תביעה לפי חוק הפלת"ד - מחלוקת על החבות (בתביעת העיזבון) ועל הנזק

פתח-דבר

1. לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים). התביעה הוגשה בעקבות מותו של המנוח, יליד 29.3.1970, בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 11.5.2010. המנוח היה בן 40 במותו. התובעת 2 היא גרושתו של המנוח, והתובעים 5-3 הם ילדיו.

            המחלוקת בתיק זה נסבה הן על החבות (בתביעת העיזבון) הן על הנזק.

החבות

2. אין מחלוקת כי עסקינן בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. המנוח ואדם נוסף (להלן: יהונתן ז"ל) היו רכובים על אופנוע בשעת לילה. בשלב מסוים איבד הנהג את השליטה על האופנוע והתנגש בקיר-בטון בצד הדרך. השניים מצאו את מותם בתאונה הקטלנית. אך מי היה הנהג ומי הנוסע? לשאלה זו לא נמצאה תשובה בחקירת המשטרה. הנתבעת – "קרנית" – גורסת כי סביר יותר שהמנוח הוא אשר נהג באופנוע, וכי מכל מקום, התובעים לא הוכיחו אחרת, שעה שנטל ההוכחה רובץ לפתחם. משכך, ומכיוון שהנהיגה הייתה ללא ביטוח חובה (ועל כך אין מחלוקת), טוענת הנתבעת כי על-פי הוראת סעיף 7 לחוק נשללת זכאותו של העיזבון, ונותרת רק תביעת התלויים לפי הוראת סעיף 7ב לחוק. התובעים מצדם גורסים כי יהונתן ז"ל הוא שנהג באופנוע, וכי במקרה זה קמה זכאות הן בתביעת העיזבון הן בתביעת התלויים.

3. סעיף 7 לחוק הפיצויים שולל את הזכאות מנפגע אשר נהג ברכב ללא רישיון נהיגה (סעיף-קטן (3)) או ללא ביטוח (סעיף-קטן (5)), וכן ממי שנפגע בהיותו בעלים או מחזיק ברכב, אשר התיר לאחֵר לנהוג בו ללא ביטוח. עם זאת, הוראת סעיף 7ב לחוק משמרת את זכאותם של התלויים בנפגע, גם אם זכאותו-שלו (של הנפגע) התאיינה מכוח הוראת סעיף 7.

הנה כי כן, ככל שיימצא כי המנוח לא היה הנהג אלא הנוסע (כפי שטוענים התובעים), קיימת זכות תביעה הן לעיזבון הן לתלויים; לעומת זאת, אם המנוח היה הנהג (כפי שטוענת הנתבעת), הרי שזכאותו של העיזבון נשמטת, ויש להיזקק רק לתביעת התלויים. 

4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגיה זו ועיינתי בחומר הראיות, נחה דעתי כי אין מקום לשלול את הזכאות בתביעת העיזבון. על-בסיס החומר שלפניי, יש לקבוע כי האופנוע היה שייך ליהונתן ז"ל. אין מחלוקת, כי האופנוע היה רשום על-שמו של יהונתן ז"ל (נספח 3(ד) בתיק המוצגים של התובעים). אמת, הרישום של בעלות ברכב אינו קונסטיטוטיבי (ראו למשל רע"א 5379/05 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997)), אולם בדרך-כלל הוא מהווה אינדיקציה ראייתית לגבי הזכויות ברכב (להרחבה ראו התייחסותי בה"פ (של' ראשל"צ) 32926-03-15 קרויטרו נ' קרויטרו (27.10.2015)). בענייננו, טוענת הנתבעת כי המנוח ויהונתן ז"ל רכשו את האופנוע יחד, ובעניין זה היא מתבססת על אמירות של אביו של יהונתן ז"ל במשטרה (נספח 3(ז) בתיק המוצגים של התובעים; נספח ד בתיק המוצגים של הנתבעת). אולם, איני סבור כי דבריו של האב בסמוך לאחר התאונה, שנאמרו כבר אז בספקנות (ראו נספח 3(ז) הנ"ל) ושהאב חזר בו מהם בעדותו (ראו הסבריו בעמודים 89-88 לפרוטוקול), די בהם כדי להוות תשתית ראייתית לקביעת בעלות משותפת של המנוח באופנוע. על-פי החומר שלפניי, מצאתי כי אין בסיס מספק לקבוע שרישום הבעלות על-שם יהונתן ז"ל לא שיקף את המציאות.

5. אם כן, האופנוע היה שייך ליהונתן ז"ל. זיקת הבעלות היא נתון ראשוני רלוונטי, עת שנבחנת השאלה מי סביר יותר שנהג – יהונתן ז"ל או שמא המנוח (ניתן להפנות גם לעדויות שלפיהן יהונתן ז"ל הגיע עם האופנוע כדי לאסוף את המנוח מבית הוריו). מעבר לכך, לא מצאתי ראיה ממשית המצדיקה ממצא שלפיו המנוח, דווקא, נהג באופנוע. אין מחלוקת, כי לא היו עדי ראייה לתאונה, שיש בכוחם לשפוך אור נוסף על הנסיבות. בוחן המשטרה בא לכלל מסקנה כי אין לדעת מי משני ההרוגים נהג באופנוע (ראו נספח יא בתיק המוצגים של הנתבעת). לדידי, גם העובדה שהמנוח עמד בעבר לדין בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה (ראו עמוד 50 לפרוטוקול) אינה מקימה, כשלעצמה, הנחה שעשה זאת שוב – בבחינת "מעשים דומים" – בעת קרות התאונה (מה גם שבחומר הראיות קיימות עדויות על מקרים שבהם התובע היה בשלילת רישיון וביקש מאחרים להסיעוֹ – ראו למשל תצהירו של מר סעדה).

6. בסופו של יום, הטענה העיקרית של הנתבעת בנוגע לזהותו של הנהג מושתתת על העובדה שבדמו של המנוח נמצאו לאחר המוות חומרים אסורים, ואילו אצל יהונתן ז"ל לא נמצאו חומרים כאלה (ראו נספחים ג ו- יא בתיק המוצגים של הנתבעת). הנתבעת גורסת כי עובדה זו, בשילוב נסיבות התאונה המצביעות על נהיגה פרועה, מלמדת כי המנוח נהג באופנוע. שקלתי טענה זו, ואין בידי לקבלה. ראשית, כפי שכבר צוין, בוחן המשטרה מצא כי אין לדעת מי מהשניים נהג באופנוע. הבוחן זומן על-ידי הנתבעת למתן עדות, נשאל שאלות בנדון, ונותר בעמדתו הזהירה והשקולה. זהירות זו ראוי שתנחה גם את בית המשפט בבואו להכריע בעניין שלילת הזכאות לפי חוק הפיצויים. זאת ועוד: אם בהשערות עסקינן, יטען הטוען כי ככל שהמנוח היה נתון להשפעת חומרים הפוגמים בערנות ובתפקוד, ואילו יהונתן ז"ל היה כשיר לנהיגה, הרי שהדעת נותנת כי השניים לא ישימו את נפשם בכפם וכי דווקא יהונתן ז"ל יופקד על מלאכת הנהיגה.

