תביעה לפי חוק הפלת"ד - מחלוקת על החבות (בתביעת העיזבון) ועל הנזק

פתח-דבר

1. לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים). התביעה הוגשה בעקבות מותו של המנוח, יליד 29.3.1970, בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 11.5.2010. המנוח היה בן 40 במותו. התובעת 2 היא גרושתו של המנוח, והתובעים 5-3 הם ילדיו.

            המחלוקת בתיק זה נסבה הן על החבות (בתביעת העיזבון) הן על הנזק.

החבות

2. אין מחלוקת כי עסקינן בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. המנוח ואדם נוסף (להלן: יהונתן ז"ל) היו רכובים על אופנוע בשעת לילה. בשלב מסוים איבד הנהג את השליטה על האופנוע והתנגש בקיר-בטון בצד הדרך. השניים מצאו את מותם בתאונה הקטלנית. אך מי היה הנהג ומי הנוסע? לשאלה זו לא נמצאה תשובה בחקירת המשטרה. הנתבעת – "קרנית" – גורסת כי סביר יותר שהמנוח הוא אשר נהג באופנוע, וכי מכל מקום, התובעים לא הוכיחו אחרת, שעה שנטל ההוכחה רובץ לפתחם. משכך, ומכיוון שהנהיגה הייתה ללא ביטוח חובה (ועל כך אין מחלוקת), טוענת הנתבעת כי על-פי הוראת סעיף 7 לחוק נשללת זכאותו של העיזבון, ונותרת רק תביעת התלויים לפי הוראת סעיף 7ב לחוק. התובעים מצדם גורסים כי יהונתן ז"ל הוא שנהג באופנוע, וכי במקרה זה קמה זכאות הן בתביעת העיזבון הן בתביעת התלויים.

3. סעיף 7 לחוק הפיצויים שולל את הזכאות מנפגע אשר נהג ברכב ללא רישיון נהיגה (סעיף-קטן (3)) או ללא ביטוח (סעיף-קטן (5)), וכן ממי שנפגע בהיותו בעלים או מחזיק ברכב, אשר התיר לאחֵר לנהוג בו ללא ביטוח. עם זאת, הוראת סעיף 7ב לחוק משמרת את זכאותם של התלויים בנפגע, גם אם זכאותו-שלו (של הנפגע) התאיינה מכוח הוראת סעיף 7.

הנה כי כן, ככל שיימצא כי המנוח לא היה הנהג אלא הנוסע (כפי שטוענים התובעים), קיימת זכות תביעה הן לעיזבון הן לתלויים; לעומת זאת, אם המנוח היה הנהג (כפי שטוענת הנתבעת), הרי שזכאותו של העיזבון נשמטת, ויש להיזקק רק לתביעת התלויים. 

4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגיה זו ועיינתי בחומר הראיות, נחה דעתי כי אין מקום לשלול את הזכאות בתביעת העיזבון. על-בסיס החומר שלפניי, יש לקבוע כי האופנוע היה שייך ליהונתן ז"ל. אין מחלוקת, כי האופנוע היה רשום על-שמו של יהונתן ז"ל (נספח 3(ד) בתיק המוצגים של התובעים). אמת, הרישום של בעלות ברכב אינו קונסטיטוטיבי (ראו למשל רע"א 5379/05 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997)), אולם בדרך-כלל הוא מהווה אינדיקציה ראייתית לגבי הזכויות ברכב (להרחבה ראו התייחסותי בה"פ (של' ראשל"צ) 32926-03-15 קרויטרו נ' קרויטרו (27.10.2015)). בענייננו, טוענת הנתבעת כי המנוח ויהונתן ז"ל רכשו את האופנוע יחד, ובעניין זה היא מתבססת על אמירות של אביו של יהונתן ז"ל במשטרה (נספח 3(ז) בתיק המוצגים של התובעים; נספח ד בתיק המוצגים של הנתבעת). אולם, איני סבור כי דבריו של האב בסמוך לאחר התאונה, שנאמרו כבר אז בספקנות (ראו נספח 3(ז) הנ"ל) ושהאב חזר בו מהם בעדותו (ראו הסבריו בעמודים 89-88 לפרוטוקול), די בהם כדי להוות תשתית ראייתית לקביעת בעלות משותפת של המנוח באופנוע. על-פי החומר שלפניי, מצאתי כי אין בסיס מספק לקבוע שרישום הבעלות על-שם יהונתן ז"ל לא שיקף את המציאות.

5. אם כן, האופנוע היה שייך ליהונתן ז"ל. זיקת הבעלות היא נתון ראשוני רלוונטי, עת שנבחנת השאלה מי סביר יותר שנהג – יהונתן ז"ל או שמא המנוח (ניתן להפנות גם לעדויות שלפיהן יהונתן ז"ל הגיע עם האופנוע כדי לאסוף את המנוח מבית הוריו). מעבר לכך, לא מצאתי ראיה ממשית המצדיקה ממצא שלפיו המנוח, דווקא, נהג באופנוע. אין מחלוקת, כי לא היו עדי ראייה לתאונה, שיש בכוחם לשפוך אור נוסף על הנסיבות. בוחן המשטרה בא לכלל מסקנה כי אין לדעת מי משני ההרוגים נהג באופנוע (ראו נספח יא בתיק המוצגים של הנתבעת). לדידי, גם העובדה שהמנוח עמד בעבר לדין בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה (ראו עמוד 50 לפרוטוקול) אינה מקימה, כשלעצמה, הנחה שעשה זאת שוב – בבחינת "מעשים דומים" – בעת קרות התאונה (מה גם שבחומר הראיות קיימות עדויות על מקרים שבהם התובע היה בשלילת רישיון וביקש מאחרים להסיעוֹ – ראו למשל תצהירו של מר סעדה).