אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תביעת לשון הרע בשל הגשת תלונות במשטרה

תביעת לשון הרע בשל הגשת תלונות במשטרה

תאריך פרסום : 21/10/2015 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
35829-01-14
07/07/2015
בפני השופטת:
אורלי שמאי-כתב

- נגד -
תובע:
אלמוני
עו"ד סני חורי
נתבעת:
פלונית
עו"ד עלא עזאיזה
פסק דין
 

 

 

  1. לפני תביעה בעילה של פרסום לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

 

  1. התובע והנתבעת הנם בני זוג לשעבר אשר התגרשו ביום 25.5.10.

 

לצדדים שלושה  ילדים:

מ' – יליד 04...

ד' - ילידת 07...

א'- יליד 09...

 

  1. ביום 11.5.14 ניתנה החלטה בעניין בקשה למחיקת התביעה על הסף. במסגרת ההחלטה נדחו טענות באשר לשיהוי בהגשת התביעה ונמחקו סעיפים 7,8,9, ו-11 לכתב התביעה.

 

התביעה

 

  1. בתביעתו טוען התובע כי הנתבעת עושה כל שביכולתה על מנת לפגוע בו ובשמו הטוב, לרבות הגשת תלונות שקריות במשטרה. לטענתו, הגשת התלונות במשטרה נעשתה בכוונה לפגוע בו ולגרום לו נזק.

 

 

 

  1. בכתב התביעה, טען התובע באופן כללי כי הנתבעת הגישה תלונות שקריות ומופרכות במשטרה [סעיף 4 לכתב התביעה].

אלא שלמעט לגבי שתי תלונות המפורטות בסעיפים 6 ו-12 לתביעה, לא פרט התובע באופן ספציפי- מהו הפרסום שלטענתו מהווה לשון הרע, מה נאמר באותו פרסום ומה תוכנו ומדוע מדובר בפרסום המקים עילה ע"פ החוק.

 

  1. כפי שפורט, התובע הפנה בכתב התביעה לשתי תלונות בלבד.

 

האחת, תלונה אשר הוגשה לטענתו ביום 29.1.10 בה טענה התובעת כי התובע הנו שכור, צורך סמים ותוקף אותה ואת ילדיה.

יצויין כבר עתה כי במהלך ההליכים בתיק התברר כי כלל לא הוגשה תלונה שכזו, אלא מדובר בבקשה לצו הגנה שהגישה התובעת ועל כן לא ניתן לתבוע בגינה בעילת לשון הרע.

 

התלונה השניה אליה הפנה התובע היא מיום 23.9.13, בה טענה הנתבעת כי התובע הכה ו/או צעק על ילדיו במהלך ביקור בבית ספר. כתוצאה מאותה תלונה שהה התובע במשטרה במשך מספר שעות ואף הוטל עליו מעצר בית של שבוע ע"י המשטרה. התובע טוען כי האמור בתלונה מהווה הוצאת לשון הרע.

 

עוד טוען התובע כי מכיוון שתוכן התלונה אינו אמת ומאחר ולא ננקטו ע"י הנתבעת צעדים כלשהם על מנת להיווכח אם יש אמת בטענות, עומדת כנגד הנתבעת החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק לפיה הגשת התלונה נעשתה בחוסר תום לב.

 

  1. בתצהיר שהגיש התובע הוא ציין תלונות נוספות שהגישה הנתבעת כנגדו במשטרה, אשר לא נזכרו בכתב התביעה, ואשר לטענתו הן שקריות:
  • א. תלונה על הפצת תמונות בלתי הולמות של הנתבעת באינטרנט.
  • ב. תלונה מחודש דצמבר 2010 בה הנתבעת התלוננה כי התובע הפשיט את בנם וצילם אותו בעירום והיכה את הבן והבת.
  • ג. תלונה מחודש מאי 2011 בה טענה הנתבעת כי התובע תקף את הבן וגרם לו חבלה.

 

 

 

  1. התובע טוען כי התלונות השקריות גרמו לו עוגמת נפש רבה וכן הביאו לכך שהביקורים שלו עם ילדיו הופסקו למשך תקופה ממושכת עד שהעובדים הסוציאליים קבעו כי אין ממש בהאשמות. התובע מוסיף כי הוא נזקק לטיפול נפשי בעקבות החרדה והדיכאון שנגרמו לו בעקבות הגשת התלונות.

 

  1. התובע טוען כי כל המשפחה והחברים היו מודעים לתלונות שהוגשו נגדו ולמעצרים.

 

  1. התובע טוען כי התובעת הגישה נגדו את התלונות על מנת לפגוע בו ולגרום לו נזק וכדי לגרום לכך שלא יראה את ילדיו. התובע מוסיף, כי במהלך שנות הנישואים התובעת מעולם לא הגישה נגדו כל תלונה והדבר מוכיח כי התלונות הן תולדה של מערכת היחסים החדשה שלה והרצון לפגוע בו.

 

  1. התובע תובע פיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק כאמור בסעיף 7א לחוק.

 

ההגנה

 

  1. הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת אמת דיברתי, הגנת תום הלב והגנה בשל פרסום במסגרת תלונה במשטרה. לטענת הנתבעת היא ביקשה להגן על "עניין אישי" שלה ושל ילדיה על רקע הפגיעות של התובע בהם.

 

  1. הנתבעת טוענת כי מעולם לא חרגו דבריה במשטרה מגבולות הסביר והם נאמרו לצורך שיקוף המצב של הנתבעת. הנתבעת טוענת כי היא בדקה בצורה יסודית את האמור על ידה טרם הגשת התלונות.

 

  1. לטענת הנתבעת כי התובע עשה שימוש בכוח כלפיה וכלפי הילדים ובגין כך הוצאו נגדו צווי הגנה מספר פעמים.

 

  1. עוד טוענת הנתבעת כי התובע פגע בשמה הטוב ובפרטיותה וזאת ע"י כך שהפיץ תמונות לא צנועות שלה והאשמתה בקיום יחסים אינטימיים עם מר X.

 

דיון והכרעה

 

  1. בהחלטה מיום 16.12.14 נסקרו רשימת תיקי החקירה של התובע במשטרה ומה הומלץ לגביהם. יש להדגיש, כי התיקים הרלוונטיים לענייננו הנם רק אלו אליהם הפנה התובע בכתב התביעה ובתצהיר שכן רק עליהם ביסס את עילת התביעה. אלו התיקים הרלוונטיים:
  • א. תלונה על פגיעה בפרטיות-הפצת תמונות ושמועות- התיק הועבר לפרקליטות לאחר שנמצאו ראיות לפרסום תצלום משפיל של הנתבעת והפצת תמונות הנתבעת בקרב משפחות הצדדים. לא נמצאו ראיות להפצה באינטרנט.
  • ב. תלונה מיום 19.12.10 בה נטען כי התובע תקף את הקטין והקטינה, איים שיפשיט את הקטין והפחיד את הקטין עם כלב שחור- נקבע כי אין שחר לטענה שהתובע הפשיט את הקטין או איים באמצעות כלב שחור. התיק הועבר לפרקליטות על מנת לבחון את קובץ התיקים של המשפחה.
  • ג. תלונה מחודש מאי 2011 בה טענה הנתבעת כי התובע תקף את הבן וגרם לו חבלה- התובע טען כי הקטין נפל והיו לגבי כך עדויות של בני משפחה. המלצת המשטרה היתה לסגור את התיק מחוסר ראיות.

 

יש לציין, כי כל התיקים נסגרו ביום 3.1.12 לאחר שחזרו מהפרקליטות.

 

  1. עוד יש לציין, כי לא ידוע מה עלה בגורל התלונה מיום 23.9.13, בה טענה הנתבעת כי התובע הכה ו/או צעק על ילדיו במהלך ביקור בבית ספר ותיק התלונה לא הועבר ע"י המשטרה לבית המשפט.

 

  1. בסיכומים מטעמו ציין התובע כי הוכחת תביעתו מסתמכת על רישומי המשטרה בלבד וכי הוא וויתר על העדת עדים. התובע ציין כי באשר לתלונה מדצמבר 2010 נקבע במפורש ע"י המשטרה כי אין שחר לטענות ועל כן הוא הוכיח שהתלונה שקרית ועל הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי פעלה בתום לב.

 

  1. בטרם ניכנס ונבחן את דיני לשון הרע, יש להתייחס לעניין שבסדרי דין. כאמור, התובע כלל בתצהירו תלונות אשר הגישה כנגדו הנתבעת ואשר לא הופיעו בכתב התביעה. בסיכומים הנתבעת העלתה עניין זה לראשונה וטענה כי יש להתייחס רק לטענות שנכללו בכתב התביעה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, שכן היא לא גילתה כל התנגדות להעלאת התלונות החדשות ע"י התובע עד לשלב הסיכומים.

 

לפיכך, אין מדובר כאן ב"הרחבת חזית", אלא "בשינוי חזית"- "כאשר חורג בעל־ דין ממסגרת הפלוגתות ללא מחאה מצד בעל הדין שכנגד, חל הכלל בדבר ״שינוי חזית״, שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתות או הורחבו פלוגתות"  (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013) 145).

       כן ראו ע"א 607/83 אהרון נ' קרסנטי, פ"ד מב(1) 397, 402 (1.3.88):

"בהקשר עם המצב שנוצר, ער אני לכך, שההלכה מכירה ב"שינוי החזית" במהלך המשפט תוך כדי הטיעון (ע"א 744/81[1], בעמ' 474 מול אות השוליים ב, וכן ספרו של הנשיא י' זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי (בורסי פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 254).

     בית-משפט זה התייחס לסוגיה שבה עסקינן גם בע"א 311/83, 312, [2]. בעמ' 503 מול אותיות השוליים א-ב אנו קוראים את הדברים הבאים מפי כבוד הנשיא שמגר:

       ".. אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית-המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים".

 

  1. עם זאת, במהלך חקירת הנתבעת וכן בסיכומים התייחס ב"כ התובע לתלונה אשר כלל לא נזכרה בכתב התביעה או בתצהיר התובע- תלונה מיום 5.7.10 אשר נגעה להפשטת קטין וצילומו. מאחר ותלונה זו לא נזכרה כלל בכתבי הטענות של התובע, כולל התצהיר, היא אינה חלק מעילת התביעה ואין כל מקום להתייחס אליה שכן מדובר בהרחבת חזית.

 

היה על התובע לפרט באופן מפורש, מהם הפרסומים אשר בגינם הוא תובע וכן מדוע מקימים אותם פרסומים, עילה ע"פ החוק.

 

כאשר התובע לא פרט אודות תלונה זו לא בכתב התביעה ולא בתצהיר – הרי שלא ניתן להעניק לו סעד בגין פרסום אשר כלל לא היה חלק מעילות התביעה לפני.

 

  1. עוד אפרט כי בגין הפשטת הקטין [לכאורה] הוגשה ע"י הנתבעת תלונה נוספת בחודש דצמבר 2010 [תיק משטרה 484289/2010], תלונה אליה התייחס התובע בתצהירו ואשר הינה חלק מאותו "שינוי חזית", עליו עמדתי לעיל.

 

אי לכך בכל מקום להלן בו תהא התייחסות לתלונה בגין הפשטתו של הקטין – הכוונה הינה לתלונה מחודש דצמבר 2010 ולא לתלונה מחודש יולי 2010.

 

  1. מכאן נעבור ונבחן האם הוכחה התביעה בגין לשון הרע.

לשם הכרעה בתובענה בעניין לשון הרע, יש לבחון, ראשית, את השאלה האם הביטוי מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק, והאם הביטוי פורסם. לאחר מכן, יש לבחון האם קמה הגנה הפוטרת מאחריות בגין אותו פרסום [ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי (27.7.11); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין אורבך  (9.2.12)].

 

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע:

           "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

4)     לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; ..."

 

           סעיף 2 מגדיר פרסום כדלקמן:

              "א)  פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

                 (ב)   רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;"

 

  1. אין ספק כי ייחוס מעשים של תקיפת קטינים, הפשטת קטין [תלונה מחודש דצמבר 2010] והפחדת קטין- עלול להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשנאה.

גם ייחוס מעשה של הפצת תמונות לא צנועות עלול לפגוע בדימוי התובע בעיני הבריות.

יש להוסיף, כי פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית מובהקת יחשב דרך כלל ללשון הרע [ראו למשל: ע"א 310/74, שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389; ע"פ (מחוזי חיפה), אורן נ' סבאג (2006)].

עצם הגשת תלונה למשטרה מהווה "פרסום" במובן המונח בחוק איסור לשון הרע ולכן יסודות העוולה התקיימו (ראו: ת"א 11348-05 אוזנה נ' שוויגר 5.8.08).

 

  1. האם קמה לנתבעת הגנה הפוטרת אותה מחבות בגין לשון הרע?

 

ההגנות הרלוונטיות בענייננו הינן אלו הקבועות בסעיף 15 (3) ו-15(8) לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

            (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

 

בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו (2) 141 (1981) הבהיר כב' השופט ברק (כתוארו אז) בעניין סעיף 15 (8) לחוק: 

"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

  1. 3. מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסית מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן..."

 

בתמ"ש (י-ם) 17506/99 מיום 29.6.14, עמד כבוד סגן הנשיא השופט מנחם הכהן, על הרציונאל שבבסיס ההגנה בחוק:

 

 "הרציונל של הגנה זו מבוסס על האינטרס הציבורי שיש לחברה על מנת להגן על פרסומים שונים שפורסמו בתום לב בסיטואציות המנויות בסעיף 15 לחוק. אין ספק, כי הגשת תלונה למשטרה בתום לב צריכה להיות מוגנת, ואל לה להיות תלויה בתוצאותיו של הליך פלילי שייפתח על בסיס התלונה. שאם לא כן, מי יעז, יהמר ויתלונן? לא יעלה על הדעת כי החלטה בהליך הפלילי, תשמש כנגד המתלונן, בהליך הנזיקי. כל זאת כמובן - כפוף לעקרון תום הלב."

 

  1. הנטל להוכיח את הגנת תום הלב מוטל על הנתבעת. בהתאם לסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, הנתבעת תהנה מחזקת תום הלב אם תוכיח שניים: האחד, כי מתקיימות הנסיבות הנקובות בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע ונציין כי תנאי זה התקיים בענייננו; והשני, כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות".

 

 

  1. לאחר עיון בחומר שלפני ושמיעת הראיות, הגעתי למסקנה כי תלונות הנתבעת במשטרה לא חרגו מתחום הסביר בנסיבות המקרה.

 

  1. באשר לתלונה בדבר הפצת תמונות הנתבעת- לאור כך שנמצאו ראיות לפרסום תצלום משפיל של הנתבעת והפצת תמונות הנתבעת בקרב משפחות הצדדים, הרי שבוודאי שהגשת התלונה לא חרגה מגדר הסביר, גם אם הנתבעת טענה בנוסף, שההפצה היתה באינטרנט ולכך לא נמצאו ראיות.

 

יצויין כי בחקירתו במשטרה, הכחיש התובע תחילה את העובדה כי הפיץ תמונות והתכתבויות של הנתבעת לאנשים וטען כי שלח את החומר רק לעורך דינו.