7. אמת, בוחן המשטרה אישר כי מדובר בתאונה שנבעה מסטייה פתאומית ללא הסבר – "נהיגה חריגה מאוד" כלשונו (עמוד 101 לפרוטוקול). אולם, תאונות קשות מתרחשות למרבה הצער, ולא תמיד יש להן הסבר. אובדן שליטה על אופנוע הנוסע במהירות בשעת לילה עלול לקרות גם אם הנהג אינו מצוי תחת השפעת חומרים אסורים. בוחן המשטרה דבק בעמדתו, כי אינו יכול לקבוע מי משני המנוחים היה הנהג באופנוע. האופנוע, כפי שכבר צוין, היה רשום על-שמו של יהונתן ז"ל ובחזקתו. למנוח לא היה רישיון נהיגה על אופנוע (לעומת זאת, בתיק המוצגים של התובעים ישנו אישור כי ליהונתן ז"ל היה רישיון לנהוג על אופנוע). בהתחשב במכלול האמור, לא מצאתי כי יש מקום לשלול את הזכאות לפיצויים על-יסוד טענה ספקולטיבית גרידא, והדברים מקבלים משנה תוקף לאור תכליותיו המיוחדות של חוק הפיצויים ובשים לב לכך שהתביעה המונחת לפניי היא תביעה-שלאחר-המוות, כך שלא מדובר במצב שבו לתובעים יש ידיעה מיוחדת באשר לעובדות הנוגעות לזהותו של הנהג (ראו והשוו ע"א 703/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון פלוני (26.6.2012)).

8. סיכום ביניים: לאור כל המקובץ, ובשים לב למכלול הנתונים שבתיק, לא מצאתי כי נשללה זכות התביעה של העיזבון (לצד זכות התביעה של התלויים, בכפוף להוכחת קיומה של תלות).

הנזק

(א) כללי

9. כאמור, התביעה הוגשה על-ידי עיזבונו של המנוח; על-ידי התובעת 2, שהייתה נשואה לו תקופות מסוימות; ועל-ידי התובעים 5-3, שהוכרו כילדיו של המנוח וכיורשיו – ראו צו הירושה, נספח 2(א) בתיק המוצגים של התובעים (למען הסר ספק, התובעת 2 אינה יורשת של המנוח). כפי שיובהר בהמשך, יש לבחון את התביעה הן במישור של זכויות העיזבון הן במישור של זכויות התלויים.

10. אולם עד שנגיע לאלה וגם לאלה, יש לעמוד על בעיית החסר הראייתי, שהתעוררה בתיק זה במלוא עוזהּ. על אף שלתיק בית המשפט הוגשו מסמכים רבים, וחרף העובדה שהתקיימו חקירות ממושכות של עדים, העמימות המרחפת על נסיבות חייו של המנוח היא יוצאת מגדר הרגיל. קיים פער חריג ובולט בין הטענות לגבי אורחות חייו, עיסוקיו והכנסותיו של המנוח לבין התיעוד והמסמכים שבתיק. למעשה, חלק ניכר מהטענות שהעלו התובעים אינן נתמכות בתשתית ראייתית הולמת, ואף עומדות בסתירה למסמכים שלפניי. התובעים ערים לקושי זה, וטוענים כי החללים בחומר הראיות נעוצים בין היתר בהתנהלות גורמים במשפחתו של המנוח. בסיכומיהם מבקשים התובעים לרמוז ולהצביע על סכסוכים "מאחורי הקלעים", על אינטרסים חבויים ועל ראיות ועדויות שלא מצאו את דרכן לבית המשפט. אולם, מעבר לכך שטיעון זה לא הוכח כדבעי, הרי שמכל מקום אין בו כדי לאיין את חובתם של התובעים להוכיח את תביעתם ולהניח תשתית עובדתית וראייתית מספקת. יתר על כן, הקושי כאן נובע בראש ובראשונה מן העובדה שהמנוח בחייו – גם אליבא דהתובעים – ניהל את ענייניו "בשחור" (כלומר ללא דיווחים לרשויות המס, ללא רישום זכויות, וכמעט ללא תיעוד ומסמכים; "חיים לא מסודרים", בלשונה של התובעת 2 – עמוד 39 לפרוטוקול). בסופו של יום, טענותיהם של התובעים בדבר מכשולים ראייתיים שנקרו בדרכם, אין בהן כדי להשלים את החסר הפרובטיבי או לאיין את המשמעות של אי-עמידה בנטל השכנוע.

11. הקושי בענייננו נוגע לא רק לטענות בדבר הכנסותיו של המנוח ועיסוקיו (ועל כך ארחיב בהמשך); גם בכל הנוגע למערכת היחסים בין המנוח לבין התובעים רב הנסתר על הנגלה, והנגלה אינו מצביע על תא משפחתי נורמטיבי או על קיומה של תמיכה רציפה מצדו של המנוח. יובהר: לפי ההשתלשלות הכרונולוגית המובאת בתצהירה של התובעת 2, היא נישאה למנוח בשנת 2004, אולם השניים התגרשו כעבור חודשים ספורים – כאשר התובעת 2 בשלהי הריונה הראשון – והמנוח עזב את הארץ ("ברח לחו"ל") בעוד שהתובעת 2 עוברת לגור עם אמהּ; בשנת 2006, כך לפי הנטען, נישאו השניים בשנית (ללא תעודה רשמית – עמוד 46 לפרוטוקול), ושוב התגרשו בשנת 2007. יובהר, כי הטענה בדבר נישואים שניים צוינה אמנם ב"לוח הזמנים" בסוף התצהיר של התובעת 2, אך באופן תמוה אין התייחסות ופירוט בעניין זה קודם לכן בתצהיר (ראו התייחסות לנושא גם ב - ת/1). למנוח ולתובעת 2 נולדו עוד שני ילדים (שלושה בסך הכול), כאשר התובעת 2 מציינת בתצהיר כי הרתה בשעה שבני הזוג היו גרושים (בהקשר זה יצוין כי המנוח הכיר בביתו הבכורה רק לאחר בדיקת אבהות, וכי לגבי שני הילדים הנוספים אבהותו נקבעה לאחר מותו, בהליך בבית המשפט לענייני משפחה). יודגש, כי מטענותיה של התובעת 2 עולה שהמנוח נפרד ממנה במהלך הריונותיה, והותירה בגפּהּ, כאשר לא אחת היא כלל לא ידעה היכן הוא מתגורר (ראו למשל עמוד 59 לפרוטוקול).

