שונות – האחת, עת נחקרה ביום 31.10.16 על התצהיר שתמך בטענות המבקשים ; השניה – עת נעתרתי לבקשת ב"כ המבקשים לחקרה בחקירה נגדית על התצהיר הראשון, זה שתמך בתגובת המשיב. עם תום חקירותיה המסקנה המסתברת היא שבחלוף הזמן, מסיבה שלא הובררה די הצורך, ביכרה פ' להעביר תמיכתה למבקשים דווקא. אולם אין בכך כדי לשלול את אותנטיות דבריה בתצהיר הראשון – הדברים שמהווים את גרסתה הראשונה והיסודית. מסקנה זו מתחזקת מאופן חקירותיה בבית המשפט ומהלכן. 
44. במהלך עדותה העירו חלק מהמבקשות ואף מ' דברים בXXXX ובית המשפט נאלץ להתריע בפרוטוקול ולשקף הדברים. במהלך חקירתה לב"כ המשיב דומה היתה שמתחמקת ממתן תשובה עניינית לשאלה האם אמנם חתמה על תצהיר במשרדו (התצהיר הראשון  ; עמ' 17 לפרוטוקול). כך או אחרת, וכפי הנראה שלא בכדי, ויתרה ב"כ המבקשים על תצהירה של פ' וביקשה למשכו, תוך עתירה לחקרה בהמשך בחקירה נגדית על תצהירה הראשון (עמ' 19 לפרוטוקול).ואמנם ביום 29.3.17 נחקרה פ' על ידי ב"כ המבקשים על תצהירה הראשון. במעמד זה לא שללה פ' את חתימתה על התצהיר, אישרה כי התייצבה במשרדו של ב"כ המשיב לצידן של ע' ונ' אולם שללה את הטענה לפיה התצהיר תורגם לה לXXXX ואף טענה כי לא ידעה על מה היא חותמת (עמ' 54 – 55 לפרוטוקול). 
45. אולם לא הוצגה לפני כל ראיה לפיה אמנם פ' לא היתה מודעת לתוכנו של התצהיר הראשון. לא זו בלבד אלא שבחקירתה השניה ניכר היה כי היא מנסה לפתח גרסה עצמאית, תוך ניצול פרק הזמן שחלף בין מועד חקירתה הראשון והמועד השני, לעניין נסיבות חתימתה על התצהיר השני. אולם גרסה זו לא עלתה בקנה אחד לא עם אימות החתימה המפורש שעל התצהיר הראשון ואף לא עם דבריה של נ', לפיה ע' תרגמה את התצהיר הראשון עבור פ' במשרד ב"כ המשיב (עמ' 58 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אני מעדיף את דבריה של פ' במסגרת התצהיר הראשון על פני נסיונה להתנער ממנו, נסיון שהופיע לאחר שנמשך תצהירה האחרון, שניתן לטובת המבקשים.דברים אלה מצדדים, כאמור, בגרסת המשיב.  
46. אנו רואים, אפוא, כי גרסות המבקשים מעוררות תהיות של ממש, המקשות על קבלת עמדתם.  מנגד, הלכה למעשה לא מצאתי שגרסתו של המשיב קרסה בחקירתו, והיא אף מקבלת חיזוק מדברים שהמבקשים עצמם העידו בבית המשפט, כמו גם מתצהירה  הראשון של פ', שאותו אני מעדיף על פני גרסתה המתפתחת ותצהירה האחרון שאמנם נמשך.  על השיהוי בהגשת הבקשה47. כפי שכב' הרשם לענייני ירושה קבע, אכן הוגשה הבקשה לביטול הצו בשיהוי, בן לכל הפחות תשעה חודשים (ובאשר לחלק מן המבקשים אף כשנה ומחצה, כפי שאף ב"כ המבקשים אישרה עוד בדיון הראשון ביום 2.6.13, עמ' 5 לפרוטוקול). 
