א. התביעה, הצדדים וההסכם:
- בפניי תביעה לביטול הסכם גירושין, יחסי ממון, משמורת ומזונות שקיבל תוקף של פסק דין.
- המדובר בהסכם גירושין אותו ערכו הצדדים, כאשר שניהם מיוצגים בידי עורכות דין ולאחר מספר מפגשים ביחידת הסיוע.
הצדדים שהינם יהודים, גרושים כיום (בעקבות ביצוע ההסכם) ויש להם 5 ילדים, מתוכם 3 קטינים.
- אלו עיקרי ההסכם שערכו הצדדים :
3.1. הצדדים מתגרשים בהסכמה.
3.2 הילדים נותרים במשמורת פיזית של האם.
3.3. האב ישלם מזונות זמניים כולל מדור בסך 700 ₪ בחודש עבור 3 קטינים (עד לסיום תשלום ההלוואות), שאז ישלם מזונות ומדור קבועים בסך של 2,500 ₪ לחודש.
3.4. האב מוותר על כל זכויותיו בדירת הצדדים לטובת האם ללא תמורה (דירה ששוויה הנקי לאחר סילוק הלוואות משכנתא הוא 300,000 ₪ וחלקו של התובע היה לפיכך 150,000 ₪).
3.5. כל צד נשאר עם זכויותיו מכל מין וסוג שהוא.
3.6. האב ישלם חובות משותפים והאם תמשיך לשלם הלוואת המשכנתא והלוואה נוספת מחשבון הבנק שלה
3.7. הנתבעת מוותרת על מזונות אשה וכתובה.
ב. תמצית טענות הצדדים:
- בכתב התביעה, טוען התובע, כי אינו דובר עברית שוטפת, כי ההסכם לא הוקרא לו וכי הבין שהוא מוותר על זכויות שימוש בדירה עד הגיע אחרון הקטינים לגיל 18 שנים ולא כי הוא מוותר באופן גמור וסופי על הזכויות בדירה.
- הנתבעת ביקשה לדחות התביעה וטענה כי הוגשה בשיהוי של שנתיים תמימות ללא כל הסבר, כי טענותיו כוזבות וכי הוא ידע כל העת על הוויתור בדירה, כי נעשו שינויים נוספים בכתב יד תוך כדי ישיבת אישור ההסכם המלמדים על גמירות הדעת ודיון שיפוטי לגופו של עניין (שעה שהאב דרש מגורי האם עם הילדים למשך 7 שנים לפחות בדירה). הנתבעת העידה במהלך קדם המשפט, כי התובע יודע ומבין עברית טוב מאוד, הוא ידע היטב על מה הוא חותם וכי עתה הוא פשוט מתחרט. לטענת הנתבעת, מלכתחילה היה מעוניין התובע לוותר על הבית תמורת וויתור על מזונות הילדים ומעולם לא העלה את הנושא של ויתור על זכות המגורים בלבד עד גיל 18 של הקטן שבילדים.
ג. ההליך ביחידת הסיוע קודם כריתת ההסכם:
- ביום 23/11/15 התקיימה ישיבת קדם משפט מורחבת אליה זימן בית המשפט גם את באת כוחו הקודמת של התובע, עוה"ד שלומית ברנס.
- עוה"ד שלומית ברנס הבהירה כי היו מפגשים ביחידת הסיוע שם לובנו הסוגיות בין הצדדים, עוד הסבירה כי בהתאם להצעת ביהמ"ש מונה שמאי להערכת שווי הדירה על מנת שיוכלו לדון באפשרויות שהועלו ביח"ס לחלוקת הרכוש והכספים.
- עוה"ד הסבירה שהם בחנו את האפשרויות. לטענתה הנקודה היחידה שהתובע ביקש, שהילדים ימשיכו להתגורר בדירה והנתבעת לא תמכור אותה. את זה הוא ביקש למנוע. ביהמ"ש קיבל את בקשתו וההסכם שונה, כך שנכתב בהסכם ש-7 שנים הנתבעת לא תוכל למכור את הדירה. ביהמ"ש הסביר לתובע בלשון פשוטה שהדירה נשארת לאישה.
- במסגרת קדם המשפט שהתקיים, הציגה עוה"ד ברנס, מסמך בכתב ידה, אשר לטענתה נערך במסגרת ישיבות הגישור ביחידת הסיוע, בו מופיעים חישובים כלכליים וחלקו של כל צד בדירה, לפני ואחרי סילוק הלוואת המשכנתא הרובצת על דירת הצדדים. עולה כי חלקו "נטו" של התובע בדירת המגורים הוערך על ידי הצדדים בכ-150,000 ₪.