12. אין ספק, כי המנוח התקשה לקיים מערכת יחסים זוגית ומשפחתית (ראו למשל סעיף 3 לתצהירה של התובעת 2; וכן תסקיר אגף הרווחה – נספח 1(ג) בתיק המוצגים של התובעים); המנוח והתובעת 2 נקלעו לסכסוכים קשים, חוזרים ונשנים, וחיו בנפרד לאורך תקופות ממושכות (ראו למשל עמודים 48-46, 59-58 לפרוטוקול). המנוח לא שילם את המזונות שנפסקו לחובתו באופן סדיר, ומעת לעת עזב את הארץ. בשנת 2005 התובעת 2 הצהירה במסגרת תביעה למוסד לביטוח לאומי, כי היא מתגוררת בבית אמהּ וכי: "הגרוש שלי היה מביא לי מזונות כל חודש והפסיק (ברח לחו"ל) עכשיו אין לי מקור קיום" (נספח ז לתיק המוצגים של הנתבעת; ראו גם עדותה של התובעת בעמודים 40-39 לפרוטוקול; ראו גם פנייתו של המנוח עצמו למל"ל – נספח ח בתיק המוצגים של הנתבעת, שם הוא מצהיר, בין היתר, כי הוא "גרוש חי אצל ההורים").

ראוי לצטט כאן דברים שאמרה התובעת 2 בעדותה:

ש. נכון שבאיזה שהוא שלב, את פנית לא רק במל"ל אלא הגשת בקשה למשרד השיכון להשתתפות בדמי שכירות.

ת. נכון.

ש. ואישרו לך את זה?

ת. נכון.

ש. מה הנימוקים שמסרת שם?

ת. פניתי אליהם ואמרתי להם שאני אם חד הורית, שמגדלת ילדים לבד, פעם עם הבעל ופעם בלי הבעל ואין לי כרגע בית ואני רוצה לקבל מהם עזרה.

ש. ובעלך ללא נישואים יודע את כל זה, שאין לך בית והוא נותן לך 4,500 ₪?

ת. כן. בתקופות מסוימות היה אכפת לו יותר ובתקופות מסויימות הוא התנער מאיתנו.

ש. יש לך הסבר למה הוא התנער מכם?

ת. שהיינו מדברים ומשלימים הוא היה אומר לי שיש לו בעיה עם קשר שהוא חזק מדי.

(עמוד 49 לפרוטוקול).

13. ואכן, ממכלול הראיות התרשמתי כי המנוח היה נוכח-נפקד, ותשלום המזונות בוצע אך לפרקים. זאת ועוד: אין מחלוקת, כי במועד התאונה המנוח והתובעת 2 לא היו נשואים, לא התגוררו תחת קורת גג אחת ולא ניהלו משק בית משותף (ראו גם דברים שכתבה התובעת 2 בתביעה שהגישה למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלת שארים – נספח א לתיק המוצגים של הנתבעת).

14. מן המקובץ עולה, כי לא הוכח שהתובעת 2 הייתה תלויה במנוח, או שהיה סיכוי של-ממש לכינון מערכת יחסית זוגית רציפה ותומכת ביניהם. יוטעם, כי לאחר מותו של המנוח עתרה התובעת 2 לרשום אותה כאלמנתו, אולם בית הדין הרבני דחה תביעה זו. פסק-הדין של בית הדין הרבני הוצג במהלך ישיבת הראיות – סומן ת/1 – ובין היתר עלה ממנו, לראשונה, כי למנוח הייתה בת-זוג אחרת (איני רואה צורך להרחיב בעניין זה, ואפנה רק לחקירתה של התובעת 2 בעמוד 61 לפרוטוקול). יתר על כן, מכלל הראיות עולה, כי גם מבחינת הילדים (התובעים 5-3) המנוח לא הפגין נוכחות יציבה בחייהם ותמיכתו הכספית לא הייתה עקבית. למעשה, לא אחת התנער המנוח מהתובעים ונעלם בלי להותיר עקבות. עם זאת, המנוח שילם כספים לפרקים, והיו תקופות שבהן היה נוכח בחייהם של הילדים (אני מפנה גם לעדותה של התובעת 3, אם כי לא מצאתי להרחיב בניתוח עדות זו; ראו גם תמונות שהוצגו וסומנו ת/3). למעשה, גם הנתבעת אינה טוענת כי יש לשלול מכל וכול את תלותם של התובעים 5-3 במנוח – להבדיל מתלותה של התובעת 2 – זאת בשים לב לחובתו של המנוח לשלם מזונות לילדיו, לאפשרות כי המנוח היה מעביר מעת לעת סכומי כסף לטובת ילדיו, וכן לאפשרות שהתובעת 2 הייתה פונה למוסד לביטוח לאומי בתביעה למזונות הילדים (צעד שלא נעשה בחייו של המנוח).

15. כאן המקום להבהיר, כי בסיכומיהם עתרו התובעים לפצות את התובעים 5-3 (הילדים) כיורשים של המנוח, ואת התובעת 2 – כתלויה במנוח. ביסוד בקשה זו עומדת, כך נראה, סברתם של התובעים כי ככל שהפיצוי לתובעים 5-3 (יורשיו של המנוח) ייפסק במסגרת תביעת העיזבון – לא ינוכו גמלאות המל"ל (קצבת השארים). ובכן, כפי שתברר בהמשך, סברה זו אין בידי לקבל. הנתבעת מצדה, נאמנה לשיטתה כי כלל אין חבות כלפי העיזבון (ראו לעיל), גורסת כי יש לפסוק פיצוי לתובעים 5-3 במסגרת תביעת תלויים בלבד. כאמור לעיל, איני מקבל עמדה זו של הנתבעת בדבר היעדר חבות, ועל כן יחושב הפיצוי להלן הן בתביעת העיזבון הן בתביעת התלויים.

(ב) תביעת העיזבון

16. היורשים של עיזבון המנוח הם התובעים 5-3, ילדיו של המנוח. תביעת העיזבון כוללת את ראשי הנזק של הפסד השתכרות "בשנים האבודות"; ונזק לא ממוני (אין מחלוקת כי התובעים לא נשאו בהוצאות קבורה ולוייה, ועל כן לא מבוקש פיצוי בגינן).

17. לצורך שומת הפיצוי בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות", יש לבחון, ראשית, את "בסיס השכר" של המנוח. התובעים טוענים, כי יש לבצע את החישוב לפי שילוש השכר הממוצע במשק; דא עקא, שלא הוצגו לפניי תלושי משכורת, שומות מס וכדומה, אשר יש בכוחם לתמוך בטענה זו. כפי שמציינים התובעים-עצמם בסיכומיהם: "אין מסמכים על השתכרות, כמו תלושי שכר ושומות".

18. בע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (16.8.2009), חזר כבוד המשנה לנשיאה (בדימוס) א' ריבלין על ההלכה, שלפיה על בית המשפט לבחון את הכנסתו האמיתית של הניזוק עובר לתאונה, ואין להענישו "ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו". עם זאת, כך נפסק, מקום שבו התובע טוען לדיווח כוזב, מוטל עליו נטל של-ממש להוכיח את השתכרותו האמיתית. כבוד השופט י' עמית התייחס אף-הוא לסוגיה זו בע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (25.9.2011), וכך כתב:

"לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש'מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי הוא כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת...' לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין... אף יש לקחת בחשבון את שיקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב'עשר מיתות בית דין', החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים... יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין 'השתק שיפוטי'... למצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק".

19. התובעים לא עמדו בנטל המוגבר הרובץ לפתחו של מי שטוען להכנסות בלתי-מדווחות. אין בכך כדי לומר כי המנוח ישב בהכרח באפס-מעשה. אני מוכן להניח – על בסיס התרשמותי הכללית ולאור מכלול החומר והעדויות – כי מתחת לשכבה העבה של עמימות והיעדר תיעוד היו לאורך השנים ניסיונות עסקיים והכנסות בלתי-מדווחות. אולם בכך לא סגי. מהחומר שלפניי לא ניתן לגזור מסקנות מבוססות ומהימנות לגבי נתונים הכרחיים כגון תקופות השתכרות, שיעורי השתכרות או מאזן הכנסות מול חובות. אין מקום, וגם אין אפשרות, כי בית המשפט ישלים את החסר הראייתי, ויקבע ממצאים לגבי זכויות בנכסים (שלא נרשמו על-שמו של המנוח), לגבי עסקים בארץ ובחו"ל שבהם, כך לפי הנטען, המנוח "עשה חיל" (ללא פירוט וללא תיעוד), ובכלל לגבי מצבו הפיננסי הכללי של המנוח (הכנסות והוצאות, רווחים והפסדים). כאן המקום להדגיש, כי התובעים נמנעו מלזמן עדים רלוונטיים, שיכולים היו לתמוך בטענות בדבר עסקיו של המנוח והכנסותיו (ראו בעניין זה גם עמוד 36 לפרוטוקול), ואף לא עמדו על התייצבותם או על זימונם של כל המצהירים מטעמם.

20. יתרה מכך: התובעים גורסים כי לאחר מותו של המנוח, גורמים אחרים השתלטו על נכסיו ונישלו את התובעת ואת ילדיה מזכויותיהם ברכוש ומן ההכנסות הצומחות "מנכסי העיזבון המניבים" (ראו למשל סעיף 5(א)(1) לתצהירה של התובעת 2). דא עקא, שאין מחלוקת כי התובעים לא הגישו תביעה בעניין זה (ראו עמודים 32 ו- 65 לפרוטוקול וכן עמוד 9 לסיכומי התובעים); אם אמנם קיימים נכסים מניבים שניטלו מהתובעים שלא כדין, כטענתם, יתכבדו ויגישו תביעה מתאימה (ואם יזכו בתביעה כזו, יוכלו מן הסתם ליהנות מרווחי ההון הנטענים). בהקשר זה, יש ממש בטענתה של הנתבעת בסיכומיה, כי "קשה להשתחרר מן הרושם ש[התובעת 2] ביקשה בתביעה זו לנהל את טענותיה לגבי רכוש ו/או כספים שמגיעים לה, כביכול, ממשפחת המנוח, תביעה שלא הגישה ותבעה משך 6 שנים שחלפו ממות המנוח בערכאה המתאימה...". למען הסר ספק, הטענות ממילא לא הוכחו כדבעי בהליך שלפניי, ואנשים שלגביהם הועלו הטענות (הקשות) לא העידו במשפט.

21. בסופו של יום ולגופו של עניין, לא ניתן לגשר על הפער בין התמונה שמשרטטים התובעים – של אדם רב-פעלים והצלחות עסקיות בארץ ובחו"ל, בעל נכסי נדל"ן, אשר "ידו בכול" ותחת ידיו מתגלגלים רכוש וסכומי כסף גדולים – לבין התשתית הראייתית הדלה שהוצגה לפניי. כך למשל: נטען כי המנוח היה שותף (בעבר הרחוק) בעסק של מגלשות מים, אך לא הובאו עדים בתמיכה לכך, ולפי דו"ח רציפות הביטוח המנוח היה שכיר בעסק, לתקופות קצרות (נספח ו בתיק המוצגים של הנתבעת; ראו גם עמוד 36 לפרוטוקול); עוד נטען, כי למנוח היה מגרש בכפר יונה, אך דא עקא: המגרש נרשם על-שם אחותו (ראו נספח 2(ו) לתיק המוצגים של התובעים), וזו האחרונה טוענת למצב דברים שונה (ראו עמודים 72-71 ו- 80-79 לפרוטוקול; יצוין, כי לגבי עדותו של עו"ד תשובה בעניין זה, מקובלת עליי טענתה של הנתבעת, כי נתגלו בה סתירות ואי-התאמות מהותיות, שאין להן הסבר מניח את הדעת); גם העד סעדה אברהם, שהובא כדי לתמוך בטענות לגבי עסק מסוים שהקים עם המנוח ("העולם המופלא"), מסר עדות מוּקשה בנקודות רבות, אשר מכל מקום, אין בה כדי להניח תשתית ראייתית באשר להתנהלותו של העסק לאורך זמן, להכנסות שצמחו ממנו אם בכלל, ולחלקו של המנוח באותן הכנסות אם בכלל (למען הסר ספק, גם בכל הנוגע לעסק זה, עולה מעדותו של מר סעדה כי בשום שלב הזכויות לא נרשמו על-שמו של המנוח, וכי השותפות הנטענת בין השניים נמשכה זמן קצר ביותר). בסופו של יום, עדותו של מר סעדה לגבי האופן שבו השתלב המנוח בעסק ולגבי האופן שבו הוא – מר סעדה – מצא את דרכו החוצה בעל כורכו, הותירה רושם קשה בכל הנוגע להתנהלותו של המנוח, ולא הועילה לביסוס טענות התביעה.

22. ניתן להוסיף דוגמאות ולספר על עסקים נטענים בחו"ל שלא הובא לגביהם בדל של ראיה (ראו התייחסות כללית בסעיף 3(א) לתצהירה של התובעת 2); על חוזה שכירות שהמנוח לכאורה חתום עליו כמשכיר – בנוגע למושכר באזור התעשייה בנתניה (נספח 2(ה) בתיק המוצגים של התובעים) – אשר גם לגביו עלו קשיים ותמיהות, החל מהעובדה שהמסמך לא הוצג במקור (חרף ההזדמנויות שניתנו לעד מר אלי מימון להביאו), עבור דרך התוספות הקיימות בעותק שהוצג לבית המשפט (ובפרט החותמת של חברת "טרואר בע"מ" והחתימה של אדם נוסף במשפחה), וכלה בעובדה שההמחאות אשר הוצגו לצורך ביסוס הטענה בדבר תשלום דמי השכירות, אינן רשומות לפקודתו של המנוח (לרבות המחאות שמועד פירעונן לפני תאריך פטירתו של המנוח); על צימר-"פאר" בבית יצחק, אשר לפי הנטען הוקם ונהרס כמעט על-אתר (עמוד 51 לפרוטוקול; יצוין, כי גם הטיעונים בעניין זה אינם נתמכים באסמכתאות, ומר חביב אהרון, שהגיש תצהיר בנדון, לא התייצב להיחקר על תצהירוֹ); על חלקת אדמה בחדרה שהמנוח רכש, לפי הנטען, בצעירותו, אך התובעים לא ידעו למסור לגביה פרטים כלשהם; או על טענות לגבי דירה בנתניה שהמנוח רכש, שיפץ, השכיר ומכר ברווח נאה, אלא שגם דירה זו – כמו נכסים נוספים שנזכרו בתצהירה של התובעת 2 – לא הייתה רשומה מעולם על-שמו של המנוח, ואף לא הוצג מסמכים המתעדים את העסקאות הנטענות.

23. אולם אין צורך להכביר מילים על כל אלה, שכן גם בהנחה שהמנוח היה מעורב בנקודות זמן שונות בפעולות עסקיות ובניסיונות לגרוף רווחים – וזו אכן הנחתי – הרי שאין בחומר שהובא לפניי כדי להוות בסיס לקביעת ממצאים על-אודות "ההיסטוריה התעסוקתית" שלו, על הצלחותיו וכישלונותיו, ובאופן הפשוט ביותר – על סכומי הכסף שהרוויח לאורך זמן. למעשה, גם התובעת 2 – העדה העיקרית מטעם התובעים – חזרה וציינה בחקירתה הנגדית כי לא הייתה מעורבת בענייני הכספים של המנוח וכי "אין לה מושג". הוא שנאמר: מדובר במעטה של עמימות, בטענות כלליות ובשברי עדויות – חלקן עדויות מפי השמועה – ללא רצף כרונולוגי, ללא פירוט וללא תיעוד הולם. משל למה הדבר דומה? לתצרף שרבים מחלקיו מטושטשים ומעורפלים, עד שלא ניתן לזהות את התמונה הכללית.

24. הוסיפו לכל המקובץ נתונים נוספים העולים מן החומר שלפניי, כגון השימוש של המנוח בסמים (ראו עמודים 50, 66-65, 73 ו- 87-86 לפרוטוקול; ובמיוחד ראו נספח ח בתיק המוצגים של הנתבעת – תביעה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי, שבה כתב: "אני מכור לסמים לשעבר, הרבה שנים נוסע וחוזר לצרכי גמילה ע"ח ההורים, לא מוצא את עצמי, לא מצליח למצוא מקור הכנסה"; ראו עוד נספחים ג ו- י בתיק המוצגים של הנתבעת); הרישום בדו"ח רציפות הביטוח של המנוח (נספח ו בתיק המוצגים של הנתבעת); הרישום בטופס התביעה לקצבת שארים שהגישה התובעת 2, שלפיו המנוח "לא עבד" (נספח א בתיק המוצגים של הנתבעת; וראו גם התייחסותה של התובעת 2 לעניין זה בעמוד 59 לפרוטוקול); העובדה שהמנוח לא השלים את השירות הצבאי, זאת בניגוד לאמור בתצהירה של התובעת 2 (ראו נספח ו בתיק המוצגים של הנתבעת; עמוד 35 לפרוטוקול); האינדיקציות לכך שהמנוח הסתייע בהוריו ואף התגורר אצלם לא אחת, לרבות במועד התאונה (ראו למשל עמודים 43 ו- 81 לפרוטוקול; נספח ח בתיק המוצגים של הנתבעת); והעובדה שאין הוכחה כי המנוח רכש לעצמו מקצוע מסוים ודבק בו (ראו גם עמוד 35 לפרוטוקול). כל אלה מחזקים את המסקנה הברורה, שלפיה אין כל בסיס להפסדי השכר הנטענים על-ידי התובעים.

25. באמור לעיל אין כדי להוביל למסקנה כי אין כל הפסד "בשנים האבודות" (ראו והשוו ת"א (של' ראשל"צ) 37898-01-11 עיזבון קלדרון נ' גוטוויין (12.12.2016), והאסמכתאות שם). כאמור, איני קובע כי המנוח לא עשה דבר לאורך שנות חייו, ואין מקום למסקנה מרחיקת-לכת, שלפיה למנוח לא היה כלל פוטנציאל השתכרות עד כי דבר לא נגרע ממנו (מבחינת יכולת כלכלית) עקב מותו. ההתרשמות הכללית מהעדויות ומהחומר שלפניי היא שהמסמכים "הפורמאליים" אינם משקפים את מלוא תמונת-חייו של המנוח ואת כל הכנסותיו (הגם ששיעור ההכנסות ותקופות ההשתכרות לא הוכחו כאמור). לכך יש להוסיף, כי המנוח מעת לעת העביר סכומי כסף לתובעים, וממילא יש להניח כי היו לו מקורות כספיים, ולוּ בחלק מן הזמן (אציין, כי הנתבעת מציעה להעמיד את הפסדי התלות של התובעים 5-3 על סך של 3,000 ₪, אם כי במסגרת זו היא מחשיבה בין היתר את האפשרות שהתובעת 2 הייתה פונה למוסד לביטוח לאומי בתביעה למזונות ילדים).