אך בהמשך חקירתו, הודה התובע כי הראה את התמונות לבעלה של אחות הנתבעת, לאימו וכן לשתיים מאחיותיו ובסופה של החקירה, אף הודה כי בעלה של אחת מאחיותיו היה בבית וכן שתי אחייניות שלו אשר אחת מהן היא זו שפתחה את המחשב.

 

בגין אותה תלונה נחקרו אמו ואחת מאחיותיו של התובע אשר העידו כי התובע הראה להן תמונות של הנתבעת בבגדים חושפניים וכן התכתבויות של הנתבעת וכי את כל האמור ראו גם האחייניות וכן בעלה של אחות הנתבעת.

 

בהליך שלפני שב התובע והכחיש את העובדה כי הפיץ תמונות של הנתבעת מחוץ לאינטרנט [סעיף 11 לתצהירו] וזאת על אף שכבר הודה במעשה זה, במסגרת חקירתו במשטרה.

 

  1. באשר לתלונות על אלימות התובע:

עיון בתלונות של הנתבעת בתיקי המשטרה 484289/2010 [תלונה מיום 19.12.2010] ו- 176319/11 [תלונה מיום 4.5.2011], אכן מעלה כי הנתבעת התלוננה כי התובע תקף את הקטינים.

הנתבעת תיארה את המקרים על פי ידיעתה ונתנה רקע קצר על הצדדים, אולם לא מצאתי במסמכי התלונה, דבר אשר חרג מתחום הסביר.

 

ההיפך – בתלונה מיום 4.5.2011 העידה הנתבעת במשטרה באופן מפורש כי היא לא יודעת אם התובע הכה את הקטין או שהוא נפל, כי התובע לא אמר לה כלום מה קרה עם הקטין והיא אפילו שאלה את הבת הקטנה, בת השלוש וחצי אשר אמרה לפעמים שהקטין נפל ולפעמים שהאבא זרק אותו ולכן היא [התובעת] איננה יודעת.

 

העובדה כי הנתבעת עצמה מעלה את הספק כי אולי הקטין נפל, מצביעה על כך שהיא פעלה בתום לב ולא חרגה מתחום הסביר.

 

עוד אציין כי בתלונה מיום 19.12.2010, הנתבעת אמנם התלוננה כי האב הכה את הקטינים, אולם ציינה כי אחותה היא זו שאמרה לה שהקטין אמר לאב כי הוא מפחד ממנו וכי הוא יפשיט לו את הבגדים. בתלונה מצויין במפורש כי זו עדות שמועה.

 

בגין אותה תלונה נחקרה גם אחות הנתבעת והאחות העידה כי הקטין טען כנגד הסבתא  [אמו של התובע] כי הם מפחידים אותו עם כלב שחור וכי הם מרביצים לו.

עוד העידה האחות כי התובע תפס את היד של הקטינה ומשך אותה בכח, כי הקטינה אמרה לה ולנתבעת [שהיתה בטלפון] כי התובע הרביץ לה בבטן, כי היא ראתה סימנים על הקטינה, כי הילדים סיפרו שהם רואים כלב שחור, כי הקטין מ' בכה ואמר שהוא מפחד שהתובע יקח אותו וירביץ לו וכי הקטין אמר כי הלוואי ויעצרו את האב.

 

חלק הארי מהתלונות כנגד התובע נובע, אם כן, מעדות אחותה של הנתבעת ולא מהנתבעת עצמה ולא מצאתי במסמך התלונה כי המסמך חרג מתחום הסביר.

 

  1. אשר על כן עומדת לנתבעת חזקת תום הלב ומכוח סעיף 16(א) לחוק עובר הנטל אל התובע להפריך חזקה זו ולהוכיח כי הנתבעת לא פעלה בתום לב.

 

  1. סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"חזקה על...הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

            (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים

סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

             (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת                         

             הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

 

  1. באשר לחלופה הראשונה האמורה בסעיף 16(ב)- התובע לא הוכיח כי הדברים שיוחסו לו בתלונה על הפצת תמונות ושמועות, בתלונה מחודש מאי 2011 ובתלונה מיום 23.9.13- לא היו אמת.

שהרי, המשטרה קבעה כי ישנן ראיות לכך שהתובע הפיץ תמונות לא הולמות של הנתבעת ובסופו של יום, הודה התובע בחקירתו כי אכן הפיץ תמונות והתכתבויות של הנתבעת והראה אותן לבני המשפחה.

 

התלונה מחודש מאי 2011 נסגרה בשל חוסר ראיות ולא מחוסר אשמה ובאשר לתלונה מיום 23.9.13 אין מידע על המלצת המשטרה.

 

כאמור, התובע ביסס את כל ההוכחה שלו על הרישום המשטרתי ומשכך לגבי התלונות שהמשטרה לא קבעה כי אינן אמת- התובע לא עמד בנטל ההוכחה.

 

  1. נותרה תלונה אחת מיום 19.12.10 בה נטען כי התובע תקף את הקטין והקטינה, הפשיט את הקטין והפחיד את הקטין עם כלב שחור, אשר ביחס אליה נקבע ע"י המשטרה כי אין שחר לטענות.

אשר על כן התקיים לכאורה ביחס לתלונה זו, החלק הראשון של התנאי הקבוע בסעיף 16  (ב) 1 לחוק, כי הדבר שפורסם לא היה אמת.

אלא שעל התובע היה להוכיח גם את המשכו של התנאי והוא כי הנתבעת לא האמינה באמיתות הפרסום.

 

לעניין זה נחזור ונפנה לציטוט לעיל מתוך ע"א 788/79 [פרשת ריימר הנ"ל] שם פורט כי על מנת לקבוע האם התקיים תום הלב הנדרש בסעיף 15(8) והאם לא נסתרה חזקת תום הלב- יש לקבוע האם הנתבעת האמינה בדברים האמורים בתלונותיה כאשר מסרה אותם למשטרה, אם לאו.

השאלה האם המבחן הוא סובייקטיבי (אמונת הנתבעת) או אובייקטיבי (אמונת האדם הסביר) הותרה ללא הכרעה (ראה למשל: ת.א. (מחוזי ירושלים) 2528/00 קרפין נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (2002)).

 

יחד עם זאת, כאמור בספרו של שנהר (בעמוד 268): "... גם אם המבחן הוא סובייקטיבי, הרי שעל אמונת המפרסם ניתן ללמוד מראיות נסיבתיות. כך, למשל, נפסק, כי אם המפרסם קיבל מידע שממנו ניתן היה להסיק שהעובדות שבפרסום הן עובדות אמת, או כאשר אין שמץ של ראיה לכך שהמפרסם לא האמין בעת הפרסום באמיתות דבריו לא יהנה התובע מהחזקה המבוססת על סעיף 16(ב)(1)..."

 

  1. לאחר עיון בחומר שלפני ושמיעת הראיות הגעתי למסקנה כי הנסיבות בענייננו מצביעות על כך שהיה מקום שהנתבעת תאמין בדברים שייחסה לתובע, שכן ככל הנראה היה רקע של התנהגות אלימה של התובע כלפי הילדים.

 

הראיות המצביעות על כך הנן:

 

  • א. ממכתב משנת 2010 של לשכת הרווחה אשר טיפלה במשפחה עולה כי ככל הנראה היה רקע של אלימות כלפי הילדים ע"י התובע. במכתב מצויין, בין היתר, כי: "טענתך בעניין הילד נבדקה לעומק, ועולה כי --- העו"ס העבירה את הנדון לטיפולה של פקידת הסעד ---, אשר הזמינה את האבא והזהירה אותו ואף עבדה מולו להפסקת האלימות, וכמו כן זימנה אותך לשיחה בעניין אלימות כלפי הילדים..."

