פ ס ק - ד י ן
תביעה לסילוק יד במקרקעין בלתי מוסדרים, אשר אף אינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין- למי מסורה הסמכות העניינית לדון בה ?
האם עסקת המכר, מכוחה טוען הנתבע לזכויותיו בקרקע - מבוססת על מסמכים מזוייפים, או שמא המדובר בעסקה כשרה ?
בשאלות אלו, בעיקרן, עוסק פסק הדין.
1.
1.
כללי
במוקד התביעה חלקת קרקע, בשטח של 597 מ"ר, הידועה כ"ארד א-דורייג'את", הנמצאת בכפר עיסאוויה, במזרח ירושלים (להלן: "החלקה" או "המקרקעין", לפי הענין). המדובר במקרקעין לא מוסדרים, המיועדים למגורים ולבניה, ואשר אינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין (טאבו), אלא בספרי מס רכוש וברישומיה של עירית ירושלים בלבד.
בכתב התביעה מיום 15/07/98 עתר התובע למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע, האוסר עליו לבצע כל עבודות בניה ו/או חפירה בחלקה, אשר הבעלות בה הינה - לטענת התובע- בעלות משותפת שלו ושל בני דודיו, וכן להורות לנתבע להחזיר את מצב החלקה לקדמותו, לאחר שהחל לדברי התובע, לבנות בית מגורים על החלקה, ללא הסכמתו ו/או הסכמת יתר הבעלים , בלא שיש ברשותו היתר בניה כדין, ובהעדר כל זכות חוקית במקרקעין הנ"ל. בד בבד, הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני, האוסר על הנתבע להמשיך בביצוע עבודות הבניה, בקשה אשר התקבלה ע"י כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ביום 15/07/98 (בש"א 2767/98).
2.
המחלוקת
הנתבע טוען, כי החלקה הנ"ל נרכשה על ידו בשנת 1992, מכח הסכם מכר שנעשה בינו לבין בן דודו של התובע, פואד מוחמד עלי מוצטפא, לאחר שזה רכש את חלקו של התובע במקרקעין, והציג עצמו כבעלים יחידי של החלקה, בהתאם למסמכים מפורשים בכתב שהוצגו בפני הנתבע ונמסרו לידיו. לגרסת הנתבע, התובע לא רק שנטל חלק פעיל במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים בקשר למכירת המקרקעין, אלא אף נכח בעת החתימה על הסכם המכר ונתן הסכמתו המפורשת לעסקה . התובע- מטעים הנתבע- הוא שהציג בפניו את המקרקעין עובר למכירה ומסר לידיו מפת מדידה של החלקה, והוא אף החתום, לדבריו, על המסמכים השונים, שנחתמו במסגרת עסקת המכר !. התמורה המוסכמת בגין העסקה (העומדת על סך כולל של 12,000 דינרים ירדנים) - שולמה , לטענת הנתבע, במלואה לתובע, באמצעות בני דודיו אשר שימשו כמיופי כוחו, כמו גם מס הרכוש בגין העברת הקרקע, אשר שולם על ידו, לדבריו, בסמוך לאחר עריכת ההסכם. עוד טוען הנתבע, כי כבר בשנת 1996 הוא החל לפעול נמרצות להשגת היתר בניה בחלקה, וכי ההיתר לא הונפק לו ע"י עירית ירושלים, אך ורק בשל התנגדותו של התובע. לדבריו, "
מאז הותלה רשיון הבניה מעירית ירושלים בשל תלונתו של התובע, הנתבע אינו בונה על הקרקע", וכי "
קודם לכן לא ביצע כל עבודה הדורשת היתר" (ס' 23 לכתב ההגנה) .
בנסיבות אלו - ממשיך וטוען הנתבע - בהן המקרקעין נרכשו על ידו בתמורה ובתום לב, על סמך מצגיו המפורשים של התובע ו/או מיופי כוחו, ומכח מסמכים מפורשים בכתב- הרי שהתובע מנוע מלהתכחש, בדיעבד, לתוקפה של העסקה, מה גם שעתירתו לבית המשפט במסגרת התביעה דנן, נעשתה, לטענת הנתבע, בחוסר נקיון כפיים , תוך הסתרת מסמכים מהותיים מבית המשפט ואף בשיהוי ניכר, בהתחשב בכך שהתובע ידע על כוונותיו של הנתבע לבנות על המקרקעין כבר בשנת 1996.
התובע מצדו טוען, כי מעולם לא מכר את חלקו במקרקעין לנתבע ו/או למי מבני דודו, וכי מעולם לא הסכים לעסקת המכר שנערכה, כביכול, בין בן דודו פואד לבין הנתבע. לגרסת התובע, המסמכים בכתב עליהם סומך הנתבע את יהבו - זוייפו על ידי בני משפחתו (פואד, ג'מיל ומרים) ו/או ע"י הנתבע ואשתו, אשר קשרו קשר לנשל אותו מזכויותיו במקרקעין, תוך שהם מנצלים את העובדה שהוא בעל אזרחות אמריקאית, המתגורר דרך קבע בארה"ב. התובע מודה, כי ניהל משא ומתן עם הנתבע בקשר למכירת חלקו במקרקעין, אך לדבריו, משא ומתן זה מעולם לא הבשיל לכדי הסכם מחייב, ואותם מסמכים, המוכיחים כביכול אחרת- שונו וזוייפו, לטענתו, על ידי שאר הצדדים לעסקה, לאחר שהוא סירב למכור את חלקו במקרקעין ועזב את הארץ. אשר לתמורה הכספית, אשר שולמה לו, כביכול, ע"י הנתבע עבור החלקה - טוען התובע - כי זו מעולם לא הועברה לידיו.
מכל מקום, טוען התובע, כי החלקה בשטח של 597 מ"ר, אותה "רכש" כביכול הנתבע, היא למעשה חלק מחלקה גדולה יותר, בשטח של
3 דונמים, אשר מיועדים (למעט אותה חלקה בשטח של 597 מ"ר) להפקעה לצרכי ציבור, ואשר זכויות הבעלות בהם שייכות
במשותף לתובע ול-28 מבני משפחתו (אחיו ובני דודו). הבעלות המשותפת ("מושאע"), משתרעת, לטענת התובע,
על
כל שלושת הדונמים, ועל כן בהעדר הסכמה מצד
כל הבעלים המשותפים לעסקת המכר, ובהעדר הסכם ביניהם בדבר פירוק השיתוף במקרקעין, או בדבר השימוש והחזקה בהם - הרי שממילא אין, לטענת התובע, כל תוקף לעסקה, שנעשתה
בחלק מסויים של המקרקעין (קרי- בשטח של 597 מ"ר), שכן עסקה כזאת סותרת את הוראת סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין).
לאור האמור, טוען התובע, כי ביצוע עבודות הבניה במקרקעין ע"י הנתבע מהווה הסגת גבול, וכי יש להורות, אפוא, על סילוק ידו מהחלקה.
3.
דיון והכרעה
3.1
סמכות עניינית
בכתב הגנתו טען הנתבע, כי המדובר בתביעה שעניינה סכסוך סביב שאלת הבעלות במקרקעין, ועל כן הסמכות העניינית לדון בה מסורה לבית המשפט המחוזי (ס' 28 לכתב ההגנה). התובע מאידך טוען, כי המדובר בתביעה שעניינה חזקה ושימוש במקרקעין, אשר נופלת בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום.
חלוקת הסמכויות בין בתי משפט השלום לבין בתי המשפט המחוזיים, במישור המהותי, מוסדרת בהוראת סעיף 51(א)(2) ו-(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) , אשר קובעת, כדלקמן: