תביעה לזכויות במקרקעין בלתי מוסדרים

השופט ס' ג'ובראן:

1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' חשין) אשר קיבל את התובענה אותה הגיש המשיב 1 (להלן: המשיב), בהצהירו כי המשיב הינו בעל הזכויות היחיד במקרקעין בלתי מוסדרים, בשטח של 8/144 מתוך חלקה ששטחה הכולל הוא כ-23 דונם (להלן: המקרקעין).

2.             כפי שעולה מכתבי טענותיהם של הצדדים, המשיב ואביהם המנוח של המערערים (להלן: חליל) היו אחים. בשנת 1955 רכש חליל את המקרקעין שבמחלוקת שבאזור שועפט, אשר הייתה תחת שלטון ירדני באותה עת. באותה שנה נרשם חליל כבעלי המקרקעין בפנקס השטרות הירדני (רישום המוצא את ביטויו גם ברישום בפנקס השטרות בישראל, כפי שהיה נכון לעת הגשת התביעה), ובנה עליהם בית, בהוציאו היתרי בניה על שמו (להלן: הבית). לטענת המשיב, רכישה זו נעשתה לטובתו באמצעות כסף אותו העביר לחליל, אשר פעל בשמו. כך, בעוד שחליל הוא הרשום כבעלי המקרקעין בפנקס השטרות הירדני, נרשם המשיב כבעלי המקרקעין בלוח התביעות הירדני, המוחזק במשמורתו של פקיד ההסדר הישראלי. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, הסכימו הצדדים כי רישומים סותרים אלו מתייחסים שניהם למקרקעין שבמחלוקת.

3.             ביום 10.8.1998 הגיש המשיב את התביעה נשוא הערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה ביקש כי יוצהר כאמור, כי הוא הבעלים היחידי במקרקעין.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.             בפני בית המשפט המחוזי העידו מטעם המשיב שני עדים - המשיב עצמו ועורך דין דניאל אוסטר, פקיד רישום והסדר מקרקעין ממחוז ירושלים (להלן: פקיד ההסדר). מטעם המערערים העיד המערער 2, עטא אל קימרי, בנו של חליל (להלן: עטא). כן הוגשו לבית המשפט ארבעה מוצגים מטעם המשיב: ת/1 (יחד עם תרגומו שסומן ת/1ב) הינו נסח מהרישום בלוח התביעות הירדני, כפי שהוצא ביום 16.7.1996 על ידי משרד ההסדר והקרקעות הירדני, ובו מופיע המשיב כבעלי הקרקע. ת/1א הינו העתק מלוח התביעות הירדני, אשר מוחזק כיום בידי פקיד ההסדר הישראלי. בעדותו ציין פקיד ההסדר כי מדובר במסמך ירדני מקורי, שנרשם עוד לפני שנת 1967, לו הוספה הערה בשנת 1995 בעקבות תביעה מצד המערערים. כפי שעולה מעדותו של פקיד ההסדר, גם במסמך זה מופיע המשיב כבעלי הקרקע. ת/2 (ותרגומו שסומן ת/2א) נושא את הכותרת "חוזה בטחון לנכסים דלא נייד". בהיעדר גושפנקא קונסולרית למסמך, בחר בית המשפט להתעלם ממוצג זה, למעט ביחס לעובדה שעניינו בהסכם משכנתא שהוטלה על הקרקע בתקופת השלטון הירדני, כפי שהוסכם על ידי הצדדים. ת/3 (ותרגומו ת/3א) הינו מסמך ירדני שנערך ביום 20.1.2002, הנושא את הכותרת "תעודת נסח רישום לגבי חלקת מקרקעין", בו נאמר כי המקרקעין רשומים על שמו של המשיב, וכי נרשמה בהם משכנתא על ידי חליל, כמיופה כוחו של המשיב.

בנוסף, צורפו לתצהיר עדותו הראשית של עטא מספר מסמכים ותרגומיהם: חוזה בו נרשם חליל כרוכש המקרקעין (נספח א'), אישור מטעם הממלכה הירדנית המעיד על עסקה זו, מיום 19.12.1995 (נספח ד') ושטר המכר של העסקה (נספח ג'); שלושה היתרי בניה שניתנו על ידי הוועדה המקומית הירדנית, בהם רשום חליל כבעל ההיתר (נספחים ד'1, ד'2 ו-ה'1), וחוזה בו מופיע חליל כמי שרכש קרקע נוספת בחלקה הגובלת במקרקעין (נספח ב'). מעבר למסמכים שהוצגו לבית המשפט, צורפה לתצהיר עדותו הראשית של המשיב גם תמונה שנשלחה למשיב על ידי חליל, בה מופיע הבית, כאשר בגב התמונה כתב חליל "אני שולח לך את התמונה הזאת כדי להראות לך שהבית הוא שתי קומות".

5.             בתום שמיעת טענות הצדדים ובחינת חומר הראיות קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה והצהיר כי המשיב הינו בעל הזכויות היחידי במקרקעין. בית המשפט ציין בשולי פסק דינו, כי קביעה זו בדבר בעלותו של המשיב מוגבלת למחלוקת בין הצדדים ואין בה כדי לפגוע בסמכויותיו של פקיד ההסדר בתהליך הסדרת המקרקעין, על פי כל דין.

בית המשפט קיבל לעניין הכרעתו את גרסתו של המשיב, לפיה רישומו של חליל כבעלי הקרקע בפנקס השטרות נעשה למעשה כאשר הוא פועל למען המשיב, ובמקביל, כי רישומו של המשיב בלוח התביעות הירדני נעשה על דעתו של חליל. בהתאם קבע בית המשפט כי אין למעשה סתירה בין הרישומים השונים, כאשר הרישומים הירדניים משלימים את הרישום בפנקס השטרות, ומבארים את הרקע לו. לעניין זה ראה בית המשפט במוצגים אותם הגיש המשיב מסמכים אותנטיים המעידים על המצב המשפטי "בזמן אמת".

6.             במסגרת הכרעתו דחה בית המשפט מספר טענות נוספות אותן העלו המערערים, ובהן טענה לשיהוי מצד המשיב, טענה להתיישנות דיונית ולהתיישנות רוכשת וטענה בדבר היות בית המשפט "פורום לא נאות", מהסיבה שטענות אלו הועלו על ידי המערערים בשלב הסיכומים בלבד.

טענות הצדדים

7.             בערעורם בפנינו טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט המחוזי משקיבל את גרסת המשיב, לפיה רכישת המקרקעין על ידי חליל נעשתה בשמו של המשיב, שכן המשיב לא הרים את נטל ההוכחה לשם ביסוס טענה זו. לעניין זה טוענים המערערים טענות שונות, לפיהן שגה בית המשפט משהעדיף את המסמכים אותם הציג המשיב על פני הרישום בפנקס השטרות.

עוד מוסיפים המערערים כי שגה בית המשפט משדחה את טענותיהם בדבר פורום לא נאות ובדבר התיישנות רוכשת מהטעם הפרוצדורלי שלא הועלו אלא בשלב הסיכומים, שכן מדובר בטענות מהותיות ולא דיוניות, שלא נדרשו להעלותן בהזדמנות הראשונה.

לבסוף טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו את הוצאות המשפט ואת שכר טרחת עורך דינו של המשיב על הסך של 30,000 ש"ח, לאור השיהוי הרב שבהגשת התביעה.

8.             מנגד, סומך המשיב את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות משפט.

דיון

השאלה העובדתית

9.             בית המשפט המחוזי בחן את מרבית הטענות אותן מעלים המערערים במסגרת הערעור ונתן להן מענה, בפסק דין מפורט ומנומק היטב, לאחר שניתח את המסמכים שהוצגו בפניו ואת העדויות ששמע, יחד עם המסמכים שצורפו לתצהירי העדים. כידוע, הלכה היא כי בית משפט שלערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו ע"א 397/04 נכטיילר נ' חברת ויסופט בע"מ (לא פורסם) (2005); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם) (2006)).

10.          במקרה שבפנינו קבע בית המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי בעת שרכש את המקרקעין ורשם אותם על שמו, פעל חליל מטעמו של המשיב. לא זו בלבד שלא מצאתי כי מדובר בקביעה הנוגדת את ההיגיון, אלא שבעיני מדובר בקביעה המסתברת ביותר ממכלול הראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי.