-
בקשת הנאשם להתיר לו לחזור מהודאתו גבי חלק מכתב האישום, כפי שנרשמה בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 2.6.15.
-
ביתר פירוט, הנאשם טען כי בדיון הנ"ל שנערך לצורך הקראת כתב האישום, ביקש בא כוחו, עו"ד ליאור קצב, כי ינתן מענה חלקי לכתב האישום, ויקבע מועד נוסף לצורך השלמת המענה, עד שיתקבל אישור של המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, וזאת בהמשך למגעים שנערכו בין הצדדים. מכיוון שבית המשפט (כב' השופט ישראל אקסלרד) עמד על כך שינתן מענה מלא בדיון הנ"ל, ניתן מענה מפורט לכתב האישום. עם זאת, פרוטוקול הדיון אינו משקף באופן נכון את הודאותיו של הנאשם במסגרת המענה לכתב האישום, ונפלו טעויות מהותיות שיש לתקנן על מנת ליתן לנאשם את יומו בבית המשפט ועל מנת שיעשה עמו צדק.
הנאשם טען כי בניגוד למענה שניתן בדיון הנ"ל, הרי שהוא מבקש להכחיש את העובדות המפורטות בסעיפים 4 ב', 4 ג', 4 ד', 4 ה', 4 ו', 7 ו- 14 לכתב האישום, ולהגיש עמדה מפורטת ומדויקת ביחס לכל העובדות שפורטו בכתב האישום.
עמדתו המעודכנת של הנאשם לכתב האישום הינה כדלקמן: הנאשם מודה בעובדות שפורטו בסעיפים 1, 2, 5, 6, 8, 9, 12 ו- 13 לכתב האישום. הנאשם מכחיש מחוסר ידיעה את העובדות שפורטו בסעיף 3 לכתב האישום, ומכחיש את העובדות שפורטו בסעיפים 4 (על תתי סעיפיו), 7, 10, 11, 14 ו- 15 לכתב האישום.
הנאשם הוסיף וטען, כי הודאתו פסולה עקב פגם ברצונו החופשי, וכי טעה להבין הבנה אמיתית את משמעות הודאתו, וזו לא ניתנה מרצונו הטוב והחופשי, אלא בשל לחצו של בית המשפט אשר עמד על כך כי ינתן מענה מפורט לכתב האישום בדיון הנ"ל, בשעה שהנאשם לא היה ערוך לכך. הנאשם לא המתין עד לאחר מתן גזר הדין כדי להגיש את הבקשה הנדונה, וטרח להגישה בסמוך למועד ההקראה, ולאחר שגילה כי נפלה טעות בהודאתו בדיון הנ"ל, וביקש לתקן את הטעות והפגם כבר במועד הדיון הסמוך הקרוב ביותר. ברצונו של הנאשם שהמענה המפורט לכתב האישום ישקף נאמנה את עמדתו ותינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו. עוד טען, כי חזר מהודאתו בשלב המקדמי שבו נמצא ההליך, ועוד בטרם שלב ההוכחות, הדבר נדרש לעשיית צדק, ואין בכך כדי לפגוע בניהול התקין של ההליך או לגרום לשיבוש סדרי בית המשפט.
-
המאשימה טענה, בתגובה מטעמה, כי לא הוצגו נימוקים מיוחדים על מנת להתיר לנאשם לחזור מהודאתו, כנדרש בסעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). על פי ההלכה הפסוקה בית המשפט ייעתר לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו רק במקרים נדירים, בהם קיים חשש ממשי כי ההודאה לא נעשתה מתוך הבנה ורצון אמיתי. בענייננו, מעיון בפרוטוקול הדיון עולה שההודאה ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם ולא בשל לחצו של בית המשפט, ויש לייחס לנאשם הבנה מלאה לגבי משמעות הודאתו.
המאשימה הוסיפה וטענה, כי העיתוי שבו הוגשה הבקשה, כמעט שנה לאחר מועד הקראת כתב האישום, ובחלוף המועד שנקבע על ידי בית המשפט לצורך הגשתה, יש בו כדי להצביע על כך שהבקשה אינה אלא ניסיון להשיג יתרון משפטי וטקטי על מנת לעכב את ההליכים. הבקשה הוגשה אמנם טרם מתן גזר הדין, אלא שיש לבחון את כלל הנסיבות הנוגעות להליכים בתיק זה, ולהורות על דחייתה.
-
אקדים ואציין, שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ולא בלי התלבטות, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה ולהתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו לחלק מכתב האישום, כפי שפורט לעיל, מהטעמים שיפורט להלן.
-
בסעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי, נקבע-
"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".
בעניין שנדון בע"פ 6349/11 גנס שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל (10.6.13), נקבע, בין היתר, שהשאלה המכרעת לצורך בחינת בקשתו של נאשם לחזור מהודאתו באישום, הינה האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמדובר באקט טקטי שנועד להשיג רווח דיוני-משפטי, ועיתוי הגשת הבקשה הינו בבחינת כלי עזר משפטי לצורך הכרעה באשר למניע העומד ביסוד הגשת הבקשה. נקבע, שביחס לתקופה שבין מתן הכרעת הדין לבין מתן גזר הדין, די בכך שהנאשם סבר כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה היחידה העומדת ביסוד בקשתו הינה שתינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו, ובמצב דברים זה, ראוי שלא להכביד במשקלם של אותם נימוקים מיוחדים הנדרשים בסעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. ביחס לתקופה שלאחר מתן גזר הדין (לרבות בשלב הערעור), ההלכה היא על מנת שתענה בקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו, עליו להוכיח את התקיימותן של נסיבות חריגות במיוחד כגון, אי הבנתו את משמעות הודייתו, או את משמעות הסדר הטיעון, או הפרת אמונים מצד סניגורו, או כשל אחר ביצוג, או מטעמים אחרים (הרשימה אינה סגורה) שיש בהם כדי להצדיק היעתרות לבקשה.
"... השאלה המכרעת היא הסיבה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו (להלן: מבחן המניע) – האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמא מדובר בתכסיס, קרי באקט טקטי, שנועד להשיג רווח דיוני-משפט" (פסקה 17). ""ביחס לתקופה שבין הכרעת הדין לבין גזר הדין, הרי שההלכה הנוהגת, גם כיום, היא זו שנקבעה בעניין סמחאת ... . כאמור לעיל, בעניין סמחאת נקבע, בדעת רוב, כי כאשר נאשם מבקש לחזור בו מהודאתו עובר לגזר הדין, די בכך ש-"סובר הנאשם, כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם 'נימוקים מיוחדים', הנדרשים בסעיף 153(א) הנ"ל... . ביחס לתקופה שלאחר מתן גזר הדין (לרבות בשלב הערעור), ההלכה היא כי כדי שתענה בקשת נאשם לחזור בו מהודאתו, עליו להוכיח את התקיימותן של נסיבות חריגות במיוחד ... ." (פסקה 18; כב' השופט ח. מלצר).
"ככלל, "דרך המלך" לחזרה מהודאה נוגעת למקרים שבהם מתעורר חשש כי ההודאה המקורית ניתנה שלא באופן חופשי ומרצון, או מבלי שהנאשם הבין את משמעות הודאתו ... . לצדה של דרך זו, לא נשללה האפשרות של "נתיב נוסף" להכרה בחזרה מהודאה במצבים שבהם לא היה פגם בהודאה המקורית, כאשר הנאשם מביע את רצונו הכן להילחם על חפותו (ראו את פסק דינם של שופטי הרוב בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 799 (1991) (להלן: עניין סמחאת); ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 145, 152 (2004)). נתיב זה נחשב לבעייתי יותר, שכן הוא מאפשר חזרה מהודאה שלא נפל בה כל פגם. לפיכך, חזרה כזו מהודאה אפשרית רק בטרם נגזר דינו של הנאשם – וכאשר בית המשפט משתכנע כי רצונו של הנאשם להילחם על חפותו הוא אותנטי ושלא יצמח לנאשם יתרון דיוני כתוצאה מחזרתו מההודאה, קרי כאשר אין חשש שמדובר בפעולה "תכסיסנית"..." (פסקה 5; כב' השופטת דפנה ברק ארז; הדגשה לא במקור- מ.ה.).