תביעה נזיקית שעקרה הינו לסכום קצוב הינה חוב בר-תביעה בפשיטת רגל

1. כנגד המבקשים, הנתבעים 1 ו-2, ניתנו בימים 13.4.08 ו- 27.7.08 (בהתאמה) צווי כינוס נכסים במסגרת הליכי פשיטת רגל. במסגרת צווי הכינוס הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב הליכים כנגד הנתבעים 1 ו-2 מכח ס' 20(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

      עניינה של בקשה זו הינו להורות על עיכוב הליכים בתביעה שבפניי כנגד המבקשים.

2. טענתו העיקרית של המשיב (התובע) הינה כי רוב העילות עליהן מבוססת התביעה הן נזיקיות. לפיכך הוא טוען כי עסקינן בתביעה בנזיקין אשר חוסה תחת הסייג הקבוע בס' 72 לפקודה, קרי - החוב הנתבע אינו חוב בר תביעה בפשיטת רגל, ומשכך אין להורות על עיכוב הליכים בתביעה דנן.
3. הסעיפים הרלוונטיים לבחינת הסוגיה דנן הינם 1, 20(א), 71 ו- 72 לפקודה. ס' 1 לפקודה מגדיר מהו חוב בר תביעה, כדלהלן: "כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל". ס' 20 לפקודה מחיל עיכוב הליכים על "חובות בני תביעה" בלבד, כך שעניינים הנוגעים לחובות שאינם בני תביעה בפשיטת רגל אינם מעוכבים מחמת הליכי פשיטת רגל. ההוראה בדבר עיכוב ההליכים מתייחסת הן להליך תלוי ועומד בעת מתן הצו הכינוס והן להליך שנושה מעוניין לנקוט בו לאחר מתן הצו (ר' ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל, מהדורה שניה, (2005) (להלן: "לוין וגרוניס"), ע' 114-115.

      ס' 71 (א)  ו- 72 (1) מפרטים מהו חוב בר תביעה בפשיטת רגל, וזו לשונם:

                  " 71 (א)  חובות בני תביעה

      חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס,   או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה ...".

                  72. סייגים

                  על אף האמור בסעיף 71 -

                  (1)   תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת     מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות         תביעה בפשיטת רגל" (הדגשה הוספה).