 

  • ב. הנתבעת לא צירפה תסקיר של פקידת סעד, אך מהנתונים שלפני עולה כי לאחר תסקיר של פקידת סעד ועפ"י הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של בית הדין השרעי ביום 20.12.12, התובע נפגש עם הילדים במרכז קשר.

 

  • ג. בתיק חקירת המשטרה של התלונה מיום 19.12.10 מצויין כי הקטין מסר על אלימות של התובע כלפיו בתקופה בה הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת.

 

  • ד. בדיון במעמד הצדדים מיום 4.1.2011 בבקשה לצו הגנה אשר הוגשה ע"י הנתבעת בה"ט 31868-12-10 הודה התובע באופן מפורש, כי הקטין מ' אמר בנוכחות אימו של התובע ואחות הנתבעת, כי התובע מכה אותו.

 

התובע העיד כי הקטין היה מפוחד ואמר: "שהוא מפחד כי אבא מכה אותי" [שם, עמוד 15, שורה 22].

אמנם התובע טען בעדותו כי הנתבעת הכינה את הקטין מראש, אולם הדבר לא הוכח.

 

בפועל – התובע הודה כי: "הרגשתי שהילד מפוחד לבוא אליי בנוכחותם והוא גם מפחד לבוא אליי" [שם, עמוד 15, שורות 20 – 21].

 

גם אמו של התובע העידה באותו דיון ואמרה כי הילד היה מפוחד ואמר לאבא שלו [קרי – התובע], כי הוא מכה אותו [שם, עמוד 20 שורה 14, עמוד 21, שורה 8].

 

גם הסבתא טענה כי הקטן הודרך ע"י הנתבעת, אולם לאור עדויות אלו – אין למעשה חולק, כי הקטין אמר שהאב מכה אותו.

 

  1. לאור האמור, אף אם האירועים עצמם עליהם התלוננה הנתבעת לא התרחשו, הרי שהנתבעת אשר קיבלה מאחותה מידע על האירוע נשוא התלונה, יכלה לאור הנסיבות שלפני, להאמין באמיתות הדברים.

 

  1. נשוב ונדגיש – התלונה בדבר איומים ע"י כלב שחור – לא הושמעה ע"י הנתבעת, אלא ע"י אחותה, כך שאין כאן פרסום של הנתבעת.

 

באשר ליתר פרטי התלונה – הנתבעת טענה כי הדברים נאמרו ע"י הקטינים לאחותה.

 

הדברים גובו בעדות האחות במשטרה ובבית המשפט אשר העידה על כך שהקטינים מסרו לה כי אביהם הכה אותם.

 

האחות אף העידה במפורש בבית המשפט כי הקטין אמר לנתבעת, בנוכחותה כי התובע הפשיט אותו וצילם [עמוד 12 לפרוטוקול בה"ט 31868-12-10 מיום 4.1.2011, שורה 24 וכן עמוד 13, שורה 11].

 

  1. ב"כ התובע טען כי העובדה שהנתבעת לא ביקשה להעיד את אחותה גם בהליך שלפני, פועלת לרעתה.

אין הדבר כך. נטל ההוכחה בעניין אחד מסעיפי המשנה של סעיף 16 (ב) לחוק מוטל על התובע ולא על הנתבעת.

 

  1. קביעת המשטרה לפיה התובע לא איים על הקטין ולא נקט נגדו באלימות אינה שוללת את העובדה כי אחות הנתבעת העבירה את פרטי האירוע לתובעת וזו על בסיס כך, הגישה את התלונה.

 

  1. התובע לא הצביע על כל ראיה לכך שהנתבעת לא האמינה בעת הגשת התלונה באמיתותה.

 

התובע טוען כי בכל שנות הנישואין לא הגישה נגדו הנתבעת תלונות בדבר אלימות והדבר מוכיח כי התלונות אשר הוגשו נועדו רק כדי לפגוע בו. אין בידי לקבל טענה זו.

 

ראשית, אף אם הנתבעת רצתה לפגוע בתובע אין הדבר אומר כי לא האמינה באמיתות התלונה.

