תו"ב 23380-12-14 מדינת ישראל נ' כהן

1.בפני בקשת הנאשם להורות על זיכויו מהאישומים המיוחסים לו וזאת בשל מספר טענות מקדמיותאותן העלה ואשר יש בהן, לשיטתו, כל אחת בפני עצמה ובוודאי בהצטברותן כדי להורות על זיכויו,כאמור.

2.הנאשם, באמצעות באת כוחו, עו"ד רחמים, טען ארבע טענות חלופיות והן:

א.  "אין להשיב לאשמה"

ב.  הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית.

ג.   זוטי דברים.

ד.  טעות במצב משפטי.

3.המאשימה, באמצעות באת כוחה, עו"ד בר-קמאלי, ביקשה לדחות את הטענות כולן.

4.בטרם אתייחס לגופן של הטענות, אני סבור כי שלוש מהטענות הקדימו את זמנן.

5.באשר לטענת של "אין להשיב לאשמה", כפי שטענה ב"כ המאשימה, מיקומה הגיאומטרי של הטענה, הוא בשלב שלאחר סיום פרשת התביעה, כעולה מסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982. בעניינו של הנאשם, טרם החלה פרשת התביעה, כך שהנאשם מנוע מלטעון טענה זו, כשראיות המאשימה טרם נפרסו בפני בית המשפט.

יתרה מכך, עיון מדוקדק בטענה זו מעלה, כי מדובר בטענה מקדמית של פגם או פסול בכתב האישום ו/או עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סובר כי דין הבקשה להידחות בעניין זה.

בכל הקשור לפגם או פסול בכתב האישום, העובדה כי לא צויין המועד המדוייק, בו בוצעו העבירות לכאורה באישומים 2 ו-3 אין בה כדי פגם בכתב האישום, שכן ציון המועד הספציפי באישום הראשון נובע מכך שנערך ביקור במקום הנכס ונמצא כי מתבצעות בו עבודות הבניה בניגוד להיתר. ביחס לאישומים 2 ו-3 לא ניתן לומר את המועד המדוייק, מאחר וככל הנראה לא ידוע למאשימה המועד בו החלו להתבצע העבודות במקום.