4. מלשון סעיפים אלה עולה כי תביעות נזיקין לתשלום סכום כסף שאינו קצוב, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל. זאת כחריג לכלל הקבוע בס' 71(א), שלפיו חוב או חבות החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל.
5. עיון בכתב התביעה מגלה כי המשיב, התובע, מבקש לייחס לנתבעים ובהם המבקשים 1-2 את חובותיה של החברה הנתבעת 4 מכח העילות הבאות: ס' 6 לחוק החברות הדן בהרמת מסך; מכח ס' 12, 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (הפרת חובת תום לב); ומכח ס' 54 לחוק החברות הדן באחריות יחידים שהם אורגנים של חברה. בהקשר זה נטען בכתב התביעה כי יש לייחס למבקשים אחריות אישית מכח ס' 54 לחוק החברות מחמת עילות נזיקיות הכוללות, בין היתר, גרם הפרת חוזה, רשלנות ותרמית. המשיב חוזר וטוען בתגובתו לבקשה כי מאחר ותביעתו במהותה הינה תביעה נזיקית עתירת פרטים ועובדות, היא אינה עונה להגדרה של "חוב בר תביעה". לפיכך טוען המשיב כי תביעתו אינה חוסה תחת הוראותיו ס' 20 לפקודה ומשכך אין להורות על עיכוב הליכים בתביעה זו כנגד המבקשים.
6. אכן, על פי הדין וההלכה תביעות נזיקיות מוצאות מגדר ההגדרה של חוב בר תביעה (ס' 72(1) לפקודה), אולם זאת רק בהתקיים תנאי מצטבר נוסף, והוא כי המדובר בתביעות נזיקיות לתשלום סכום כסף שאינו קצוב (ר' לוין וגרוניס לעיל, בע' 215 ו-217. לעניין חריגים לכלל זה, שאינם רלוונטיים לעניינו ראו: שם, ע' 217-218). ראו גם - ת. אז (ת"א) 267/76 מירון בן ציון ופריבס נ' בנק א"י בריטניה ואח', סעיף 18 לפסק הדין (מפי כב' הנשיא וינוגרד), שם נקבע: "אפילו נצא מנקודת הנחה כי צודקים המבקשים בטענתם שתביעת החוב כנגד המבקש 2 הינה בנזיקין, עדיין אין בכך כדי לשלול את עובדת היות החוב בר תביעה בפשיטת רגל באשר סכומו, כאמור, קצוב". ראו גם - ת. אז (ב"ש) 3003/06 פרברי נ' רעות קרן השתלמות בע"מ ואח', ס' 3 לפסק הדין, מפי כב' השופט טהר-לב.
7. האסמכתאות שצרף המשיב לתגובתו חוזרות על ההלכה האמורה לעיל, לפיה  תביעה נזיקית שהינה לסכום כסף שאינו קצוב אינה בת תביעה, ובנסיבות אלה אין להורות על עיכוב ההליכים בתיק (ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, ס' 106 ו- 107 לפסק דינו של כב' השופט עדיאל). בנוסף, טוען המשיב כי המקרה לפנינו "עמוס עובדות", דבר המצדיק כשלעצמו הימנעות מעיכוב הליכים ומתן היתר להמשך ההליך המשפטי. לטעמי, כתב התביעה אינו מגלה פרשה עובדתית או משפטית סבוכה ומורכבת המצדיקה הימנעות מעיכוב הליכים ומתן היתר להמשך ההליך המשפטי. כמו כן התובענה אינה מעלה שאלות משפטיות חדשניות בעלות אופי תקדימי שעשוי להצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים מחמת קושי שעשוי הנאמן להיתקל בו בעת בירור תביעת החוב שתוגש, אם תוגש (ר' למשל ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 742-743). אציין כי הנימוק המרכזי בעיניי בעניין לוי נ' חיג'אזי הנ"ל הוא כי התביעה שבה דובר שם כלל לא היתה כספית במהותה, ובכך נבדל העניין שנדון שם הבדל מכריע מענייננו. בנוסף, יש להבהיר כאן נקודה העלולה להביא לידי בלבול היוצרות: יש להבחין בין תביעה שעניינה חוב שאינו בר-תביעה בפשיטת רגל, אשר יש להמשיך בבירורה בבית המשפט המוסמך לדון בה ואין לעכב את ההליכים בה כלל, לבין תביעה שעניינה בחוב בר-תביעה בפשיטת רגל אשר על בית המשפט שבפניו הוגש לעכב את ההליכים בה. במקרה האחרון, לבית המשפט של