מדינת ישראל נ' צבאח

לפני בקשה להורות על זיכוי בשל אכיפה בררנית, וזאת מכוחה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

רקע כללי

1. בתיק זה הוגש כנגד המבקש - הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בשל אי קיום צו הריסה או התאמה שניתן בגזר הדין בת.פ 4368/13.

2. קדמה לכתב אישום זה הרשעה בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה) בגין הפיכת חניה בשטח של 23 מ"ר למחסן, וזאת ללא היתר (ת.פ. 6008/99). במסגרת גזר הדין, הוטל על הנאשם להתאים את הבניה להיתר, לרבות בדרך של הריסת הבניה החורגת מההיתר.

3. ביום 7.8.16 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בתיק זה, במסגרתו הואשם בביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים את צו בית המשפט בתקופה שמיום 15.2.16 ועד 14.6.16.

   טענות הנאשם

4. את בקשתו מבסס הנאשם על הטענה כי כנגד דיירים באותו בנין, אשר הפכו חניות למחסנים או ליחידות דיור, לא הוגשו כתבי אישום בגין בנייה בלתי חוקית או בגין אי ציות לצו הריסה, למרות שמדובר בעבירות שבוצעו זמן רב לפני עבירת הבנייה שביצע הנאשם.

5. כך טוען הנאשם, כי כנגד עבירות הבנייה ,אשר בוצעו על ידי שכניו לא ננקטו הליכים פליליים. להלן , פירוט העבירות:

   • הגב' שרה טובה שינברגק, מרח' חירם 4 דירה 11, סגרה חניה ובה נבנתה יחידת דיור הכוללת מטבחון ושירותים.

     • מר אברהם דריימן מרח' חירם 4 דירה 12, מכר את החניות לאחרים ואלה משמשות למגורים ומשרדים. אחת החניות משמשת כחנות לממכר ממתקים. גם את חדר האשפה הפך משה סגל למחסן פרטי.

     • מר אליהו לבקוביץ מרח' חירם 4 דירה 19, סגר חניה ומשתמש בה כמחסן. מחסן זה הושכר לרהיטי לבקוביץ.

     • גב' יעל לישפיץ מרח' חירם 4 דירה 12, סגרה שתי חניות המושכרות לרהיטי וייס.

     • מר זקהיים מרח' חירם 4 דירות 13 ו-14 הפך את החניות למחסנים.

       טענות המאשימה

6. המאשימה מתנגדת לבקשה וטוענת, כי בדקה את טענות הנאשם ותוצאות בדיקתה העלו כי לפחות נגד ארבעה שכנים שפורט בבקשה נפתחו הליכי חקירה והמאשימה בודקת את האפשרויות לביצוע אכיפה.

7. המאשימה טוענת כי היא פועלת לאכיפת עבירות הבנייה במבנה נשוא האישום ברח' חירם 4, וכי הנאשם לא עמד בנטל להוכחת אכיפה בררנית.

8. עוד נטען, כי מדובר בנאשם שעשה דין לעצמו, סגר שטח המיועד לחניה והפך אותו ליחידת דיור ולא קיים צו שיפוטי. מכאן שאין פגיעה בתחושת הצדק וההגינות.

   דיון

9. דוקטרינת ההגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, ומקנה לבית המשפט סמכות להורות, בין היתר, על ביטול כתב אישום מקום בו הגשתו או ניהולו של ההליך הפלילי, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

10. הדין מכיר בטענת אכיפה בררנית כבסיס אפשרי להגנה מן הצדק (ראו למשל ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פיס' 13, פורסם בנבו, 12.8.12. להלן: "עניין סלכגי" או "פרשת סלכגי"). הקריטריון החולש על טענה זו, ככל טענה להגנה מן הצדק, הוא השאלה האם יש בקיום ההליך משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, וכיצד ניתן לרפאה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ''ד נט(6) 776).

11. כאשר הטוען להגנה מן הצדק מבסס את טענתו על אי נקיטת הליכים כנגד אחרים, עליו לעמוד במבחן משולש. תחילה, עליו להראות כי עניינם של אותם אחרים דומה מבחינה עובדתית לעניינו, באופן המצדיק התייחסות מקבילה בשאלת הגשת כתב אישום נגדם. מצב זה כונה בפסיקה "קבוצת שוויון". בשלב השני, עליו להראות כי אי-נקיטת הליכים כנגד האחרים באותה קבוצת שוויון היא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, להבדיל מ"מצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות" (עניין סלכגי, בפיס' 14). לבסוף, ככל שהוכחו שני השלבים הראשונים, יש לבחון האם הדבר מחייב את ביטול האישום או זיכוי הנאשם, או שמא ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים יותר, כגון התחשבות במישור הענישה (שם, פיס' 15; עניין בורוביץ' הנ"ל, 807-808).