ד. פרטים רלבנטיים עובדתיים נוספים:
- כפי שיבואר עוד בהמשך, דין התביעה להיות מסולקת על הסף. בהקשר זה ובנוסף לטענות הצדדים בכתבי הטענות בהליך הנוכחי ולעדותם, סקרתי ובחנתי אף את ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים וטענותיהם כפי שהועלו בהם, ואלה הדברים הראויים לציון והדגשה:
א. ביום 08/01/2013 הוגשה ע"י הנתבעת (כאן) תובענה רכושית – תמ"ש 14827-01-13). בסעיף 18 לכתב ההגנה שהוגש ע"י התובע (כאן), נכתב כך:
"הנתבע יטען כי היו ש.... מוכן הוא לנהל מו"מ עם התובעת במכלול התביעות, ובמסגרתם להגיע להסכמות לפיהם כנגד היוון מזונות הקטינים יוותר הנתבע על חלקו בדירת המגורים לטובת האישה".
ב. בדיון שהתקיים בפניי, במסגרת הליכים קודמים, ביום 17/06/2013 אמר התובע:
"אין לי כסף לשלם לה מזונות. לה יש בית. אני אצטרך לחפש דירה ברחובות. אני משלם הלוואה ומשכנתא. נכון שמדובר על ילדים שלי, אבל אני ביקשתי שהיא תישאר בבית, ואני אשלם 500 ₪ מזונות. יש לי סוכר."
ג. בנוסף, בדיון שהתקיים בפניי ביום 01/07/2013, הוקראו לצדדים עיקרי הצדדים פעם נוספת, סעיפי ההסכם הוסברו להם בשפה פשוטה, על מנת לפשט ההליך ולוודא כי הצדדים אכן מבינים תוכנו של ההסכם, ביהמ"ש הפנה לצדדים שאלות ובהתאם לתשובותיהם, התווספו להסכם הבהרות לדברים שלא היו מספיק בהירים.
ד. פרוטוקול ישיבת אישור ההסכם כולל לא פחות מ-10 הצהרות של הצדדים החוזרות ו/או מבארות את האמור בהסכם. החשובה שבהן לענייננו הממחישה הבנת התובע את ויתורו על דירת המגורים הייתה זו שנכתבה בסעיף 10 (עמ' 7 שורות 20-26 לפרוטוקול מיום 1/7/13):
"10. הוספנו סעיף 17 בכתב יד בו רשמנו כי התובעת מתחייבת להמשיך לגור עם הילדים בדירה למשך 7 שנים מהיום ואנו מבהירים שזאת בתנאי שהאב יעמוד בכל התחייבויותיו וחובותיו לפי ההסכם. כל הפרה של התחייבות הנתבע לפי ההסכם, תהווה אוטומטית ביטול התחייבות זו של התובעת. בנוסף מוסכם כי במידה והתובעת לא תוכל להמשיך ולעמוד בנטל תשלומי הלוואת המשכנתא ו/או תחפוץ להעתיק מקום מגוריה מכל סיבה שהיא, היא תהיה רשאית להביע עניין בתביעה מתאימה לבית המשפט אשר יוסמך על ידינו להכריע בעניין חרף התחייבותה החוזית".
ה. התחייבות זו של הנתבעת להמשיך ולגור בדירת המגורים הספציפית למשך 7 שנים לפחות, חרף העובדה שלכאורה יכולה היא לסחור בה, למכור אותה ולעשות ככל שברצונה, התחייבות זו מלמדת היטב לא רק על גמירות הדעת של הצדדים בעת כריתת ההסכם אלא גם בעת אישורו בבית המשפט.
ו. התובע לא יכול להישמע בטענה כי סבר שויתורו על הדירה הוא ויתור על זכות מגורים בלבד עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18 שנים, שעה שמנוסח ההצהרה האמורה עולה מאליה הבנתו, כי התובעת יכולה למכור הדירה לאחר 7 שנים ולעבור לגור בדירה אחרת שבבעלותה עם הילדים.
ה. מחיקה על הסף של התביעה כבר לאחר ישיבת קדם המשפט:
- פסק דין זה וההוצאות שיושתו על התובע יכולים היו להתייתר. בדיון שנערך בפניי, ביום 23/11/2015, מצב הדברים המפורט בפסק דין זה כבר הייתה ברורה לכל. על כן ועל מנת לצמצם נזקיו של התובע, ערך ביהמ"ש הפסקה בדיון על מנת שהתובע ישקול את צעדיו ויואיל לעתור למחיקת ההליך ללא צו להוצאות. ב"כ התובע ביקשה ארכה של 14 ימים למסור תגובתה להצעת בית המשפט למחיקת התובענה ללא צו להוצאות. נאמר בהחלטתי מאותו מועד, כי אם לא תבוא הודעה מתאימה מטעם התובע, יינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק.
לאחר שהתבקשו (והתקבלו) מספר ארכות להגשת העמדה מטעם התובע, תחת מסירת העמדה, וללא הגשת בקשה ולא כל שכן קבלת רשות שיפוטית, הגישה ב"כ התובע כתב תביעה מתוקן בו עתרה לביטול ההסכם האמור, הפעם מטעמים של חוסר תם לב במשא ומתן. כעולה מהחלטתי מיום 04/01/2016 לא התרתי הגשתו של כתב התביעה המתוקן ויש להצר על כי התובע בוחר לנהל ההליכים באופן זה.
- מתן פסק דין כבר בישיבת קדם המשפט, לגופה של תביעה, אינו מהלך שכיח. בייחוד כאשר מדובר בפסק דין הדוחה תביעה לגופה מטעמים מהותיים ולא רק מסלק על הסף מטעמים דיוניים.
- מפאת עובדה זו ראיתי לעמוד בקצרה על סמכות בית המשפט לענייני משפחה בישיבת קדם המשפט על פי סדרי הדין הקיימים (בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984) וכן על סמכות בית המשפט לענייני משפחה לסטות מאותם סדרי דין לשם עשיית צדק, לפי סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה– 1995.
- נפתח בהצגת דברי החיקוק ונעבור לאחר מכן לפרשנותם בפסיקה ובספרות:
14.1. תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 קובעת:
"בקדם משפט או לצורכי קדם משפט מוסמך שופט :
....
(8)לסלק תביעה על הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו-101;
(9)ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה"
14.2. תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבית המשפט לסלק תביעה על הסף אף ללא בקשה תלויה ועומדת מטעם מי מהצדדים וזו לשון התקנה:
"144. בעניינים האמורים בתקנה 143 יהיו לשופט בקדם-משפט כל הסמכויות הנתונות לבית המשפט לפי כל דין והוא רשאי להחליט בהם ללא צורך בבקשת בעל דין"
14.3. תקנה 146 עוסקת בסמכות להעיד בעלי דין או מי שהוזמן להתייצב כבר בישיבת קדם המשפט:
"שופט בקדם-משפט רשאי, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, להורות שבעלי הדין, או מי שהוזמן להתייצב לפי תקנה 147, יעידו בפניו בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם, או בחלק מהן".
14.4. תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי דנות במחיקת ודחיית תביעה על הסף בכל עת:
"100. בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
(1) אין הכתב מראה עילת תביעה;
(2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית;
(3)...
(4)...
- (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:
(1) מעשה בית דין;
(2) חוסר סמכות;
(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.
14.5. עד כאן נדונו תקנות הרלבנטיות לכל הליך אזרחי וכעת נביא הוראות החיקוק המסדירות סמכות ואופן ניהול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה.
14.6. תקנה 258ב' לתקנות סדר הדין האזרחי מחילה את הוראות התקנות לעיל על בית המשפט לענייני משפחה באומרה:
"(א) הוראות פרק זה יחולו על תובענות שנדונות בבית המשפט לענייני משפחה ועל תובענות בענייני משפחה שעל פי החוק נדונות בבית משפט שלום שאינו בית משפט לענייני משפחה (להלן שניהם כאחד - בית המשפט); וזאת על אף האמור בתקנות 260(ב), 268(ב) ו-297(ב).
(ב) הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה יחולו על תובענות בענייני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה, ובשינויים המחויבים לפי הענין.
(ג) בית המשפט רשאי לסטות מהוראות שבפרקים אחרים שבתקנות אלה למעט פרק כ"ב1, ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; ואולם הוראה זו לא תחול על תובענה לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, שעילתה אינה סכסוך בתוך המשפחה"
14.7. תקנה 258יד' לתקסד"א לעיל מסייעת אף היא בהסרת מחסומי קבילות ראייתיים וקובעת את עיקרון מאזן ההסתברויות לצרכי מתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה:
"(א) בית המשפט רשאי לקבל כראיה כל עדות שהובאה בפניו, אף אם אינה קבילה בבית משפט אחר.
(ב) בית המשפט יקבע את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר."
14.8. אמנם ברגיל ההליך המשפטי בישראל הוא אדברסרי, ברם שלב קדם המשפט הינו ביטוי להליך אינקוויזטורי מובהק ובבית המשפט לענייני משפחה על אחת כמה וכמה ((רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכנ"ר (26/10/2005, פורסם במאגרים); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד 155 (מהדורה שניה, התשס"ח-2008); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה כרך ב 1114 (מהדורה 15, התשס"ז-2007).
14.9. בית המשפט בכלל ובית המשפט לענייני משפחה בפרט רשאי, ולטעמי חייב לגלות יוזמה בשלב קדם המשפט לשם ניהול יעיל יותר של ההליך. הוא אמור לנהוג באופן אקטיבי ולנהל את ההליך ולא להותיר הבמה לצדדים וליתן להליך לנהל את בית המשפט. כתבו על כך ש. שוחט וד. שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) בעמ' 264-265:
"על רקע המטרות של קדם המשפט, בשלב זה בית המשפט אמור 'לאחוז במושכות' ולגלות יוזמה בקידום התיק. שלב קדם המשפט הוא איפוא בעל אופי אינקוויזטורי, לעומת שני השלבים האחרים – הגשת כתבי הטענות וההוכחות – שבהם הפן האדברסרי הוא המכריע. דברים אלה נכונים באופן כללי לכל בית משפט בהליך קדם משפט ונכונים שבעתיים להליך קדם המשפט המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה"
14.10 ועוד אמרו על כך המלומדים פ. גולדשטיין ומ. בורנובסקי במאמרם "היבטים עיוניים של "קדם משפט" ", עיוני משפט ד'(תשל"ה), 312, בעמ' 348-349 :
"מטרתו של ק"מ הינה "לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו" (תקנה 140) ; אם ינקוט השופט בק"מ עמדה פסיבית, הרי לא יתרום להשגת המטרה האמורה, והתמריץ היחידי לבעלי הדין לסכם את העניינים הנוגעים לק"מ בשלב ק"מ יהיה בדמותה של "הסנקציה" הנקובה בתקנה 149, המונעת בקשה שניתן היה להגישה בק"מ בשלב ק"מ המשפט עצמו (ראה להלן : "תוצאות קדם המשפט"). אך לשם כך לא היה כל צורך ביצירת הליך ק"מ ; די היה בקביעת הוראה לפיה, כל בקשות הצדדים יוגשו עד מועד מסויים לפני תחילת המשפט, או אחרי הגשת כתבי הטענות. יצירת הליך מיוחד של ק"מ מעידה על כך שכוונת מתקין התקנות היתה להקים מוסד בעל אופי שונה, המקנה לשופט אפשרות להגביר את שליטתו על אופן הכנת וניהול המשפט. כאשר השופט נשאר פסיבי, קשה לראות כיצד ק"מ יוכל אמנם לקבל את האופי המבוקש ולהגשים את המטרות המוצבות לו, שכן במה יהיה שונה משפט שלו קדם ק"מ ממשפט שלא קדם לו ק"מ ? אם בעלי הדין הם שיניעו את גלגלי המשפט, הרי קרוב לוודאי שהתוצאה תהיה דומה בשני המקרים, שכן כל הסמכויות שהוקנו לשופט בק"מ (מכוח ההוראות המיוחדות בפרק י"א) ממילא מצויות בידי בית המשפט.
הנה כי כן, הכוונה ביצירת ק"מ היתה לשנות את המצב הקיים שבו הענין הוא עניינם של הצדדים כאשר יעודו של ההליך הוא גם, ואולי בעיקר, טובת הכלל - יעול ההליך המשפטי. השופט הופך על כן למעוניין בתוצאות ההליך, וכדי להשיג זאת עליו לנקוט יוזמה מצידו, ואין הוא צריך להיות כבול במגבלות סדר הדין האדברסרי השולטות על סדר הדין הרגיל בבית המשפט. על רקע זה יש לראות את תקנות סדר הדין בפרק י"א...."
14.11. כב' הנשיא שמגר אף דחה בעבר ערעור על פסלות שופט שגילה אקטיביות ויוזמה בקדם המשפט ונימק זאת כך:
"קדם המשפט נועד, בין היתר, לברר, מה הן השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. הוא נועד לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו (תקנות 140 ו- 143(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). מכאן כי הוא כרוך בבירור מוקדם של העמדות, לא רק כדי להכירן (שהרי הן ממילא מוצגות בכתבי בי הדין), אלא גם כדי לנסות ולקרב עמדות ולבחון בחינה ראשונית את הביסוס המשפטי והעובדתי של הטיעון, לכוון את דרך הדיון, לקבוע דרכי הוכחה וכדומה (ראה גם תקנה 143(5) לתקנות הנ"ל).הווי אומר, קדם המשפט לא נועד להוות רק מפגש מקדמי פורמאלי כדי לשמוע אם בעלי הדין התפשרו. הוא נועד לבירור ראשוני של הפלוגתא, כדי שהמשפט יתנהל על העיקר וכדי שהדיון ינוהל באופן אפקטיבי. בעלי הדין המתייצבים לקדם משפט צריכים להיות מוכנים לדיון, ואחת המטרות של קדם המשפט היא למנוע הגשת תובענות בעלמא שאינן מוכנות לדיון." (ע"א 5492/92 מרדכי גאוני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מז(3) 223 (1993)).
14.12. ואילו כב' השופט גייפמן דן בגישה השיפוטית האפקטיבית בבית המשפט לענייני משפחה בשים לב להפעלת סמכויות השיפוט השונות כבר בישיבת קדם המשפט באומרו:
"סטנדרטים לפתרון סכסוכי משפחה - גישה שיפוטית אפקטיבית
- גישה שיפוטית אפקטיבית בסכסוכי משפחה צריכה לשים דגש על כמה עקרונות יסוד:
(א) חשוב להבטיח שהחלטות בית המשפט למשפחה יינתנו במהירות בלא עיכובים, אחרת ההחלטה תהפוך ללא-רלוואנטית, מאחר שהבעיות ייפתרו "דה-פקטו". המערכת המשפחתית היא דינמית ומצריכה פתרונות מיידיים.
(ב) חשוב ליתן החלטות בהתבסס על אינפורמציה מעודכנת.
(ג) חשובה היכולת לזהות עניינים דחופים בבית המשפט למשפחה ולקבוע סדר עדיפויות בשמיעת התביעות" (תמ"ש (ת"א) 1340/95 סביונה פלד נ' דן פלד (29/07/1996, פורסם במאגרים).
14.13. משקבענו, כי על בית המשפט לגלות יוזמה ואקטיביות בישיבת קדם המשפט, נציין, כי במסגרת אקטיביות זו הוא בהחלט רשאי לבחון ולקבוע האם הצדדים נהגו בתם לב דיוני. ומהו אותו תם לב דיוני? מנחה אותנו פסיקת בית המשפט העליון, כי מדובר על התנהגות ישרה והגונה בין בעלי הדין, האחד כלפי משנהו ושניהם כלפי בית המשפט (ראו בהרחבה בספרו של דודי שוורץ סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות 66, 82-87 (2006)).
14.14. נפסק בהקשר זה על ידי כב' הנשיאה ד' ביניש, בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, (23/6/2009, פורסם במאגרים) בפסקה 39:
"כבר נקבע בפסיקתנו כי מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרתו של איסור זה במישור הציבורי הינה לשמור על תקינות ההליך השיפוטי, ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי נועד האיסור הנדון למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. כמו עקרון תום-הלב, אף גבולות האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינם ניתנים לתחימה מראש, שכן מדובר במושגים דינאמיים ויחסיים המקבלים את תוכנם המהותי בהתאם לנסיבות העניין ולדרך בה יושמו ממקרה למקרה. ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי- כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה"
14.15. חובת תם הלב הדיונית אינה מאפשרת לבעל דין לנהוג ככל העולה על רוחו. עקרון תום הלב מטיל על בעלי דין לנהוג בהגינות וביושר האחד כלפי השני. "שדה הקרב" המשפטי אינו נטול רסן גם אם מחוצה לו בעלי-הדין חשים איבה עמוקה ואף פעלו בחוסר תום לב האחד כלפי השני במישורים משפטיים אחרים. תום הלב בהקשר הנידון תפקידו ליצור גבולות נורמטיביים של המותר והאסור בגדרו של המאבק המשפטי (רע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, (08/07/2010, פורסם במאגרים); ועוד ראו דר' י. וינבוים, בדרך מקובלת ובתום לב, (2000) בעמ' 96, 587, 633).
14.16. שאלה היא מה הסנקציה שינקוט בית המשפט כלפי בעלי דין שלא נוהגים בתם לב דיוני. אומרת על כך כב' הנשיאה בייניש בבג"צ 5918/07 לעיל (פס' 39), כי מדובר בסמכות שבשיקול דעת בית המשפט בשים לב לנסיבות העניין, מצבו הנפשי של בעל הדין והקביעה האם מדובר בהתנהגות רשלנית או מכוונת:
"אין חולק כי לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית-המשפט סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין ניצול לרעה של הליכי משפט. מדובר בסמכות שבשיקול-דעת - הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין מהות הסעד שניתן... אשר לאופן הפעלת שיקול-הדעת בעניין מתן סעד בגין התנהלות חסרת תום-לב של בעל-דין, ציינתי בהזדמנות אחרת בעבר כי:
"...בית-המשפט יפעיל את סמכותו למתן סעד בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם: שמירה על הגינות ההליך השיפוטי והגנה על התכליות המונחות בבסיס סדרי הדין מחד-גיסא; אל מול זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט מאידך-גיסא. בבואו להכריע בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יאזן בית-המשפט בין מכלול הזכויות והאינטרסים האמורים, בשים לב לכלל נסיבות העניין שבפניו ובהן: טיב ההתנהגות הנדונה של בעל-הדין - האם עלתה כדי התחכמות, תחבולה, שרירות לב, זלזול בבית-המשפט או הכשלת הצד שכנגד וההליך בכללותו; מצב נפשו של בעל-הדין - האם השימוש לרעה בהליך השיפוטי נעשה בהיסח הדעת, מתוך טעות או רשלנות או שמא במתכוון; היקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן מידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל-הדין".
14.17. בל נשכח, כי בבית המשפט לענייני משפחה, כתב הטענות שמגיש כל בעל דין מאומת בתצהיר
(תקנה 258ח(א) לתקנות סדר הדין האזרחי לעיל). משכך, צריך שיהא ברור לכל, כי על בעל דין המגיש כתב טענות לטעון טענות עובדתיות שהן אמיתיות בכתב התביעה ולהיזהר מדבר
השקר.
14.18. שילוב הדברים הללו עם מושגי השסתום "הגינות", "יושר", "תם לב וצדק דיוני" דלעיל מביאים אותי לכלל מסקנה, כי מקום שבית המשפט מתרשם כי בליבת עילת התביעה, הצהרה כוזבת של התובע העומדת בסתירה גמורה לעדותו שלו בבית המשפט (לרבות במסגרת קדם המשפט או בהליכים אחרים, כגון הליכי ביניים), ייחשב הדבר לחוסר תם לב דיוני שיכול לעלות כדי "כל נימוק אחר שעל פיו ניתן לדחות מלכתחילה התביעה כנגד אותו נתבע" (כמשמעות האמור בסעיף 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי לעיל).
14.19. הדבר יהא תלוי בכל מקרה ומקרה בנסיבותיו, אך ראוי כי בעלי דין ייזהרו בהצהרותיהם ובאופן השימוש בהליך השיפוטי. זה האחרון נועד לעשיית צדק ולא לשמש מכשיר לסחיטה, לחץ או כפייה על בעל דין אחר (בוודאי לא בן משפחה) להיענות לרצונות יריביו. היעדר זהירות ועשית הפקר בהליך השיפוטי עלולה להסתכם בדחייה על הסף ובחיוב ריאלי בהוצאות משפט.
ו. דיון פרטני:
- לאחר שפירטתי הוראות החיקוק הקובעות את מסגרת ישיבת קדם המשפט, דנתי באופי הפעיל והיוזם של בית המשפט בכלל ושל בית המשפט לענייני משפחה בפרט, במסגרת קדם המשפט וקשרתי בין עילת הדחייה על הסף (הסעד) לבין היעדר תם לב דיוני (החובה) המוצא ביטוי במסירת עדות (באותה ישיבה), בהתנהלות בהליכים קודמים, בכתבי בי דין בהליכים קודמים בין הצדדים אשר עומדים בסתירה גמורה להצהרה בכתב התביעה, אדרש לנסיבות המקרה שלפניי.
- בענייננו התנהלה ישיבת קדם משפט, בה נשמעו ב"כ הצדדים ונחקרו באריכות הצדדים עצמם. אף ב"כ הקודמת של התובע אשר ייצגה אותו בהליך הקודם שהסתיים בהסכם נשוא התביעה ואף ביחידת הסיוע שליד בית המשפט התייצבה לדיון, מסרה מסמכים ופרטים.
יצויין כי, הסעד המבוקש בהליך זה הינו ביטול הסכם, שגובש ואושר בפניי ביום 01/07/2013 בכל הנוגע לתובענות שעמדו בפניי. בהליכים הקודמים התנהלו בפניי בסה"כ 3 דיונים (כולל הדיון לאישור ההסכם). כך שלביהמ"ש ניתנו בעבר מספר הזדמנויות להתרשם מהצדדים ומטענותיהם.
- אביא מישיבות ומהליכים קודמים, שהיו בפניי, עדויות התובע ועמדותיו:
א. בכתב ההגנה שהוגש בתובענה הרכושית (תמ"ש 14827-01-13), ע"י התובע (כאן), סעיף 18, נכתב: "הנתבע יטען כי היות ש.... מוכן הוא לנהל מו"מ עם התובעת במכלול התביעות, ובמסגרתם להגיע להסכמות לפיהם כנגד היוון מזונות הקטינים יוותר הנתבע על חלקו בדירת המגורים לטובת האישה".
ב. בדיון שהתקיים בפניי, במסגרת הליכים קודמים, ביום 17/06/2013 אמר התובע: "אין לי כסף לשלם לה מזונות. לה יש בית. אני אצטרך לחפש דירה ברחובות. אני משלם הלוואה ומשכנתא. נכון שמדובר על ילדים שלי, אבל אני ביקשתי שהיא
תישאר בבית, ואני אשלם 500 ₪ מזונות. יש לי סוכר."
ג. בעוד שבכתב התביעה טען התובע לביטול ההסכם הואיל ונחתם בכפיה ותחת מרמה והטעיה וכאשר למעשה אינו מבין כלל מה רשום בו וכאשר התובע טוען כי הנתבעת דרשה ממנו לחתום על ההסכם כדי שהוא יקבל גט, הרי שבדיון שהתקיים בפניי ביום 23/11/2015 החל התובע משנה מטענותיו נשוא התביעה:
"ב"כ התובע: ...הוסבר לו שהוויתור על הבית הוא עד גיל 18, הוא לא הבין שהוא מוותר לחלוטין על הבית........
הנתבעת רצתה את הגירושין, זה נכון...."
התובע .... בית המשפט שוב שואל אותי מתי נודע לי מה כתוב בהסכם, בחודש יוני ידעתי מה כתוב". (עמ' 1 לפרוטוקול שורות 11-29).
"ב"כ הנתבעת:....התובע ניהל איתי שיחות טלפוניות גם לאחר ההסכם, התקשר אליי ודיבר איתי על ההסכם ועל מה הוא צריך לחתום. הפניתי אותו לבאת כוחו.
התובע: מישהו נתן לי והתקשרתי, חשבתי שהתקשרתי למישהי אחרת. יש לי קצת בעיה בשמיעה.
ב"כ הנתבעת: התובע התקשר אליי ודיבר איתי על ההסכם.