48. במיוחד עת אישר כב' הרשם כי נשלחו הודעות כדין לכלל היורשים לפי דין אלמלא הצוואה, קרי – לכלל המבקשים - אין עסקינן בשיהוי של מה בכך.  שכן גם המבקשים עצמם מודים כי לכל הפחות מאז חודש פברואר 2012 ידעו על מתן הצו, אולם רק בחודש דצמבר 2012 מצאו לנכון להגיש את הבקשה המקורית לכב' הרשם. באשר לחלק מן המבקשים, אף דומה כי ידעו על הבקשה למתן צו קיום צוואה עוד קודם לכן, ולא מצאו לנכון להתנגד. כך, למשל, באשר למ' (ראו בהחלטת כב' הרשם), אשר בחר להכחיש לאקונית בחקירתו הנגדית את עצם מודעותו המוקדמת עוד בחודש יולי 2011 להגשת הבקשה לקיום צוואת המנוח (עמ' 29 לפרוטוקול). 
49. גם ההסבר הלאקוני שניתן, מצבה הרפואי של אם המבקשים ופטירתה, הוא הסבר דחוק בנסיבות העניין בכל הנוגע לזמן הרב שחלף מאז לשיטת המבקשים נודע להם על מתן צו הירושה ועד מתן הצו (לעניין זה ראו סעיפים 19-20 לתצהיר ע' מיום 3.9.12 וסעיפים 22-23 לתצהירו מיום 5.9.16 ; סעיפים 20- 21 לתצהיר מ' מיום 3.9.12 וסעיפים 19 – 20 לתצהירו מיום 5.9.16; סעיפים 15- 16 לתצהיר ה' מיום 2.6.13  וסעיפים 27-28 לתצהירה מיום 5.9.16; עמ' 2 לתצהיר כ' מיום 2.6.13  וסעיפים 27-28 לתצהירה מיום 5.9.16; סעיפים 15 – 16 לתצהיר מר' מיום 2.6.13  וסעיפים 27-28 לתצהירה מיום 5.9.16 ; סעיפים 16 – 17 לתצהיר ס' מיום 2.6.13 וסעיפים 27 – 28 לתצהירה מיום 5.9.16). 
במיוחד בסוגיה כה מהותית דוגמת השיהוי הניכר בהגשת הבקשה, אין די בהסבר לאקוני, בן שורות ספורות (זהה בעיקרו בכלל התצהירים), לפיו מצבה הרפואי של אם המבקשים ולאחר מכן פטירתה, היה בו כדי למנוע מהם לפעול על מנת לעמוד על זכויות מהותיות שלטענתם ניטלו מהם שלא כדין, קרי הזכות לרשת את אביהם המנוח. 
אולם גם בטענות המבקשים לגופן לא מצאתי ממש.מצבו הרפואי של המנוח בעת עריכת הצוואה50. ככלל, וכידוע, גיל בלבד, גם אם גיל מופלג, איננו בבחינת מחסום מביצוע פעולות משפטיות, לרבות עריכת צוואה [השוו: ת.ע ב"ש) 22790-10-13 ל.ק נ' ר.ב.ס (מצוי במאגרים המשפטיים ; 13.9.17)]. 
51. ככל שאמנם מצבו הרפואי של המנוח פגע בכושרו לצוות (והנטל לשכנע לעניין זה איננו קל), יכולים היו המבקשים לבקש מינויו של מומחה רפואי או לכל הפחות העדתם של אנשי צוות רפואי שטיפלו במנוח, והאפשרות אף הובהרה להם גם על ידי ב"כ המשיב במהלך הדיונים (ראו למשל עמ' 8 לפרוטוקול). אולם דבר מכך לא נעשה והמבקשים הסתפקו באזכור חלק מן התיעוד הרפואי שהתקבל אצלם. הדברים אומרים דרשני. 

52. סעיף 26 לחוק הירושה מורנו, כי צוואה שנעשתה  בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, בטלה. הפסיקה הבהירה כי יש לפרש את היעדר היכולת להבחין בטיבה של צוואה לפי שלושה פרמטרים מרכזיים: מודעות המצווה לעריכת הצוואה ; ידיעתו בדבר היקף רכושו ומודעותו לתוצאות עשיית הצוואה ביחס ליורשיו (השוו: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל פ"ד לה (3) 101, 105).
בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי חובת הראיה ונטל השכנוע בדבר היעדר הכשרות לצוות מוטלים על הטוען זאת. אף נקבע לא פעם, כי עסקינן בנטל כבד שעל המתנגד לקיום צוואה לעמוד בו, ויש צורך ב"ראיות ממשיות וברורות" לכך [השוו, למשל: בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.6.17) והאסמכתאות שם ; כן השוו: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק פ"ד מח (3) 705, 734 (להלן: "עניין קרן ליב"י"; עמ"ש (ת"א) 55336-12-14 ר' ז' נ' ר' א' (מצוי במאגרים המשפטיים ; 6.3.16) ; עמ"ש (חיפה) 27565-09-16 ל.נ נ' ע.ד (מצוי במאגרים המשפטיים ; פסק הדין הוא נושא הערעור בבע"מ 3539/17 דלעיל ; 2.4.17)].
בבחינת כושרו של מנוח לצוות, נקודת הזמן הניצבת להערכה היא מועד עריכת הצוואה, לא לפניה ולא לאחריה  (ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' דן (מצוי במאגרים המשפטיים ; 6.1.97).
53. עיינתי בתיעוד הרפואי שצירפו המבקשים לתיק המוצגים. אכן חודשים מספר לפני עריכת הצוואה אושפז המנוח (וכך גם חודשים מספר לאחר מכן), ונכון אני להניח שמצבו מאז אשפוזו הראשון הדרדר. 

54. אולם דווקא עיון בחומר שצורף מבהיר היטב כי ככלל, ספק אם יש מקום להסתמך עליו לשם קביעת ממצא באשר למצבו הרפואי של המנוח בעת עשיית הצוואה וכושרו לצוות בהקשר זה. לא זו בלבד שסוגיות כגון דא אינן בידיעתו השיפוטית של בית המשפט (שאינו משים עצמו בנעליו של מומחה שברפואה), הרי שהתיעוד עצמו אינו מלמד מפורשות מה היה מצבו הרפואי הספציפי של המנוח בעת עשיית הצוואה (במובחן מתיעוד המתייחס למועדים קודמים או מאוחרים לה). הוא אף  אינו מבהיר קיומו של קשר סיבתי של ממש בין מצבו הרפואי הכללי הנטען  ובין היעדר יכולת לצוות בעת עשיית הצוואה.
55. שכן מחד, אמנם, מצינו בתיעוד הרפואי של המנוח חודשים ספורים לפני עריכת הצוואה גם אזכור לאירוע מוחי שעבר (ראו בתיעוד בגין האשפוז מימים 12.6.11 עד 17.6.11, עת לפי הנטען שתה המנוח בטעות נפט ואובחן כלוקה בדלקת ריאות) , אבחנה של דמנציה החל מחודש יוני 2011 ומצב שבו הצוות הרפואי (שכאמור, אבחן אצל המנוח גם אירוע מוחי וגם דלקת ריאות), התקשה ליצור קשר עם המנוח. אולם מאידך, מעט לפני אשפוז זה, ביום 12.6.11 נמצא המנוח סובל מ"תחושת פחד" ומהידרדרות כללית (ת/6 מיום 7.9.16) מבלי שצויין דבר מה לעניין מצבו ההכרתי הכללי. גם באשפוז מחודש יוני 2011, מצינו בגליון  הסיעודי שצורף כחלק מת/7, רישומים לפיהן התקשורת עם המנוח היתה לקויה עקב מגבלת ידיעת השפה ולא מסיבה אחרת. כך תועד ביום 14.6.16 וכך תועד, בין היתר, בגליון הסיעודי מיום 16.6.16 כי התקשורת עם המנוח היתה "לקויה. דובר XXXX..." (שם).  ביום 21.6.11 אף אובחן המנוח כמצוי בהכרה מלאה "..אבל לא כל כך משתף פעולה, מדבר בקושי..." (תיעוד של ד"ר ו' ; מצוי בת/6). כמובן שמגבלה בדיבור איננה בבחינת טעם שלא להכיר בצוואה. 
56. אף אין בתיעוד זה, כשלעצמו, כדי להוות ראיה ישירה למצבו הספציפי של המנוח בעת עשיית הצוואה (לבד מאבחנות רקע, לכל היותר). כמובן שגם בתיעוד גולמי מאוחר לעשיית הצוואה אין כדי ללמד בהכרח ראיה ישירה על אודות מצבו וכושרו של המנוח לצוות.