 

ראו בעניין זה ההבחנה של כב' השופט ברק בע"א 788/79 ריימר הנ"ל.

 

יפים לעניין זה דבריו של כבוד סגן הנשיאה השופט הכהן בתמ"ש (י-ם) 17506/99, הנ"ל:

 

"עוד יש לומר לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, כי תום הלב נקבע, לא על-פי המניע שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. ודוק', גם כאשר המתלונן מונע על ידי מוטיב של זדון, אך למיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם, תעמוד לזכותו הגנת סעיף 15(8) לחוק, מתוך הכרה בכך ש"לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן". בהקשר זה אין כל סתירה פנימית בין תום-לב באשר לתוכן הפנייה וזדון באשר למטרת הפנייה. (ראה דברי כבוד השופט ברק, שם)".

 

 

  1. שנית, העובדה שלא הוגשו תלונות למשטרה במהלך הנישואין אינה מוכיחה כי לא היתה אלימות במהלך הנישואין. יתכן בהחלט כי כאשר הצדדים היו נשואים חששה המבקשת להגיש תביעות. הנתבעת העידה כי במהלך שנות הנישואין היתה אלימות של התובע כלפיה וכלפי הילדים (עמ' 18, ש' 20) והדבר גובה בחקירת הקטין במשטרה אשר ממנה עולה כי היו אירועים כאשר הצדדים גרו תחת קורת גג אחת שבו נקט אביו כלפיו, באלימות.

 

  1. לאור האמור, התובע לא הוכיח את קיומה של החלופה הראשונה האמורה בסעיף 16(ב) לחוק.

 

 

  1. באשר לחלופה השניה האמורה בסעיף 16(ב) לחוק- ההלכה בעניין זה היא כי אין לדרוש מאדם לנקוט אמצעים לפני הגשת תלונה כדי לבדוק את אמיתותה ואין לשלול את הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע גם מקום בו התלונה נמצאה מופרכת, ברובה או בחלקה, באשר הנחת העבודה היא כי "הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה" (ראו: ע"א (ירושלים) 11282/07 בן דב נ' מזר (2008); שנהר, 307).

 

השופט שמגר הסביר זאת בכך, ש"אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה" (ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 392).

לפיכך גם חלופה זו אינה מתקיימת בענייננו.

 

  1. באשר לחלופה השלישית האמורה בסעיף 16(ב) לחוק- גם חלופה זו אינה מתקיימת במקרה זה מאחר ובכל הקשור להגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע כוונה לפגוע מצד המלין אינה שוללת את הגנת תום הלב, כאמור בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר הנ"ל.

 

  1. לאור האמור, התובע חדל מלהוכיח קיומן של אחת מהחזקות השוללות את הגנת תום הלב ועל כן, עומדת לנתבעת הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

 

 

  1. בתצהירו ובעדותו פרט התובע כי הנתבעת הפיצה את האשמותיה נגדו ברבים – אולם דבר זה לא הוכח ולמרות שהתובע טען כי מדובר באנשים רבים [עמוד 7 לפרוטוקול] – לא הובא ולו עד אחד למתן עדות לתמיכה בטענות התובע.

 

עובדה זו פועלת לרעתו של התובע ולמעשה לא הוכח עצם הפרסום ותוכנו. אשר על כן אין אלא לקבוע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו גם בעניין זה.

 

לסיכומם של דברים: התביעה נדחית.

 

התובע ישא בהוצאות ההליך לטובת אוצר המדינה [היות והנתבעת מיוצגת באמצעות הלשכה לסיוע משפטי] וזאת בסך של 5,000 ₪.  התובע ישלם לאוצר המדינה את סכום ההוצאות וזאת בתוך 60 יום מהיום, אחרת ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

 

בכך בא תיק זה לסיומו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים ותסגור הליך זה.

ניתן היום,  כ' תמוז תשע"ה, 07 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