12. מהי אותה "אכיפה בררנית", עליה יש להצביע במסגרת השלב השני ואשר נבדלת מאכיפה חלקית לגיטימית? לפי הקו הדומיננטי בפסיקה, הוכחת אכיפה בררנית מצריכה להראות, כי בבסיס ההבחנה "ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים" (בר"ש 1185/13 ‏אוחנה נ' נציבות שירות המדינה, פורסם בנבו, 3.4.13; ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 4.8.08; ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 10.3.08). מכאן, שמבחן ה"תוצאה המפלה" כולל גם אלמנט נורמטיבי: הוכחתה של אפליה, להבדיל מהבחנה לגיטימית. אפליה, שיסודה בהפעלת שיקול דעת באופן היוצר הבחנה לא ראויה בין מקרים דומים.

13. יישומו של הדין, כפי שתואר לעיל, מוביל למסקנה כי עומדת לנאשם הגנה מן הצדק, בטענה לאכיפה בררנית.

14. אשר לשלב הראשון, הנאשם פירט בבקשתו שמות של דיירים אחרים בבניין מושא כתב האישום, אשר ביצעו עבירות דומות במהותן לאלה שביצע הנאשם. אותם דיירים אשר ביצעו עבירות של סגירת חניה והפיכתה למחסן או ליחידת דיור שייכים לקבוצת השוויון של הנאשם.

15. אשר לשלב השני, המאשימה לא הכחישה בתגובתה את טענת הנאשם כי באותו בניין בוצעו עבירות זהות של סגירת חניות למחסנים או חנויות. המאשימה אף לא הכחישה בתגובתה כי טרם ננקטו הליכים פלילים כנגד אותן בעלי דירות שביצעו עבירות בנייה. כל שטענה המאשימה בלשון רפה הוא כי כנגד ארבעה דיירים נפתחו הליכי חקירה והיא בוחנת את אפשרויות האכיפה. המאשימה לא פירטה מתי החלו הליכי החקירה, כנגד מי החלו הליכים, ואף לא הבהירה מדוע עד היום נקטה בפעולות אכיפה נגד הנאשם בלבד ולא ננקטו פעולות אכיפה נגד שכניו של הנאשם. יובהר, כי מדובר בדיירים באותו בניין, שביצעו עבירות זהות במהותן, כך שחוסר ההגינות וחוסר השוויון זועק לעין.

16. לא אחת נפסק, כי העובדה שלא מבוצעות פעולות אכיפה זהות על ידי הרשות כלפי מקרים דומים ומוגש כתב אישום רק כלפי אחד, מצביעה על פגיעה בעקרונות הצדק וההגינות. אכן, יש מקום לקבל טענה כי הרשות אינה אוכפת חריגות בנייה המבוצעות על ידי כלל "עברייני הבנייה" משיקולים של מחסור בכוח אדם, אך הדעת אינה סובלת הגשת כתב אישום כלפי דייר אחד בניין, כאשר ישנם דיירים נוספים באותו בניין שביצעו עבירות דומות (ראו: עפא (מרכז) 32016-11-09 ריינר מלאכי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה (פורסם בנבו, 29.12.10)).

17. במקרה זה, התנהלות המאשימה מגלה שרירותיות שאין לה כל הסבר מניח את הדעת בעיני, והתנהלות זו עומדת בסתירה מהותית לעקרונות צדק והגינות משפטית, כלשונו של סעיף 149 (10) לחסד"פ, ודומה כי די בטעם זה לבדו כדי להקים לנאשם טענת הגנה מן הצדק (ראו והשוו: עפא (ת"א) 14701-09-11 דב נסיס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.12.11)).

18. אשר לשלב השלישי, הגעתי למסקנה כי אין מקום לרפא את הפגם בדרך אחרת, מלבד זיכוי הנאשם.

19. לפיכך, אני מורה על זיכוי הנאשם לנוכח האכיפה הבררנית מצד המאשימה.

     

    ניתנה היום, י"ג אדר תשע"ח, 28 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.