57. גם בהנחה שחלק מאבחנות הרקע של המנוח בעת עשיית הצוואה היו אירוע מוחי וגם דמנציה, המבקשים לא הציגו כל ראיה שתאפשר להבהיר מה היתה השלכתו של אירוע מוחי או מה היתה השלכתה של האבחנה (הכללית) בדבר דמנציה, על עצם האפשרות לערוך צוואה, להכיר במשמעותה ביחס ליורשיו ובהיקף רכושו של המנוח. עצם האבחנות בלבד, אין בהן כדי ללמד כל עיקר מה היה המצב הרפואי הספציפי בעת עריכת הצוואה ומה היתה השלכתו על הכושר לצוות. 
58. כפי שעוד הבהרתי לעיל מצופה, אמנם, כי ככל שסברו המבקשים כי עסקינן במצב רפואי השולל כשלעצמו את היכולת לצוות, היו מבקשים מינויו של מומחה רפואי לשם כך. אולם לא כך פעלו, והדברים בהקשר זה אומרים דרשני. בנסיבות אלה, לא ניתן לבסס ממצא על יסוד תיעוד רפואי גולמי בלבד לפיו בעת עשיית הצוואה המנוח נעדר כושר לצוות. 
59. כאמור, בגרסות המבקשים נפלו בקיעים רבים, כך שספק אם ניתן להסתמך על דבריהם הכלליים בכל הנוגע למצבו הקוגניטיבי של המנוח (דברים ששועתקו "גנרית" למכלול תצהירי עדותם הראשית, כעולה בין היתר מסעיפים 16-18 ו – 12-14 לתצהירי ע' ומ', וסעיפים 20 – 22 לתצהירי יתר המבקשות מימים 5.9.16), כעל ראיה של ממש (לבטח לא ראיה קונקלוסיבית), בהקשר זה. 
60. לא זו בלבד, אלא שבחקירותיהם הנגדיות, לא ידעו המבקשים ליצוק תוכן קונקרטי של ממש לטענותיהם בעניין מצבו הקוגניטיבי של המנוח (ראו דבריה של הייגר בעמ' 13 לפרוטוקול שורות 15-25 ; כך גם בדבריה של מר' בעמ' 24 לפרוטוקול, שטענה בין היתר כי המנוח היה חולה ולא דיבר טוב ; ראו עמ' 30 לפרוטוקול בחקירתו הנגדית של מ' ; ראו גם בדבריה של כ' בעמ' 32 לפרוטוקול, שם טענה בעיקר כי המנוח הפסיק לדבר בפעם השנייה שבה נפל).
61. גם עדותה של העדה מטעם המבקשים, גב' ס', היתה מבולבלת, ובעוד שבתחילה טענה שהיא לא זוכרת שבזמן חתימת הצוואה אביה היה "לא היה שפוי ולא היה צלול בדעתו..", רק לאחר מספר שאלות טענה בין היתר שיש לה מסמכים שהוא היה חולה (עמ' 21 לפרוטוקול). 
62. מנגד, אישרו העדים לצוואה, מר א' ומר ש', כי שמעו את המנוח מצווה את ביתו למשיב 1 במעמד עריכת הצוואה וכי הצוואה עצמה תורגמה למנוח לשפה הXXXX (עמ' 41  - 42  ועמ' 47 – 48 לפרוטוקול, בהתאמה). ש' אישר כי "...אולי היו לו בעיות של עיוותים בדיבור או משהו כזה כמו שהכרתי אותו כמה שנים לפני אותו דבר הוא נשאר הוא רק היה קצת יותר קשיש. אבל הוא היה חד ענייני מדויק ידע מה הוא רצה..." (עמ' 48 לפרוטוקול שורות 1  - 3).

63. גם העדה נ.ח. אישרה ששמעה את המנוח מדבר בעת המפגש לחתימת הצוואה (עמ' 57 לפרוטוקול) . אבי המשיב, מח', אישר מנגד כי אביו היה "בריא" בעת החתימה על הצוואה (עמ' 50 לפרוטוקול). לכל הפחות בהיעדר תיעוד רפואי רלוונטי למועד עשיית הצוואה  (ולו בשבועות בסמוך לה) אין ניתן לשלול טענה זו. לכך יש להוסיף גם את תצהירה הראשון של פ', כאמור. 
64. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענת המבקשים לפיה המנוח נעדר כשרות לצוות בעת עריכת הצוואה. אולם גם אם אניח כי מצבו הרפואי – לרבות הקוגניטיבי - של המנוח בסמוך לעריכת הצוואה לא היה טוב, לכל היותר נימצא בסיטואציה שבה כפות המאזניים מעויינות באשר לשאלת כושרו לצוות בעת עריכתה. במצב דברים זה, ובהתחשב בנטל המוטל לפתח המבקשים, ספק אם יש בטענה כללית המסתמכת על אבחנה רפואית כללית לפיה המנוח נעדר כשרות לצוות כדי להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה, חרף השיהוי הממושך וההסבר הלאקוני לכך.
השפעה בלתי הוגנת65. כאמור, בתצהיריהם העלו המבקשים טענות שונות, הנוגעות לחשש מפני השפעה בלתי הוגנת בעת עריכת הצוואה. טענות הנטועות גם בסכסוך שפרץ עם המשיב (שאף ריצה עונש מאסר) ; באלימותו הנטענת ; בצווי ההרחקה שניתנו בהקשרו ; ובמגוריו עם המנוח. 
66. לא כל השפעה על מצווה תחשב כהשפעה בלתי הוגנת. השאלה האם היתה על מצווה השפעה היא שאלה עובדתית, והשאלה האם ההשפעה היא בלתי הוגנת, היא שאלה נורמטיבית - ערכית  (לעניין זה השוו, למשל: ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאיוף פ"ד מט (2) 441, 448-450).
67. כיצד יקבע בית המשפט אימתי היתה עריכתה של צוואה נגועה עקב השפעה בלתי הוגנת? ההלכה הפסוקה קבעה, בין היתר, ארבעה מבחני עזר להכרעה בשאלה האם דינה של צוואה בטלות עקב השפעה בלתי הוגנת. האחד, עצמאותו הגופנית והשכלית של המצווה ; השני, מבחן התלות והסיוע שבין הזוכה על פי הצוואה ובין המצווה ; השלישי – קשרי המצווה עם אחרים זולת הזוכה על פי הצוואה ;  הרביעי – נסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבותו של הזוכה על פי הצוואה בעריכתה (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נב 2, 813).
68. גם כאן, הגעתי לכלל מסקנה   כי אין יסוד לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת. בראש ובראשונה הואיל וס' (העדה מטעם המבקשים), כ' ומ' – העדה והמבקשים המרכזיים שאכן אישרו בחקירתם הנגדית  את תצהיריהם – שללו בחקירתם את דבר קיומה של ההשפעה הנטענת הנ"ל. 
69. כך העידה בתו של המנוח ס', שכזכור נתנה תצהיר לתמיכה בטענות המבקשים: "...  את מצהירה בסעיף 24 לתצהיר שלך שלפני הכפירה (צ"ל "הפטירה" – ב.ש) של אבא הופעל עליו השפעה בלתי הוגנת, מבחינתך מה הייתה ההשפעה הבלתי הוגנת? ת: איזה לחץ היה על אבא שלי? ש: אז את לא יודעת שניסו להשפיע עליו השפעה בלתי הוגנת? ת: מי? ש: את כתבת בתצהיר, אני לא יודע. ת: מה כתבתי בתצהיר. ש: את לא יודעת מה כתבת בתצהיר? ת: אנחנו לא יודעים לקרוא. העורך דין כתב. ש: כלומר את לא יכולה להוכיח שהייתה השפעה בלתי הוגנת על האבא שלך, זה נכון? ת: מה הכוונה בראש שלו? הוא היה חולה? אבא שלי חולה. ש: האם את יכולה להוכיח שמישהו ניסה להשפיע על אבא שלך? ת: במה השפיע עליו? מי משפיע על אבא שלי, מי? אנחנו לא יודעים את הדבר הזה. מי השפיע על אבא שלי?..." (עמ' 22 לפרוטוקול).הדברים מדברים בעד עצמם. 

70. בחקירתו הנגדית, ובניגוד לדברים שנכתבו בתצהירו (סעיף 11 ו – 16 למשל לתצהיר עדותו הראשית) התברר, כי גם מ' איננו טוען להשפעה בלתי הוגנת על המנוח:"... ש: אתה אמרת שאתה כל הזמן טיפלת באבא שלך כל הזמן היית לידו? ת: כן. לפעמים ע' החליף אותי לפעמים הבנות. ת:אם כל הזמן הייתם איתו גם לפני שהוא חתם על הצוואה? ת: כל הזמן. אוכל אצלי. ש: אם אתה אומר שהוא כל הזמן הייתם אצלו איך יכול להיות שמישהו השפיע עליו השפעה לא הוגנת? ת: אני לא ראיתי שמישהו השפיע עליו השפעה לא הוגנת..." (עמ' 30 לפרוטוקול). 
אכן, עת מ' טען כי הוא, ע' והמבקשות עצמן היו נוכחים באופן קבוע בסביבתו של המנוח, וגם לו אניח כי התגלע סכסוך ואפילו אלים בינם ובין המשיב ומי מטעמו, כיצד ניתן לבסס ולו ראשית טענה להשפעה בלתי הוגנת? אדרבא – הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מעוררת קושי עת היא דרה בכפיפה אחת גם עם טענה בדבר היעדר הכשרות לצוות, בנסיבות שנטענה. 
71. אולם לא כ' ומ' בלבד שללו את הטענה שנטענה בתצהירים בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. שכן, כאמור, גם כ' לא טענה כל עיקר להשפעה בלתי הוגנת בחקירתה הנגדית, וניכר היה שטענתה נסובה על מצבו הקוגניטיבי הנטען:

"...: את טוענת שהשפיעו עליו השפעה לא הוגנת תסבירי לי מה זה? ת: אני לא יודעת אבא שלי אמר לעשות אני לא יודעת למי חתם אבא שלי לא חתם (בXXXX). לא ראינו בעינים שלנו שהוא חתם. ש: לא ראית בעיניים שלך שהוא חתם אבל יכול להיות שהוא כן חתם? ת: לא ראיתי שום דבר. ש: אמרת שאבא שלך הפעילו עליו לחץ והשפעה בלתי הוגנת תסבירי לי מה קרה. ת: זה קרה לפני שהיד שלו והראש שלו היה פגוע.ש: איזה השפעה בלתי הוגנת את טוענת שהפעילו עליו, כמו שכתבת בתצהיר? ת: אני לא יודעת איזה לחץ. הוא עצבני. אני לא יודעת היה בעיות אני לא יודעת אם זה משפחה ממה זה הורכב... " (עמ' 32 לפרוטוקול). 

72. ספק אם בנסיבות אלה, ועת ליתר תצהירי המבקשים (למעט מר') אין לייחס משקל של ממש בנסיבות שפורטו, יכול לעמוד תצהירו הגנרי של מר' לבדו, אל מול דברי אחיה, מ', כ' וס' – דברים התומכים למעשה בגרסתו של המשיב עצמו, לפיה לא היתה השפעה בלתי הוגנת במעמד עריכת הצוואה. כמובן שכאשר נוספים לכך תצהירי יתר העדים מטעמו של המשיב, שלא נסתרו הלכה למעשה, כמו גם תצהירה הראשון של פ', ברי שטענת המבקשים מוקשית, בלשון המעטה.
73. לכך יש להוסיף גם את העובדה שעו"ד א', שהיה נוכח בעת עשיית הצוואה לא הוזמן להעיד מטעם המבקשים. על משמעות הדברים באשר להימנעות מהצגת ראיה רלוונטית, ראו עוד להלן. 
74. כפועל יוצא, ובמיוחד בהתחשב בנטל השכנוע הכבד המוטל על טוען להשפעה בלתי הוגנת, אין טענה זו יכולה לעמוד.
נסיבות עריכת הצוואה ונסיבות הגשת הבקשה75. אין די בטענות לאקוניות של המבקשים לפיהן לא קיבלו הודעות ליורשים, כדי לסתור את קביעות הרשם לענייני ירושה, כפי שצוינו מפורשות בהחלטתו מיום 20.11.12, ולפיהן הודעות אלה אמנם נשלחו כדין (ראו סעיפים 3 ו – 6 להחלטתו).
