תביעה קטנה לפיצוי על נזקי רכוש שנגרמו למכוניתה של התובעת בתאונת דרכים

1. זוהי תביעה קטנה לפיצוי על נזקי רכוש שנגרמו למכוניתה של התובעת בתאונת דרכים מיום 15/5/07 ברח' סחרוב בראשון לציון. התובעת דרשה וקיבלה תגמולי ביטוח בגין נזקי הרכוש מהמבטחת שלה (איילון חברה לביטוח בע"מ, להלן "איילון"), והתביעה שבפניי היא לפיצוי בגין יתרת הפסדיה כדלהלן: השתתפות עצמית (בגין הנזק הישיר ובגין ירידת הערך) בסך כולל של 2,078 ש"ח, וכן הפסד הנחת העדר תביעות בסך 526 ש"ח. הפסדים אלה נתמכים באישור בכתב של "איילון" שצורף לכתב התביעה.

2. מתחילה הוגשה התביעה רק כנגד הנתבעת 1 (להלן "כלל"), שהיא המבטחת של הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה נשוא התביעה אשר בעת התאונה היה נהוג על ידי הנתבע 2 (להלן "בוקר"). כלל טענה בין השאר כי לא ניתן לתבוע אותה כמבטחת של חבותו של המזיק הנטען (בוקר) מבלי שגם הוא יהיה נתבע (בנסיבות בהן לא חל סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981). אציין כי כלל עצמה הציגה לעיוני את ההודעה שקיבלה מבוקר על התאונה (עמ' 1 לפרוטוקול ישיבת יום 23/1/08). בעקבות טענתה זו של כלל הוריתי על צירופו של בוקר כנתבע נוסף ונתתי הוראות בדבר המצאה של כתבי בית-דין לידיו. בפניי אישורי מסירה הנחזים להיות תקפים. בוקר לא התגונן ולא התייצב לדיונים שהתקיימו מאז. ביום 5/6/08 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות כלפי שני הנתבעים, לאחר שגם נציג כלל לא התייצב לדיון. בעקבות בקשה לביטול פסק הדין הוריתי על ביטולו, ונקבע שוב דיון ליום 22/2/09. לדיון זה התייצבו התובעת וכלל, ואילו בוקר - שלא הגיש מעולם כתב הגנה - לא התייצב. לטענת נציג כלל, הוא שוחח טלפונית עם בוקר והודיע לו על הדיון אולם נענה כי לבוקר אין עניין בכך.

3. בכתב ההגנה נטען כי הרכב המבוטח על ידי כלל אכן היה נתון בנסיעה לאחור בעת התאונה, אולם לפחות חלק מהאחריות רובץ לפתחה של התובעת שכנטען לא נתנה את דעתה על המתרחש בדרך. טענה זו לא הוכחה. מדובר בטענה מובהקת של אשם תורם, שעל הנתבעים הנטל להוכיחה. לא הובאה גרסה נוגדת לגרסתה של התובעת אשר אין חולק שאם היא נכונה, רובצת האחריות לתאונה באופן מלא על בוקר (וממילא גם על כלל). התובעת גם לא נחקרה. מכאן שיש לקבוע שהאחריות לתאונה רובצת כולה על הנתבעים.