התובע: לא זוכר." (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון שורות 8-15).
- עדויות אלו של התובע, ועמדותיו סותרות עדות אחרת שלו, עדות שלמעשה מוצאת ביטוי בכתב התביעה שאומת כאמור על ידי תצהיר התובע. בכתב תביעתו מונה התובע הסיבות בגינם עותר הוא לבטל ההסכם:
"2. ....שההסכם עליו הוא חתם אולץ לחתום ותוכנו נודע לו בחודש יולי בעקבות פניית זוגתו לשעבר....
- כאשר היה משא ומתן לחתימת ההסכם התנתה את מתן הגט בחתימתו של ההסכם ללא מתן גט אם לא יעשה כן.
......
- .....בנוסף לא קיבל כל הספר (צ.ל. הסבר – הטעות במקור) על כל מה שכתוב בהסכם להפך הוסבר לו אחרת וההסכם נחתם על ידיו במרמה ובהטעייה".
- כפי העולה, הפער בין החומרים שהובאו בפניי (אם במסגרת הליך זה ואם במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו) לבין המובא בכתב התביעה (שאומת בתצהיר) הינו רב ומהותי.
בכתב התביעה טען התובע כי לא הוסבר לו דבר, בדיון השתנתה הגרסה ושם טען שהטעו אותו והסבירו לו משהו אחר.
גם הטענה לאילוצו לחתום על ההסכם על מנת לקבל גט, לא מתיישבת כלל עם העובדה שהנתבעת היא זו שהגישה את התביעה לגירושין, והמועד שבו הוגש כתב ההגנה לגירושין ביחס למועד החתימה על ההסכם.
- עניין נוסף שמעלה תהיות הינו, העובדה כי בכתב הגנה שהוגש ע"י התובע עצמו, העלה את ההצעה להיוון המזונות תמורת חלקו בדירה, היינו הוא העלה את האופציה מלכתחילה, זאת ועוד, כאשר ביקש להגן על זכויות ילדיו למגורים בדירה ע"י שלילת האפשרות להוציאה למכירה לתקופה של 7 שנים, ידע להביע עמדתו ולדאוג שזה יעוגן בהסכם, גם בפני ב"כ הצדדים וגם בפני ביהמ"ש.
- די לי באמור לעיל, כדי לקבוע, כי התובע לא הצהיר ולא טען אמת בכתב התביעה. טענותיו בכתב התביעה עומדות בסתירה חזיתית לאמור, הסתירה לא יושבה על ידי התובע או בא כוחו ולא נמסר כל הסבר לסתירה זו.
- בנסיבות אלו, אני מאמין לדברי הנתבעת ולעדותה בפניי כי התובע יודע היטב עברית. כן מקובלים עלי דבריה כי טענת התובע, כאילו סבר שהויתור מטעמו הוא רק על זכות שימוש בדירה עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18 שנים, מעולם לא הועלתה ביחידת הסיוע ו/או מחוצה לה והומצאה לצורך הדיון. כך היו דבריה בדיון:
"התובע יודע עברית ומבין עברית. הוא דיבר פעם שעברה והבין על מה הוא חתם טוב מאוד. פתאום עכשיו הוא מתחרט. אולי הוא רוצה את הבית, אבל הוא הפסיק את המזונות לפני חצי שנה ושאלתי אותו למה הפסיק לשלם והוא אמר "זה מספיק לך". מההתחלה הוא רצה לוותר על הבית, הוא אמר שהוא מוותר על הבית, זה של הילדים שלו. זה היה עוד לפני ההסכם. ביחידת הסיוע זה גם מה שהוא אמר, לא עלה הנושא של גיל 18. אמרו לו שעד גיל 18 הוא ישלם מזונות והוא לא רצה לשלם. הוא אמר שהוא מעדיף לוותר על הבית מאשר לשלם מזונות, אז זו הסיבה שהוא וויתר על הבית ולא רוצה לשלם מזונות"
24 ניתן היה לסיים פסק הדין בשלב זה ועל יסוד אי אמירת אמת לבית המשפט בכתב התביעה, להורות על סילוק התביעה על הסף וכך צריך לנהוג כלפי בעלי דין שאינם דוברי אמת.
- אלא שמכיוון שמדובר בדחייה על הסף, חשוב לציין גם עדויות אחרות המשלימות את התמונה: די אם נזכיר את עדותה של עו"ד ברנס (שייצגה את התובע בהליכים קודמים), המסמך שהוצג על ידה מהליך הגישור והעובדה כי ייצגה את התובע ותקשרה עמו בעברית וחזקה עליה כי הסבירה לו תכני ההסכם והמו"מ. נכתב במקום אחר בנסיבות דומות, כי העובדה שבעל דין מיוצג לאורך כל ההליך המשפטי לרבות מועד חתימת ההסכם ואישורו בבית המשפט שומטת הקרקע תחת אפשרות טיעון של ניצול בעל הדין להסכים ולחתום על הסכם שאינו מתיישב עם אינטרסיו (ראה: תמ"ש(כפר סבא) 4934/03 פלוני נ' פלונית ואח', תק-מש 2006(2) 148).