פשיטת רגל נתון שיקול דעת האם להתיר בכל זאת את המשך בירור התביעה בבית המשפט אליו הוגשה (ולא בפני הנאמן). ככלל, שאלת מורכבותה של התביעה והקושי לבררה על ידי הנאמן היא שאלה שיש לה רלבנטיות רק מקום שהתביעה היא לחוב בר-תביעה בפשיטת רגל, שאז - ורק אז - יש שיקול דעת האם לאור אותם קושי ומורכבות שנזכרו לעיל יהיה עדיף להכריע בתביעה בבית המשפט ולא להותירה להכרעת הנאמן. שיקול דעת כזה מסור ככלל לבית המשפט של פש"ר. השיקולים הללו של מורכבות התביעה, חדשנותה וכיו"ב כלל אינם רלבנטיים להכרעה בבקשה שבפניי. אם התביעה שבפניי היא תביעת חוב שאינו בר-תביעה בפש"ר, אזי עלי שלא לעכב את ההליכים בה ואין כאן מרחב לשיקול דעת כלשהו. אם התביעה היא לתשלום חוב בר-תביעה בפש"ר, אזי על בית משפט זה לעכב את ההליכים בה, ושיקול הדעת להורות בכל זאת על המשך ניהולה כאן מסור במקרה כזה לבית המשפט של פש"ר.
8. לצורך ההכרעה בבקשה זו אני מוכן לצאת מהנחה כי התביעה שבפניי, בכל הנוגע למבקשים, היא בעלת אופי נזיקי במהותה. חבותם האישית של אורגנים לפי סעיף 54 לחוק החברות מבוססת על עוולת נזיקין של אותם אורגנים במהלך פעולותיהם כאורגנים, כאשר התפיסה היא שעל המעוול לשאת בחבות אישית לעוולותיו גם כשהן התרחשו תוך פעילותו של הנתבע כאורגן של חברה. הוא הדין בהפרת חובות תום-הלב על ידי אורגן. גם המעשים שיש בהם כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות הם מעשים הדומים במהותם לעוולות מסוימות בנזיקין (גזל; תרמית; ואולי בנסיבות מסוימות גם רשלנות). השאלה היא האם התביעה כנגד המבקשים ממלאת גם אחר התנאי המצטבר הנוסף הנדרש כדי לקבוע שאין מדובר בתביעת חוב שהוא בר-תביעה בפש"ר, והוא התנאי שהתביעה היא לסכום שאינו קצוב (ודוק: חוב שמקורו חוזי הוא בר-תביעה בפש"ר גם אם אינו קצוב. רק כאשר מדובר בחוב נזיקי, יש חשיבות לשאלת היותו קצוב לצורך הקביעה אם החוב בר-תביעה בפש"ר).
9. התביעה דנן הינה לתשלום סכום כסף נקוב (סך של 424,355 ש"ח למועד הגשתה). בס' 51 לכתב התביעה מופיע פירוט של רכיבי התביעה. כשלושה רבעים מסכום התביעה (ובמדויק - סכום של 319,355 ש"ח) הם תמורתם הנטענת של משלוחי מוצרים שסיפק התובע לחברה הנתבעת 4. זהו ללא ספק סכום קצוב. יוזכר כי המונח "סכום קצוב" בענייננו מתפרש באותו אופן בו הוא מתפרש בהקשר של שאלת כשרותה של תביעה להתברר בסדר דין מקוצר (ת. אז (ת"א) 267/76 מירון בן ציון ופריבס נ' בנק א"י בריטניה ואח', סעיף 17 לפסק דינו של כב' הנשיא א' וינוגרד). שני רכיבים אחרים של התביעה הם הוצאות מימון שנגרמו לתובע בסך משוער של 25,000 ש"ח, והוצאות בגין הליכי גבייה שנקט בסך 20,000 ש"ח. כיוון ששני רכיבים אלה עניינם בהוצאות ועלויות שבהן נשא התובע בפועל, לטענתו, הרי שמדובר בסכומים קצובים במובן זה שאין צורך באומדן או בשומה לגביהם אף שנדרש להוכיחם ולחשב את סכומיהם המדוייקים כפי שיוכחו. נותר רק הרכיב של עוגמת נפש שהמשיב העמיד אותו על 60,000 ש"ח, שלגביו ניתן לומר שמדובר בסכום שאינו "קצוב" במובן זה שהוא נתון לשיקול דעת ולאומדן, ולא לחישוב על פי נתונים כפי שיתבררו מחומר הראיות. אלמלא רכיב אחרון זה היה עליי לקבוע חד משמעית כי מדובר אמנם (ביחס למבקשים) בתביעה "שאינה נובעת מחוזה או מהבטחה" כלשון הפקודה, היינו תביעה נזיקית במהותה, אולם מאחר והתביעה היא לסכום קצוב אין היא בגדר תביעת חוב שאינו בר-תביעה בפשיטת רגל.