26. לאור כל האמור, אני דוחה את טענתם של התובעים, כי יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח על שילוש השכר הממוצע במשק. על יסוד מכלול הנתונים כפי שהובאו בהרחבה לעיל, בהיעדר הוכחת הכנסותיו של המנוח ובשים לב להצהרות במוסד לביטוח לאומי וליתר הנתונים, מצאתי כי יש לחשב את ההפסדים בתביעת העיזבון לפי הכנסה חודשית גלובאלית בשיעור של 4,500 ₪ (סכום הנמוך במקצת מהשכר הממוצע במשק נכון להיום).

27. משקבעתי את בסיס השכר אשר לפיו יש לבצע את אומדן הפיצוי בגין "השנים האבודות", נשאלת השאלה: מהי שיטת החישוב ההולמת את נסיבותיו (המיוחדות) של המקרה? כידוע, הפסיקה סללה שתי דרכים אפשריות לביצוע השומה, כאשר הבחירה נגזרת ממצבו המשפחתי (הקיים) של הניזוק: אם מדובר בניזוק חסר-תלויים, החישוב נעשה לפי שיעור גלובאלי של 30% מבסיס השכר (כלומר, מנכים הוצאות מחייה מוגברות בשיעור של 70%); ואילו אם מדובר בניזוק שיש לו תלויים, ייקבע הפיצוי על-פי שיטת הידות, תוך התבססות על המצב המשפחתי הידוע בתוספת ידת חסכון (ראו ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006)).

28. בענייננו, אין מקום ליישם את שיטת הידות כפי שהותוותה בפסיקה. אמת, המנוח היה אב לילדים, אולם בשים לב למכלול האמור לעיל, להצהרות של התובעת 2 מזה ושל המנוח מזה לפני המוסד לביטוח לאומי, ולממצא שלפיו הכנסתו של המנוח לא שימשה דרך קבע לקיומם של התובעים ולהוצאות משק הבית, סבורני כי אין מקום לנקוט כאן בשיטת הידות "הרגילה", אשר "מיישמת, באין ראיות אחרות, הנחת עבודה – חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים, בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת" (ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח(4) 486 (2004)). אכן, לא מדובר כאן, כלל ועיקר, על "אורח החיים של המשפחה הממוצעת", ואין בסיס לשער כי אלמלא התאונה המנוח היה מקיים עם התובעים תא משפחתי התואם את ההיגיון המונח בבסיס שיטת הידות.

29. עם זאת, גם ניכוי הוצאות מוגברות בשיעור של 70%, לכל תקופת "השנים האבודות", אינו הולם את נסיבות המקרה. אף לעניין זה, אין לי אלא להפנות לאמור לעיל בתת-פרק (א), ולכך שגם הנתבעת אינה כופרת בצורך להכיר בתמיכה מסוימת של המנוח בילדיו – התובעים 5-3. ואמנם, על-פי הממצאים העובדתיים שנקבעו, מחד גיסא לא ניתן להרחיק לכת עד כדי קביעה כי המנוח היה בגדר "ניזוק חסר-תלויים" (באופן המצדיק ניכוי הוצאות מוגברות של 70%); אולם מאידך גיסא, לא ניתן לומר כי מדובר בתא משפחתי במתכונת ההולמת את הגיונה של שיטת הידות.

נדרשת אפוא התאמה של שיטת החישוב לנסיבות המיוחדות של המקרה דנן.

30. במאמר מוסגר ראוי לשוב ולהבהיר, בהתייחס לטרמינולוגיה שנוקטת הנתבעת בסיכומיה (פסקה 16), כי הפיצוי לעיזבון בגין "השנים האבודות" אינו עבור החיסכון בלבד, ושיעורו אינו כשיעור "יד החיסכון" (ראו למשל ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון כרכבי (19.12.2007)). הפיצוי בא לשקף את מכלול השימושים של המנוח בהכנסתו, בניכוי יד הקיום שלו אשר "נחסכה" עקב מותו (עוד ראו ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון חוסאם (10.5.2007)). אכן, הפיצוי משקף את אובדן יכולתו של הניזוק להשתכר ולעשות בהכנסתו כאוות נפשו (בין שמדובר בהפקדה בחשבון חסכון, בין שמדובר במתן לאחרים ובין שמדובר בכל שימוש אחֵר).

31. לאור כל המקובץ, אני סבור כי יש לחשב את הפיצוי לפי שתי תקופות: התקופה הראשונה – מיום פטירתו של המנוח עד הגיעו של הבן הצעיר (התובע 5) לגיל 18; התקופה השנייה – מסיום התקופה הראשונה עד הגיעו של המנוח לגיל 67 שנים.

התקופה הראשונה: לגבי התקופה מיום מותו של המנוח עד הגיעו של התובע 5 לגיל 18, מצאתי לנכון לחשב את הפיצוי לפי הפסד חודשי גלובאלי בשיעור של שני-שליש מבסיס השכר (כלומר, ניכוי הוצאות מחייה בשיעור של שליש). חישוב גלובאלי זה שקול למעשה לחישוב אקטוארי המושתת על הנחה בדבר שלושה שימושים (שלוש "ידות"): (1) ידת תמיכה בתלויים; (2) ידת חיסכון (רווחה); (3) ידת קיום (ומשק בית) של המנוח (יודגש, כי לא מדובר במשק בית משותף – ראו והשוו עניין פינץ הנ"ל, פס' 10 לפסק-הדין). ה"יד" האחרונה נגרעת מן הפיצוי. התוצאה היא, כי חישוב הפיצוי בגין התקופה האמורה ייעשה לפי הפסד חודשי של 3,000 ₪ (4,500 X ⅔ = 3,000). למען הסר ספק, חישוב זה משקף ממוצע לכל אורך התקופה, וזאת לאור הנחתי בדבר היעדר עקביות בהתנהלותו של המנוח כלפי התובעים.

התקופה השנייה: לגבי התקופה מיום הגיעו של הבן הצעיר לגיל 18 שנים ועד המועד שבו המנוח היה בגיל 67 שנים, יש להתייחס למנוח כניזוק חסר-תלויים (נזכיר, כי אין לראות בתובעת 2 תלויה במנוח, ואין להניח קיומו של משק בית משותף). על כן, הפיצוי יחושב לפי שיעור של 30% מבסיס השכר – הפסד חודשי של 1,350 ₪ (4,500 X 0.3 = 1,350) (השוו: ת"א (מח' ת"א) 11775-06-14 עזבון א' ב' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (6.10.2016)).

            כאן המקום לשוב ולהדגיש, כי לא מדובר בשיטה חדשה לחישוב הפסדי ההשתכרות "בשנים האבודות", כי אם בהתאמה של השיטות שנקבעו בפסיקה לנסיבות המיוחדות של המקרה המונח לפניי.