4. בדיון האחרון טענה כלל כי משהנהג ברכב המבוטח על ידה (בוקר) נמנע מלשתף עימה פעולה ומלהוכיח את טענותיו, פטורה היא מחבות כלפי הצד השלישי (התובעת). טרם שאדון בטענה לגופה אעיר שתי הערות. ראשית, אציין כי כעניין שבעובדה אין מדובר במצב שבו חברת הביטוח (כלל) לא קיבלה הודעה על התאונה מהמבוטח שלה (ובענייננו - ממי שנהג מטעמו וברשותו של המבוטח שלה, שכן בוקר לא היה המבוטח של כלל ואינו בעל הרכב שבוטח על ידי כלל, אולם אין חולק שהוא קיבל כדין את הרשות לנהוג בו מהמבוטחת של כלל וכי נהיגתו מכוסה בביטוח שערכה כלל). בוקר מסר הודעה מפורטת לכלל על התאונה. שנית, אין לי אלא להביע מורת רוח רבה על כך שאף שכלל עצמה סברה, לאחר שקיבלה את ההודעה של בוקר ובמענה לפנייתה של התובעת, כי האחריות לתאונה מוטלת על "שני הנהגים" (מכתב כלל מיום 12/8/07 שצורף לכתב התביעה), הרי שכמסקנה מכך בחרה לדחות את תביעת התובעת במקום לשלם מחצית מההפסדים שנגרמו לתובעת כמתחייב מעמדת כלל עצמה. כבר הזדמן לי לכתוב כי חברת ביטוח, בדומה לבנק, היא "סוכנות חברתית" שחייבת להתנהל בדרך שאינה זהה לזו של תאגיד עסקי רגיל. פערי העוצמה, כמו גם שיקולים נוספים ובהם העובדה שעיסוק בביטוח אפשרי רק מכח רשיון המוענק על ידי רשות מרשויות המדינה, מחייבים חברת ביטוח לנהוג בהגינות מוגברת. חובה זו אינה חלה רק ביחסי המבטחת עם מבוטחיה, והיא חלה גם על יחסיה עם צדדים שלישיים שיש לה כלפיהם חבות מכח ביטוח שערכה. כאשר מבטחת סבורה שמבוטחה אחראי רק לחלק מנזקי צד שלישי אולם מודה שאין הוא פטור כליל מאחריות, היא חייבת לטעמי - ולו מכח חובת תום הלב - לשלם לצד השלישי, כסכום שאינו שנוי במחלוקת, את החלק היחסי של נזקיו (בכפוף לשאלת גובה הנזק שבמקרה זה לפחות עיקרה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת). במקרה שלנו לא רק שכלל לא שילמה מעולם מחצית מהנזק שאינו במחלוקת (כלומר מחצית מההשתתפות העצמית), אלא שהיא אף לא הציעה לתובעת לשלם לה מחצית מהנזק שאין עליו מחלוקת כהצעת פשרה. היא העדיפה לשלוח את התובעת למסע של הליך משפטי, שבו יש בדרך כלל יתרונות מובנים למבטח, בעיקר במישור העלות השולית. לא כך על מבטח הוגן לנהוג.