10. השאלה שיש לדון בה נוכח האמור לעיל היא מה דין התביעה כאשר היא כוללת רכיב שאינו קצוב. יש להכריע האם להחיל כאן אחת משלוש חלופות שאני סבור שניתן להעלותן על הדעת. החלופה הראשונה היא לנהוג בדומה לכלל החל בשאלת כשרותה של תביעה להתברר בסדר דין מקוצר (לפיו די בכך שחלק כלשהו מהתביעה אינו קצוב כדי שהתביעה כולה לא תהיה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר), ולקבוע כי די בכך שהתביעה כוללת רכיב בלתי קצוב כלשהו כדי להביא לכך שהתביעה כולה היא תביעת חוב שאינו בר-תביעה בפשיטת רגל ולכן יש להמשיך בהליכים בה בבית משפט זה. החלופה השניה היא להפריד את התביעה לחלקיה ולהורות כי ההליכים בתביעה זו כלפי המבקשים יעוכבו, פרט לאותו חלק של התביעה שאינו לסכום קצוב אשר הוא - ורק הוא - אינו בר-תביעה בפשיטת רגל ולפיכך חלק זה ימשיך להידון כאן. ותיתכן גם חלופה שלישית, והיא לקבוע כי המבחן יהיה מבחן של עיקר וטפל, והטפל יילך אחרי העיקר: אם עיקר התביעה הוא לסכום קצוב, אזיי כולה תחשב לתביעה שאינה לסכום בלתי קצוב לעניין שאלת עיכוב ההליכים בה, ולהיפך. בשאלה זו לא מצאתי אסמכתאות בפסיקה או התייחסות בספרות. גם הצדדים לא טענו בכתובים בשאלה זו אף שנראה שהיא חיונית להכרעה בבקשה נשוא החלטה זו. על כן לא נותר לי אלא לנסות ולהשיב עליה בעצמי.
11. המגמה בפסיקה היא להרחיב את תחומי החוב בר-התביעה בפש"ר (ראו לוין וגרוניס לעיל, 218). דומה שהטעמים לכך ברורים. בין היתר חלים כאן השיקולים הבאים: ממילא מוקנים ככלל נכסי פושט הרגל לנאמן, וממילא רוב התביעות כלפי החייב הן בד"כ תביעות חוב שהוא בר-תביעה בפש"ר. ריכוז התביעות תחת קורת גג אחת מייעל ומוזיל את בירורן ומונע קשיים ועיכובים העלולים להתעורר כתוצאה מפיזור התביעות כנגד החייב, בנוסף לכך שהוא מבטיח שוויון בין הנושים. לטעמי אין לקבוע כלל לפיו די בכך שיש חלק כלשהו בתביעה שאינו קצוב כדי לקבוע שהתביעה כולה אינה תביעת חוב בר-תביעה בפש"ר. כלל כזה, לו יאומץ, יביא לכך שכל תובע אשר בידיו תביעה נזיקית בסכום קצוב כנגד חייב שניתן נגדו צו כינוס (ולכן תביעתו צריכה להתברר בפני הנאמן בכפוף לשיקול דעתו של בימ"ש של פש"ר להתיר לנהלה בפני בית המשפט המוסמך), יוכל לחמוק מבירור תביעתו בפני הנאמן בדרך פשוטה ביותר. כל שעליו לעשות לשם כך הוא להוסיף לתביעתו רכיב בלתי קצוב כלשהו של עגמת נפש (או כל נזק בלתי ממוני אחר, כגון פגיעה במוניטין או בשם הטוב). דומה שאין כמעט מצב שבו לא ניתן לטעון, לפחות לכאורה, שבנוסף לנזקי ממון קצובים נגרמו לניזוק גם נזקים בלתי ממוניים שמטבעם הם בלתי קצובים, וממילא יכול לפי גישה זו כל תובע בנזיקין לחמוק מבירור תביעתו בפני נאמן גם כאשר סכום נזקיו הממוניים הוא סכום קצוב. מתן אפשרות כזו לתובע עומד בסתירה להגיונם של דיני פש"ר בכלל ולהגיונה של הגישה השואפת להרחיב את תחומי החובות ברי-התביעה בפש"ר בפרט. אשר לאפשרות להורות על פיצול הדיון כך שההליכים לא יעוכבו רק בחלק הבלתי קצוב של התביעה: זה נראה כפתרון נכון מבחינה אנליטית, אך לטעמי הוא בלתי מעשי. זאת משום שבדרך זו תתפתח כפילות בין הנאמן לבין בית המשפט הדן בחלק שלא עוכב מתוך התביעה, כאשר שניהם צריכים להכריע קודם כל בשאלת החבות. יש כאן חשש מכפל התדיינות ואף ממצאי עובדה וממסקנות סותרות. זהו מצב בלתי רצוי תמיד, ובמיוחד מקום שהנתבע אינו סולבנטי שאז ראוי לעשות מאמץ מיוחד להמנע מבזבוז משאבים משום שגם בלעדיו צפוי שהחייב לא יוכל לפרוע אלא חלק מחובותיו. עוד עלולים להתפתח מצבים של "מירוץ" הכרעות בעניין החבות, או להיפך: במצבים אלה עלול לקרות שהנאמן יעדיף להמתין להכרעת בית המשפט בשאלת החבות, ואילו בית המשפט מצידו יבקש להמתין להכרעתו של הנאמן באותה שאלה. נראה לי, על כן, שאין לקבל גם את האפשרות של פיצול התביעה כך שההליכים בה יעוכבו רק לגבי החלקים הקצובים ואילו החלק הבלתי קצוב יוסיף להתנהל בבית המשפט. על כן אני סבור שיש לבחון מהו עיקרה של התביעה, ולקבוע כי הטפל הולך בעקבות העיקר בדומה לכלל החל בתחום הסמכות העניינית של בתי משפט (ראו בין השאר: ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נ(2) 669; רע"א 10889/07  קנאזע נ' הנזירות הפרנציסקנית והאסמכתאות המוזכרות שם). מקום שעיקר התביעה מבחינת מהותה הוא לסכום קצוב, לא יהיה בהכללת חלק בלתי קצוב בתביעה כדי להביא לכך שהתביעה כולה תיחשב לתביעה שאינה ממלאת אחר התנאי של סכום בלתי קצוב לעניין שאלת עיכוב ההליכים בה; ולהיפך. איני מתעלם מכך שגם גישה זו אינה נקייה מקשיים. ייתכנו מצבים בהם יתעורר קושי לזהות מהו עיקר ומהו טפל; אולם קושי כזה ייתכן גם במצבים אחרים בהם דין הוא שיש להכריע על פי מבחן העיקר והטפל. עשויה להתעורר גם השאלה מה יהיה קנה המידה לזיהוי העיקר, והאם ההיבט הכמותי הוא שיכריע. נראה לי שהשאלה מהו עיקר ומהו טפל ראוי שתוכרע ככלל על פי מהותו של הסכסוך ולא על פי גובה הסכומים של החלק הקצוב לעומת החלק הבלתי קצוב, בעוד סכומיהם של הרכיבים הקצובים והבלתי קצובים ראוי שיהיו אך שיקול משני בבואנו לקבוע מהו העיקר ומהו הטפל. מכל מקום, המקרה שבפנינו אינו מעורר כלל את השאלה האחרונה. הקשיים העשויים להתעורר ביישום גישת "העיקר והטפל" נראים לי משניים בהשוואה לאלה שיתעוררו אם תאומץ אחת משתי הגישות האפשריות האחרות בסוגיה נשוא חלק זה של הדיון, ועל כן אין בהם, לטעמי, כדי למנוע אימוץ הגישה המוצעת.
12. כאמור, מדובר בענייננו בתובענה כספית, אשר במסגרתה מבקש התובע לייחס את חובות הנתבעת 4, חברת מני מהדרין בע"מ, לנתבעים האחרים ובהם המבקשים מכח ס' 6 ו - 54 לחוק החברות ומכח חובת תום הלב שמקורה בדיני החוזים. עסקינן בתביעת חוב, שהינו בר-תביעה בהליכי פשיטת רגל. הרכיב של עגמת הנפש הוא בעליל בגדר רכיב טפל (או משני) הן מצד מהותו והן מצד סכומו ביחס לסכום חוב הנטען של החברה למשיב (התובע). הוא משני במהותו משום שאינו אלא תוצאה עקיפה של החלק העיקרי של התביעה, המבוססת עלצ הטענה שהמבקשים פעלו בדרך שהביאה לכך שהחברה הנתבעת 4 רכשה מוצרים מהתובע ולא שילמה תמורתם. הוא משני גם על פי חלקו היחסי מתוך סכום התביעה כולה, כמפורט בסעיף 9 לעיל. לפיכך המסקנה היא כי עיקר התביעה הינו לסכום קצוב ועל כן הוא בגדר חוב בר-תביעה בפש"ר חרף אופיו הנזיקי; ועל פי גישת "העיקר והטפל" יש לראות את כל התביעה כתביעה לחוב בר-תביעה בפש"ר. על כן ובהתאם להוראות ס' 20 לפקודה ולצווי הכינוס שניתנו למבקשים, הנני מורה על עיכוב ההליכים כנגד המבקשים בתביעה העיקרית (מבלי - כמובן - לפגוע בהמשך ההליכים כנגד הנתבעים האחרים). מובן שאין בדבר כלשהו שנאמר בהחלטה זו כדי להביע דעה בשאלה מה יחליט בית משפט של פש"ר אם יתבקש להתיר המשך בירור התביעה כנגד המבקשים או מי מהם, כולה או חלקה, בפני בית משפט זה. עוד מובן כי היה והליכי פש"ר כלפי המבקשים או מי מהם ייפסקו או יבוטלו, יהיה מקום להורות על חידוש ההליכים בתביעה זו כלפי מבקש כזה על פי בקשה שתוגש.