32. הסכומים המתקבלים (מעוגלים) הם:

(א) הפסד הכנסה בשנים האבודות עד מועד פסק-הדין (לפי הפסד חודשי של 3,000 ₪): סך של 240,000 ₪ (לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה);

(ב) הפסד הכנסה בשנים האבודות ממועד פסק-הדין ועד הגיעו של התובע 5 לגיל 18 (7.1.2028) (לפי הפסד חודשי של 3,000 ₪): סך של 335,000 ₪ (לאחר היוון);

(ג) הפסד הכנסה בשנים האבודות ממועד הגיעו של התובע 5 לגיל 18 ועד גיל הפרישה (הפסד חודשי של 1,350 ₪): סך של 94,000 ₪ (לאחר היוון כפול).

33. מעבר לכך, התובעים כאמור אינם עותרים לפיצוי בראש הנזק של הוצאות קבורה ולוייה, שכן משפחתו של המנוח מימנה הוצאות אלה (ראו סעיף 5(ז) לסיכומים). נותר אפוא, בתביעת העיזבון, ראש הנזק הלא ממוני, והסכום המתקבל (לפי תכנת ה"משערכת") הוא 47,000 ₪ (מעוגל).

(ג) תביעת התלויים

34. כאמור, הנתבעת אינה חולקת על זכותם של התובעים 5-3 לפיצוי במסגרת תביעת התלויים (זאת אף שהתובעים, ככל הנראה משיקול הנוגע לניכוי גמלאות השארים, עתרו כי הפיצוי לתובעים 5-3 ייעשה במסגרת תביעת העיזבון, כלומר מכוח היותם יורשים של המנוח). הנתבעת גורסת, כי במסגרת תביעת התלויים יש להפריד בין התובעת 2 לבין התובעים 5-3. עמדה זו מקובלת עליי.

35. נוכח מכלול הנתונים שהובאו לעיל (ראו תת-פרק (א) לעיל), מצאתי לדחות את תביעתה של התובעת 2 כתלויה; לא אחזור על הנימוקים שהובאו לעיל בעניין זה, ואדגיש רק כי במועד התאונה התובעת 2 והמנוח היו גרושים, לא חיו יחד, והתביעה שהגישה התובעת 2 לבית הדין הרבני, לאחר מותו של המנוח, להכיר בה כאלמנתו – נדחתה. בכל הזהירות הראויה אומר, כי חרף טענותיהם של התובעים על כוונתו של המנוח לחזור לחיק המשפחה ולמסד שוב את קשר הנישואין (שנפרם והתפרק פעם-אחר-פעם בעבר), ובלי לפקפק באהבתה של התובעת 2 את המנוח ובתקוותיה הסובייקטיביות, הרי שהתמונה המתקבלת מחומר הראיות מצביעה על כך שהתובעת 2 לא הייתה בת-זוגו של המנוח במועד התאונה וכי לא הייתה סבירות ממשית לכינון מערכת זוגית משותפת, יציבה ותומכת אלמלא מותו של המנוח (להבדיל מהעברת כספים, לפרקים, בגין מזונות הילדים).

36. לגבי תביעתם של הילדים-כתלויים. כאמור, על-פי חומר הראיות שלפניי, המנוח לא שימש "אב במשרה מלאה", לא היה גורם יציב בחייהם של התובעים 5-3 ולא העניק להם תמיכה כספית רציפה (ובפרט, לא שילם מזונות באופן סדיר). עם זאת, המנוח שילם כספים מעת לעת, ולצד תקופות של ריחוק ואף התנערות היו גם תקופות של תמיכה וקרבה. אני סבור, כי הנתבעת מציעה דרך חישוב ראויה והוגנת בהקשר זה. דרך חישוב זו מניחה כי יש להביא בחשבון את חובתו של המנוח לשלם מזונות לילדיו ואת האפשרות כי המנוח היה מעביר מעת לעת סכומי כסף לטובת ילדיו, וכן את האפשרות שהתובעת 2 הייתה פונה למוסד לביטוח לאומי בתביעה למזונות הילדים. על-יסוד הנחה זו, מציעה הנתבעת כי הפסד התמיכה יחושב לפי סך של 3,000 ₪ לחודש, ממועד התאונה ועד למועד פסק-הדין, וממועד פסק-הדין עד הגיעו של הבן הצעיר (התובע 5) לגיל 18 שנים (7.1.2028).

37. אני סבור, כי חישוב זה הולם את הנסיבות ומשקלל נכונה את הנתונים ואת התרחישים האפשריים (יצוין, כי הסכום של 3,000 ₪ הוא גם סכום המזונות שנפסק על-ידי בית הדין הרבני לאחר הגירושין – פסק-דין מיום 23.12.2004). ודוק: לא נעלמה מעיני הטענה כי במהלך השנים היו הסכמות לגבי הגדלת שיעור "המזונות" לסכומים גבוהים יותר (4500 ₪ או 4800 ₪). אולם, אין טענה שהסכמות אלה עוגנו בפסיקה של ערכאה מוסמכת, ואין מחלוקת כי המנוח לא שילם מזונות כסדרם – "פעם הוא נותן ופעם לא" (כלשונה של התובעת 2 בעמוד 45 לפרוטוקול; ראו גם עמודים 48-47 לפרוטוקול). חישוב הפסדי התלות של התובעים 5-3 לפי סך של 3,000 ₪ עד הגיעו של הבן הצעיר לגיל 18 הולם אפוא את הנתונים, וניתן לסבור כי הוא אף על הצד הגבוה. לפי חישוב זה, מתקבלים הסכומים הבאים (מעוגלים):

הפסדי התמיכה בעבר: סך של 240,000 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה.

הפסדי התמיכה בעתיד: סך של 335,000 ₪.   

38. אני רואה להעיר, כי על-פי החישובים שהובאו לעיל, יוצא כי בכל הנוגע לתקופה שעד הגיעו של התובע 5 לגיל 18 שנים, ההפסד החודשי בתביעת העיזבון ("שנים אבודות") זהה להפסד החודשי בתביעת התלויים (הפסדי תמיכה) – סך של 3,000 ₪. זהו מצב לא טיפוסי, אולם הוא נובע מהנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שתוארו. ודוק: הגם שהסכום זהה – רכיביו אינם זהים (אם כי ישנה חפיפה חלקית). כך, בתביעת העיזבון הדגש הוא בשימושים השונים שהמנוח היה עושה בכספו באותן "שנים אבודות" (ובהם תמיכה וחסכון), בקיזוז צורכי הקיום שלו, ואילו בתביעת התלויים הדגש הוא בהפסד התמיכה של המנוח בקרוביו (כאשר במקרה דנן הובאה בחשבון גם האפשרות של התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה למזונות).

