תו"ב 21986-01-11 עירית רמלה נ' אנהר

עניינה של החלטה זו בטענת הנאשמת לפיה אין לחייבה להשיב לאשמה, לנוכח התיישנות האישום, נגדה.

כתב האישום מייחס לנאשמת עבירה של בנייה בלתי חוקית בכך שבתאריך 5.8.10 נמצא כי במקרקעין הידועים כגוש 4342 חלק מחלקה 3 בשכונת גן חק"ל ברמלה, בוצעו העבירות במבנה בשטח 65 מ"ר וכן תחימת שטח של 350 מ"ר בגדר.

הטענה היא כי היות שכתב האישום הוגש ביום 4.2.14, והיות שהביקורת המקבעת את מצב המבנה בטרם ביצוע הבנייה האסורה היא מיום 3.11.08, הרי ייתכן בהחלט שהבנייה בוצעה מיד לאחר אותו מועד, כך שמאז ביצועה ועד מועד הגשת כתב האישום, חלפו למעלה מ-5 שנים. לפיכך, סבורה הנאשמת כי יש מקום לפטור אותה כבר עתה מן החובה להשיב לאישום.

לאחר שבחנתי את הטענה, אינני רואה מקום לקבלה, ואלה נימוקיי:

• הלכה היא כי על מנת לחייב את הנאשם להשיב על האישום, די בכך שמטעם התביעה הובאו ראיות קלושות ובסיסיות ((ע"פ 405/80 מד"י נ' שדמי, פד"י ל"ד(2)757; קדמי, על סדר הדין בפלילים, 2009, חלק שני א' עמ' 1444). נקבע כי אין צורך בכך שהתביעה תראה כי הובאו ראיות לעניין כל אחד מפרטי האישום, אלא די בכך שהובאו ראיות ליסודות המרכזיים שלו (ע"פ 732/76 מד"י נ' כחלון, פד"י ל"ב(1)170).

   

  בע"פ 5105/02 אבו קישק נ' מד"י (21.10.02) נאמר:

   

  נקבע בפסיקה כי די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוואנטי וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות או אף סותרות את הראיות הללו. ראו ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 504, בע' 527-523; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, בע' 760.

   

• על מנת שתתקבל טענת ההתיישנות שהעלתה הנאשמת, יהא על בית המשפט לקבוע, כי הנאשמת הצליחה לכל הפחות ליצור ספק סביר בעניין התקיימותה של ההגנה. קביעה שכזו, כרוכה בבחינה פנימית של מארג הראיות כולו, ואולם בשלב זה, במסגרת דיון בטענה שאין להשיב לאשמה, אין בית המשפט בוחן את מהימנות הראיות שהובאו, ואינו בוחן אותן במבחן "הפנימי", כי אם במבחן "חיצוני" כמותי בלבד (בש"פ 825/98 מד"י נ' דחלה נ"ב(1)625). מעבר לכך, בית המשפט מצווה לבחון את הראיות המפלילות, תוך בידודן מראיות אחרות (קדמי, שם 1448).