תביעה להתרת נישואין אזרחיים

הרקע

ביום 9.11.2006 הגישה המשיבה תביעה להתרת נישואיה עם המבקש.

המשיבה הינה חסרת דת ואילו המבקש יהודי. הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים ביום 28.11.2003 ב... ואין להם ילדים משותפים.

ביום 7.8.2007 נתן ביה"ד הרבני הגדול חוות דעת לפיה בנסיבות העניין עשוי ביה"ד להכריז על הנישואים האזרחיים בין הצדדים כבטלים מעיקרם. לאור זאת נקבע, כי הסמכות לדון בעניין התרת נישואין של בני הזוג נתונה לבית משפט זה.

בדיון שהתקיים ביום 22.10.07 לא הביע המבקש התנגדות לעניין עצם התרת הנישואין, שכן ברור היה לכל שחייהם המשותפים של בני הזוג הגיעו לקיצם, אך התנה את הסכמתו בתנאי שהמשיבה תעזוב את הארץ.

חוק השיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") קובע בסעיף 5(ג) כי הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושין.

בעניין דנן, נקבע בפסק דין מיום 19.12.07, כי נוכח העובדה שהמבקש לא התנגד לעצם התרת הנישואין, ולאור כך שמהודעת ב"כ המשיבה שהוגשה לביהמ"ש עלה שהמשיבה נאלצה לעזוב את הארץ ע"פ דרישת משרד הפנים, התמלא התנאי שהעמיד המבקש להסכמתו להתרת הנישואין.

לאור כל האמור לעיל, נעתר בימ"ש זה לבקשה ונקבע כי הצדדים גרושים מיום מתן פסק הדין.

המבקש ערער על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי בירושלים, לעניין השאלה האם בפסק הדין להתרת נישואי הצדדים יצויין כי הצדדים התגרשו או שיקבע כי הנישואין בטלים מעיקרם. במקרה  הראשון יצויין מצבו האישי בתעודת הזהות "גרוש" ואילו במקרה השני יצויין "רווק".

בדיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי טען, כי בעת קיום ההליך בביהמ"ש קמא לא עמד על ההבדל בין שתי החלופות, בין היתר בשל העובדה שלא היה מיוצג ע"י עו"ד אז, וביקש להחזיר התיק לביהמ"ש קמא לצורך הכרעה בנקודה זו.

הערעור התקבל אך ורק במובן שהתיק הוחזר לבימ"ש זה על מנת לאפשר למערער לטעון לעניין ההבדל בין גירושין לבין ביטול הנישואין מעיקרם.

בעקבות פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי הגיש המבקש בקשה לשינוי פסק דין, אליה הוגשה תגובת המדינה. אף שהגיש לביהמ"ש אישור מסירה מאת רשות הדואר ממנו עולה, כי המשיבה, אשר בין לבין חזרה ל..., קיבלה את הבקשה, עד למועד זה לא התקבלה תגובתה לבקשה.

טענות הצדדים

טענתו הראשונה של המבקש הינה, כי לבימ"ש זה סמכות מכוח סעיף 6 לחוק לקבוע שנישואי הצדדים בטלים מעיקרם וכיוון שהמחוקק לא נתן לביהמ"ש סמכות בעלמא, שומה עליו להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע זאת במקרים המתאימים.

מקרה זה מתאים להכרזה מעין זו שכן ביה"ד הרבני הגדול כתב בחוות דעתו, כי לו היה עניינם של בני הזוג נדון בפניו היה קובע כי נישואיהם בטלים מעיקרם. המבקש מבקש מביהמ"ש לאמץ חוות דעת זו.

בתגובה לטענה זו, טען ב"כ היועהמ"ש, כי אף שלנישואי הצדדים אין תוקף הלכתי, יש להם תוקף מבחינת כללי המשפט הבינלאומי ומשכך יש צורך לרשום את התקיימות הנישואין ואת סיומם ולא ניתן להתעלם מהם כאילו לא נערכו מעולם.

עוד נטען בתגובת המדינה, כי במקרה של נישואים אשר מומשו, קרי בני הזוג חיו חיים משותפים, עמדת המדינה היא שיש לרשום את בני הזוג כגרושים.

בתגובה לטענה זו טען המבקש, כי ב"כ המדינה מסתמך על מצב עובדתי שגוי. בני הזוג אכן נישאו בנישואין אזרחיים ב... אך כל מטרת הנישואין היתה לאפשר למשיבה לעלות ארצה על מנת להנשא למבקש כדמו"י לאחר שתתגייר. בני הזוג מעולם לא חיו ביחד ולא מימשו את הנישואין ולכן הבסיס העובדתי עליו מבססת המדינה את עמדתה אינו מדוייק.

דיון

אפתח ואומר, כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהסמכות לדון בעניין התרת נישואי בני הזוג נתונה לבימ"ש זה.

סמכות זו מוגדרת בסעיף 6 לחוק: ""התרת נישואין" - לרבות גירושין, ביטול נישואין והכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם", כאשר בכך העניק המחוקק לביהמ"ש סמכות לעשות שימוש בכל אחת מן האפשרויות, במקרים המתאימים.

כלל היסוד בעניין זה נקבע זה מכבר ע"י ביהמ"ש העליון, ולפיו יש לבחון את תוקפם של נישואין ע"פ דין מקום עריכתם (ראה ע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק פ"ד ח(1), 141; בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר-הפנים . פ"ד יז(1), 225). נובע מכך, אם כן, כי ביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו הנ"ל ויקבע כי נישואין הינם בטלים מעיקרם במקרים בהם מעולם לא היו תקפים לפי דין מקום עריכתם (וראה בעניין זה את ההלכות שנקבעו לעניין נישואי פאראגוואי).