39. בטרם סיכום, יובהר כי בנסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל ולאור ממצאיי, אין להוסיף לפיצוי שנפסק בגין אובדן התמיכה במסגרת תביעת התלויים, סכום נוסף בגין אובדן שירותי אב. מה גם שהתובעים לא עתרו בסיכומיהם, וודאי לא באופן מפורש ומנומק, לפיצוי בראש נזק זה (למעשה, כפי שצוין, התובעים ביקשו לפסוק לתובעים 5-3 פיצוי כיורשים בלבד).

(ד) הִתְכַּנְסוּת וניכויים 

40. משבאנו עד הלום, נותר לבחון את סוגיית היחס שבין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים, זאת לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון (ראו במיוחד: עניין כרכבי הנ"ל; ע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ' רזקאללה (1.6.2008)).

41. בכל הנוגע לראשי הנזק המצויים ב"מתחם החפיפה", קרי: הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות" (בתביעת העיזבון) והפסד התמיכה (בתביעת התלויים), יש להימנע מפיצוי כפל, והמשמעות היא הפחתת הפסדי התמיכה (בתביעת התלויים) מתביעת העיזבון (ובפועל – פסיקת הגבוה מבין השניים; ראו עניין כרכבי הנ"ל). כמו-כן יש לפסוק את הפיצוי בראש הנזק הלא ממוני, המצוי מחוץ ל"מתחם החפיפה" (עניין דוביצקי הנ"ל).

42. ובסופו של יום, סכום הפיצוי הוא כדלקמן:

(א) "שנים אבודות" עד מועד פסק-הדין: 240,000 ₪ (בתוספת ריבית מאמצע התקופה);

(ב) "שנים אבודות" ממועד פסק-הדין עד ליום 7.1.2028: 335,000 ₪;

(ג) "שנים אבודות" מיום 7.1.2028 עד גיל הפרישה: 94,000 ₪;

            (ד) נזק לא ממוני: 47,000 ₪.   

43. מסכום הפיצוי יש להפחית את גמלאות השארים המשולמות לתובעים 5-3 בגין מותו של המנוח (לפי חוות-הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת). לגמלאות העבר יש להוסיף ריבית. יובהר, כי יש לנכות את קצבת השארים, אך אין לנכות סכומים אחרים הנזכרים בחוות הדעת תחת הכותרת "הערות", המתייחסים לדמי מחייה ולמענק לימודים שהתובעים "עשויים" להיות זכאים להם בעתיד (ראו ע"א 531/91 עזבון חיון נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2) 51 (1997); ע"א (מח' י-ם) 2579/08 שוקרון נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (30.3.200)).

44. לא נעלמה מעיני טענתם של התובעים, כי אין מקום לניכוי הגמלאות מקום בו הפיצוי נפסק לתובעים 5-3 כיורשים (במסגרת תביעת העיזבון). אלא שטענה זו דינה להידחות. ההלכה היא, כי ככלל, במקום שבו קיימת זהות בין מי שזכאים לקבל את הפיצוי לבין מי שזכאים לגמלאות המוסד לביטוח לאומי, יש לנכות את הגמלאות, ואין נפקא מינה אם הפיצוי משולם לתובעים כיורשים או כתלויים (ראו ע"א 48/77 פרפרה נ' חן, פ"ד לב(3) 191 (1978)). בענייננו, לא הצביעו התובעים על נסיבות מיוחדות המצדיקות לשקול תוצאה שונה (השוו ע"א 703/11 הנ"ל).

45. הנתבעת מבקשת לנכות מן הפיצוי גם סכומים ששולמו לתובעים כ"מזונות מהעיזבון" (כלשונה). מדובר בסכומי כסף שהועברו לתובעים על-ידי בני משפחתו של המנוח; ניכוי סכומים אלה, כך גורסת הנתבעת, נדרש כדי למנוע "כפל פיצוי".

46. דין הטענה להידחות. ראשית, הנתבעת עצמה מציינת כי יש לנכות "מזונות מהעיזבון" מהפיצוי בתביעת התלויים (כפי שנעשה בע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון אטיאס (21.1.2010)). בענייננו, נזכיר כי הוכרה חבותה של קרנית לפצות גם בתביעת העיזבון (וזו אף התביעה הגבוהה מבין השתיים). ודוק: ניכוי מזונות מהעיזבון בתביעת התלויים – שוברו בצדו. כפי שנקבע בעניין אטיאס, מקום בו רכיב התמיכה בתביעת התלויים מופחת בגין תשלום מזונות מן העיזבון, הרי שגם הניכוי של תביעת התלויים מהפיצוי בתביעת העיזבון – במסגרת "מתחם החפיפה" – מופחת בהתאם (שם, פס' 12 ו- 20 לפסק-הדין של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין).

47. מעבר לכך, יש לזכור כי בעל-דין הטוען לניכוי נושא בנטל להוכיח את צדקת הניכוי כמו-גם את שיעורו (ראו והשוו רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ליוונוב (28.5.2013)). הנתבעת לא עמדה בנטל זה. כך למשל, לא הוכח כי מדובר בסכום המשולם מכוח פסיקת "מזונות מן העיזבון" בהתאם להוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965, ונזכיר כי אליבא דהנתבעת, המנוח לא הותיר אחריו עיזבון. יתרה מכך, לא הוכח הסכום המדויק שהועבר לאורך התקופה כולה, ובוודאי לא הוכח החלק מתוך הסכום ששימש – ככל ששימש – לצורכיהם של התובעים 5-3 (שהם, ורק הם, זכאים לפיצוי בתיק זה). זאת ועוד, הנתבעת עצמה טוענת כי גם בחייו של המנוח, משפחתו שילמה למצער חלק ממזונות הילדים. אם כך הדבר, הרי שאין לקבוע כי מלוא הסכומים שניכויים מבוקש הם בבחינת הטבה שבאה לתובעים בעקבות מותו של המנוח. לבסוף יצוין, כי משעה שקיבלתי את טענתה של הנתבעת להפסדי תלות בשיעור חודשי של 3,000 ₪, יש קושי לאמץ באותה נשימה את עתירתה לניכוי סכום חודשי גבוה יותר (4,000 ₪).

לאור כל האמור, אני דוחה את טענתה של הנתבעת בעניין ניכוי "מזונות מהעיזבון".

סוף דבר

48. הנתבעת תשלם פיצויים כפי שנקבעו בפסקה 42 לעיל, בניכוי קצבאות השארים בהתאם לאמור בפסקה 43 לעיל, ובתוספת אגרת המשפט ושכר טרחת עורך-דין כחוק. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

            פסק-הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של התובעים.  

ניתן היום,  כ' טבת תשע"ז, 18 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.