5. לעיצומה של הטענה: סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, קובע בסיפא שלו כי טענה שיכול המבטח לטעון כלפי המבוטח יכול הוא להעלות גם כלפי הצד השלישי. כלל טוענת כי הוראה זו, יחד עם הוראות סעיפים 23(ב) ו-24 לאותו חוק המחייבות את המבוטח לעזור למבטח בבירור חבותו ומטילות עליו סנקציה (שאדרש לה בהמשך) אם הפר את חובתו לעשות כן, פירושן שמחדליו של בוקר באי הגשת כתב הגנה ואי התייצבות לדיונים פוטרות אותה מחבות כלפי התובעת (הצד השלישי). אין בידי לקבל טענה זו. גם הסוברים שסעיף 68 סיפא לחוק "קולט" לתוכו את טענות ההגנה שיש למבטח כלפי מבוטח שאינו משתף פעולה בבירור החבות הביטוחית, לא יקבלו טענה לפיה המבטח זוכה בפטור רחב יותר כלפי צד שלישי מזה שהיה זוכה לו אילו היתה בפניו תביעה של המבוטח עצמו. החובה להודיע על מקרה ביטוח, הקבועה בסעיף 22 לחוק, קוימה כנדרש. החובה הקבועה בסעיף 23(ב) לחוק היא שעל המבוטח למסור למבטח מסמכים ומידע שהמבטח דורש או לסייע בהשגתם ככל שיוכל. לצורך הדיון כאן אני מניח שהחובה להתייצב בבית המשפט ולהעיד על העובדות היא חלק מהחובה הקבועה בסעיף 23(ב) לחוק, ועוד אניח לצורך הדיון כי יש לראות את בוקר כ"מבוטח" לעניין זה על אף שהוא אינו המבוטח של כלל ואינו "המוטב" באותו ביטוח. אציין כי הפרק הדן ב"ביטוח אחריות" בחוק חוזה הביטוח אינו כולל הוראות מיוחדות לעניין חובת המבטח לסייע בטיפול בתביעת הצד השלישי. בנסיבות אלו, לו היה בוקר גם התובע מול כלל, היתה כלל יכולה להתגונן רק בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק (וראו סעיף 38 לחוק הקובע כי בעניינים הנדונים בסעיף 24 אין תחולה לתרופות המבטח לפי דין אחר, וסעיף 39(ב) לחוק הקובע כי על הוראות סעיפים 22 - 24 אין להתנות אלא לטובת המבוטח או המוטב). סעיף 24 קובע כי הפטור הניתן למבטח כאשר מבוטח מפר את חובותיו לפי סעיפים 22 או 23 הוא פטור מותנה ומידתי. הוא מותנה בכך שהפרת חובת המבוטח היא שהביאה לקיום חבות המבטח או להגדלתה בהשוואה לזו שהיתה קיימת אלמלא ההפרה, והוא מידתי משום שמידת הפטור כמידת הנזק שנגרם למבטח עקב ההפרה (להבדיל מהדין הקודם, שלפיו הפרת חובה מסוג זה יכולה היתה להביא לפטור מלא מחבות המבטח ללא קשר למידת הנזק שנגרם למבטח עקב ההפרה, אם בכלל). מכאן שגם לפי הגישה שלפיה סעיף 68 סיפא כולל את סעיפים 22 עד 24 לחוק, כל שכלל יכולה לקבל הוא פטור כמידת הנזק שנגרם לה עקב התנהלותו של בוקר כאשר נמנע מלהתייצב לדיונים בתביעה. לא הוכחו קיומו ושיעור של הנזק. הודעתו של בוקר כפי שנמסרה לכלל הוצגה אמנם לעיוני בדיון הראשון אך הוחזרה לנציג כלל. היא לא הובאה כראיה. התובעת לא נחקרה על גרסתה, וממילא זו לא נסתרה ולא נסדקה. לטעמי, מרגע שאין חולק - ואכן אין חולק - שבוקר היה נתון בנסיעה לאחור בעת התאונה, הרי רק בנסיבות חריגות יחול אשם תורם על הצד השני. נסיבות כאלה לא הוכחו לא רק משום שבוקר לא התייצב לדיון ולא העיד, אלא לא נעשה כל נסיון אמיתי להוכיחן גם בדרך אחרת כגון על ידי חקירת התובעת ועימותה עם טענות שלפיהן היא עשויה לשאת באשם תורם כלשהו. המסקנה היא כי כלל לא הוכיחה שניזוקה כתוצאה מסירובו של בוקר להתייצב לדיונים, ומקל וחומר שלא הוכיחה את מידת הנזק שנגרם. ממילא, דין טענתה להידחות (ראו והשוו: ע"א (ת"א) 215/91 הסנה נ' אסולין). לא למותר להוסיף כי עד שאנו באים לסיפא של סעיף 68 לחוק עלינו להתייחס גם לרישא של הסעיף, המחייבת את המבטח לשלם לצד השלישי תגמולי ביטוח אלא אם המבוטח התנגד לתשלום כזה תוך 30 ימים מיום שהמבטח הודיע לו על כוונתו לעשות כן. חוזר הפיקוח על הביטוח מיום 9/12/98 קובע כי הנוהל התקין לטיפול בתביעות צד ג' הוא כי כאשר מגיעה דרישה מצד ג' והמבוטח לא נתן הודעה למבטח על המבטח להודיע על כך למבוטח בדואר רשום ואם בחלוף 30 יום לא יקבל התנגדות מהמבוטח עליו לשלם לצד השלישי (וראו גם ת. אז. (תל אביב) 53887/95 אליהו נגד שוקרון). היעלה על הדעת שהגנות המבטח כלפי צד ג' כאשר המבוטח נתן הודעה על מקרה הביטוח אך נמנע מלהמשיך ולשתף פעולה, תהיינה רחבות מהגנותיו כלפי צד שלישי כאשר המבוטח לא הודיע דבר? זהו כמובן מצב שאינו מתקבל על הדעת, ויש להחיל כאן אותו הגיון עצמו: הצד השלישי אינו צריך להינזק. משנוכחה כלל כי בוקר אינו משתף פעולה בניהול ההליך השיפוטי, היה עליה להודיעו כי היא מתכוונת לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח אלא אם יתנגד לכך בהודעה שתימסר לה תוך 30 יום. היא לא עשתה כן. איני דן כאן בשאלה אם יש לראות בהזמנות לדין שקיבל בוקר משום תחליף לאותה הודעה הנדרשת לפי סעיף 68 לחוק וכיצד יש לראות את הימנעותו של בוקר מלהענות להזמנות לדין, אולם לכאורה נראה שהימנעות כזו מצידו יכולה להחשב כהסכמה או לפחות כהעדר התנגדות מצידו לכך שכלל תשלם לתובעת תגמולי ביטוח.