76. אף אין די בטענות בדבר שיהוי בהגשת הבקשה למתן צו קיום צוואה עצמה, כדי לרפא את מלוא מחדלי המבקשים עצמם, או כדי להוביל לבטלותו של צו, שכאמור תוקפו כפסק דין חפצא. הדברים יפים במשנה תוקף עת לנסיבות החיצוניות לעריכת הצוואה נתן מענה כב' הרשם עצמו, משביקש מפורשות גם תצהירים על נסיבות עריכת הצוואה, תצהירי בדבר זהות היורשים לפי דין אלמלא הצוואה ומשלוח הודעות לכלל יורשים אלה. המסקנה מתחזקת כאשר גם אליבא דהמבקשים, לכל הפחות בחלק מן התקופה ריצה המשיב עצמו עונש מאסר בפועל. 

77. מכאן, לנסיבות עריכת הצוואה. כזכור, טענו המבקשים היתר, כנגד עריכת הצוואה בשפה הXXXX. אולם העדים לצוואה העידו שניהם כי עורך הדין ע.א' תרגם במעמד חתימת הצוואה והסביר למנוח את האמור בה, ורק לאחר מכן זו נחתמה על ידו בטביעת אצבעו (עמ' 47 לפרוטוקול וכן עמ' 42 לפרוטוקול). לא נטען ואף לא ראיתי כי לאיזה מעדים אלה היה אינטרס מגמתי כלשהו לצדד בעדות המבקש. זאת ועוד: בלשון הצוואה עצמה אישרו העדים עצמם, כי הצוואה הוקראה למנוח והוסברה לו בנוכחותם. עסקינן בציווי פשוט, בן פחות מעמוד אחד, שספק אם לא ניתן היה גם לתרגמו לשפה הXXXX, לבד ממתן הסבר כדבעי במעמד חתימתו. 78. אדרבא, כפי שכבר צויין אף לא ברור מדוע ככל שאמנם טענו המבקשים לפגם (לא כל שכן צורני) בעריכת הצוואה, לא הוזמן ערך הדין ע.א' למתן עדות. כאמור, חזקה היא כי "....הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מבלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד..." [ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון פ"ד נט(4), 796 , 807-808 ; כן ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו(1), 539, 549 ; 651 ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא תקדין-עליון 2006(1), 991 וע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(1)]. 
בנסיבות אלה, לא יכולה לעמוד טענה זו כטעם של ממש לביטולו של הצו. 

סיכום אופרטיבי79. אנו רואים, כי בגרסות המבקשים נפלו פגמים ובקיעים, היורדים לשורש העניין.קבעתי, כי הבקשה המקורית הוגשה בשיהוי של ממש, מבלי שניתן לשיהוי זה הסבר מספק.עוד קבעתי, כי אין די בהצגת תיעוד גולמי המלמד על מצב רפואי קיים, כדי לשכנע בדבר קיומו של מצב רפואי, שבעת עשיית הצוואה, שלל בפועל את יכולתו של המנוח לצוות. זאת, במיוחד עת לא קרסו עדויות העדים לצוואה בעת חקירתם הנגדית.דחיתי, בין היתר נוכח גרסות המבקשים עצמם בחקירותיהם, את הטענה לפיה היה חשש מפני השפעה בלתי הוגנת.לבסוף אף מצאתי שאין מקום לקבל את טענות המבקשים לגבי נסיבות הגשת הבקשה למתן הצו כמו גם נסיבות עריכת הצוואה לגופה.
בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הונח לפני טעם של ממש מדוע יש להיעתר לבקשה לביטול הצו.
80. כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול הצו דחייה וכך אני מורה.בהתחשב בקיומם של שישה דיונים, מתוכם שלושה דיונים לשמיעת ראיות, ובמיוחד בשים לב לכך שבמהלך שמיעת הראיות ניתנו למבקשים הזדמנויות והפסקות לשם שקילת עמדותיהם, יישאו המבקשים, ביחד ולחוד,  בהוצאות המשיב בסך כולל של 20,000 ₪. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחותיהם. 
ניתן היום,  י"ג ניסן תשע"ח, 29 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.