6. מהדברים הנ"ל עולה כי כלל חייבת בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, ששיעורם כשיעור נזקי התובעת. אף שדי בהם לצורך התוצאה בענייננו, אני סבור שיש להוסיף את הדברים הבאים: לטעמי, יש לפחות ספק אם סעיף 68 סיפא חל בכלל על תרופות המבטח לפי סעיף 24 לחוק. בסעיף 68 סיפא מדובר על "טענה שהמבטח יכול לטעון", ודוק: "טענה" - ולא "כל טענה", כפי שנאמר למשל בסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ח-1968. מטרתו של סעיף 24 היא להטיל סנקציה מידתית על מבוטח שאינו דואג לקיים חובותיו כלפי המבטח בקשר למקרה ביטוח. הסנקציה נועדה להמריץ את המבוטח לנהוג במבטח באופן ראוי. אין הגיון בהטלת הסנקציה הזו על הצד השלישי, משום שאין בכך כדי להמריץ את המבוטח להתנהגות ראויה ורצויה כאשר הצד השלישי אינו יכול לסייע בהמרצת המבוטח לנהוג כראוי. הדברים יכולים להילמד על דרך ההיקש מהדברים שנפסקו בקשר לפרשנותו של סעיף 69 סיפא לחוק, שלשונה זהה לזו שננקטה בסעיף 68 סיפא לחוק. כוונתי במיוחד לדברי כב' השופט קדמי ב-רע"א 5912/91 המגן נ' מצליח, פ"ד מט(3) 265, בעמ' 272, בפיסקה 2(ב) לפסק דינו, שם נקבע כי זכויות הצד השלישי בביטוח חבות כלפי המבטח אינן כפופות למערכת היחסים שבין המבטח למבוטח "ויש לראותן כזכויות עצמאיות... כאילו הוקנו מלכתחילה במישרין לניזוק שלא "באמצעות" המבוטח". דעתי היא שהגיון זה מצדיק גם פירוש מצמצם לסעיף 68 סיפא כך, שלא תחול על הוראות החוק המעניקות הגנה מלאה או חלקית למבטח בשל התנהלות המבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח. זאת משום שהוראות אלה באו להשיג מטרה שאינה רלבנטית ליחסי המבטח עם הצד השלישי ואין בהחלת אותן הוראות על הצד השלישי כדי להביא להשגת המטרה הזו. ניתן גם לומר שבכפוף לזכות ההתנגדות של המבוטח לפי סעיף 68, מתגבשת זכותו של הצד השלישי לתגמולי ביטוח מהמבטח כבר עם קרות מקרה הביטוח ולכן אינה מושפעת מהתנהלות המבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח. דעתי היא כי אין מבטח יכול לחסות בצל הגנת סעיף 24 ביחסיו עם הצד השלישי, וסעיף זה יש להותיר ליחסי המבטח עם המבוטח. מכל מקום וכפי שכבר נכתב לעיל, גם מי שסבור שסעיף 24 לחוק יכול להיטען על ידי מבטח כלפי צד שלישי מכח הסיפא של סעיף 68 לחוק, צריך להגיע למסקנה כי בעניין שבפנינו אין הגנת סעיף 24 לחוק יכולה להועיל לכלל.

7. נותר לדון רק בנזק. ההשתתפות העצמית ששילמה התובעת למבטחיה אינה שנויה במחלוקת. נותר רק לדון בהפסד הנחת העדר התביעות. התובעת המציאה את הרשימה של פוליסת ביטוח הרכב שערכה לתקופה שמיום 1/2/08. בפוליסה זו מופיעה "הנחת העדר תביעות (שנה שלישית)". כן הוגשה הרשימה של פוליסת הרכב שנערכה לתקופה שמיום 1/2/09, וגם שם מופיעה "הנחת העדר תביעות (שנה שלישית)". איני רואה ששיעור ההנחה נמוך מזה שהיה ניתן לתובעת אלמלא התאונה. מכאן שלא הוכח שההפסד העתידי של הנחת העדר תביעות בסך 526 ש"ח המופיע באישור שצורף לכתב התביעה, אכן נגרם בפועל. יש הבדל בין תביעה המתבררת לפני שהביטוח חודש, שאז אין אלא להסתמך על אישורי ההפסדים של המבטח (בהעדר סיבה שלא לשעות כן), לבין תביעה המבררת כאשר ניתן כבר לדעת מהו הפסד הפרמיה שנגרם בפועל. במצב האחרון ראוי להכריע על פי העובדות בפועל, ובמצב כזה על התובע להוכיח כי אכן נשא בהפסד של הנחת העדר תביעות. התובעת לא הוכיחה זאת.

8. המסקנה היא כי אני מחייב את כלל לשלם לתובעת את הסך של 2,078 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (8/10/07). עוד אני מחייב את כלל לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך כולל של 750 ש"ח, גם כן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8/10/07.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום א' באדר, תשס"ט (25 בפברואר 2009) בהעדר הצדדים.