- התובע עצמו שוחח בטלפון עם ב"כ הנתבעת עו"ד גלית בלאו – בהרב ולא הכחיש זאת ואף כאן מדובר בשיחות לאחר הסכם הגירושין שגם בהן לא העלה הטענות שהעלה בדיון.
- כל אלה תומכים בהתרשמותי, כי התובע היה מודע בהחלט לתנאי הסכם הגירושין שנכרת, הבינם היטב, "התמקח עליהם" עד לרגע אישור ההסכם (ראה תוספת בית המשפט לפרוטוקול לעניין חובת התובעת לגור בדירה המשותפת עליה ויתר התובע) ותנאי הסכם אלו גם לא קיפחו אותו בנסיבות דמי המזונות והמדור שהוסכם עליהם בהסכם.
- בשולי הדברים, יצויין כי מדובר בתביעה שמוגשת בשיהוי רב; לפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, תביעה לביטול הסכם יש להגיש תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. אם מלכתחילה כטענת התובע, הוא הסכים רק לוותר על זכות שימוש בדירה לתקופה זמנית ולא לוותר על זכויות הבעלות בדירה, מדוע "התעורר" לטעון טענה זו רק במהלך הדיון (שכן אף בכתב התביעה לא העלה אותה)? ומדוע חלפו שנתיים עד שפנה לעורכת דין אחרת שתבחן עבורו הוראות ההסכם? לא נמצא כל מענה לבעייתיות השיהוי בהגשת התביעה מצד התובע. בינתיים ההסכם בוצע: הצדדים התגרשו, התובע אינו משלם הלוואת המשכנתא, הסדרי המשמורת והמזונות מתבצעים לפי האמור בהסכם. אין מדובר בנסיבות שבהן נכון וצודק להשיב הגלגל אחורנית.
- כאמור הטיעון המרכזי של התובע הוא, כי לא הסכים לוותר על זכויותיו בדירת המגורים לטובת הנתבעת, אלא הסכים לוותר באופן זמני על זכות השימוש שלו בדירה עד שאחרון הילדים המשותפים יגבר. לדבריו ויתור על הזכויות בדירה מהווה תנאי מקפח שמצדיק ביטול החוזה.
- על כך (סוגיית התנאי המקפח כעילה לביטול הסכם גירושין) יש לומר מלים מספר בנוסף:
30.1. אינטרס על בלב מערכת משפט המשפחה הוא אינטרס של עידוד הסכמים ועידוד הליכה בתלם של יישוב סכסוך בהסכמה (ראה רק לאחרונה חוק להסדר התדיינויות בענייני משפחה (הוראת שעה), התשע"ה -2014).
30.2. רובם של סכסוכי הגירושין, מסתיימים בהסכמים ולא בפסקי דין, וטוב שכך.
30.3. המערכת המשפחתית צריכה להמשיך ולהתנהל, פעמים רבות, גם לאחר יישוב הסכסוך וכאשר מדובר בהסכם, ללא ריבוי תביעות לאחריו, כך יש להניח שמוקנה "השקט התעשייתי" הנדרש להתנהלותה של המשפחה לאחר משבר הגירושין, פרידת ההורים ושינוי מצב הדברים (בעיקר מתייחס אני לטובת הילדים בהקשר זה ולקשייהם שלהם בעת פירוק המשפחה).
30.4. שלושה טעמים כבדי משקל עומדים כנגד ביטול הסכמים שאושרו בבית המשפט לענייני משפחה: האחד הוא 'טובת החוזה'. השני, הוא "עיבוי גמירות הדעת" של הצדדים ושל בית המשפט בעת אישור ההסכם ולבסוף , 'קדושת יישוב הסכסוך בהסכמה'.
30.5. בעניין חשיבות קיום החוזה, דומה כי נכתב רבות שפסילה של הסכמים מפאת ויתורים מפליגים של מי מבני הזוג, מטעמים שונים (קבלת גט, מזונות נמוכים יותר, סיום הסכסוך מהר יותר, ויתורים רכושיים), עשויה להשמיט הקרקע תחת חלק ניכר מהסכמי גירושין ולעיקרון שמירת החוזה, "לא תהיה תקומה" (דברי השופט זפט בתמ"א (ת"א) 4504/90 זקין נ' זקין, לא פורסם)).
30.6. בעניין "עיבוי גמירות הדעת" של הצדדים ושל בית המשפט בעת אישור ההסכם בבית המשפט, חשוב להדגיש, כי הסכמי גירושין כוללים דוגמת זה שבפניי, לא מאושרים כלאחר יד בבית המשפט לענייני משפחה ; בית המשפט נוקט בגישה אקטיבית ובוחן סעיף סעיף מכל סעיפי ההסכם על מנת לברר עם הצדדים שהם מבינים אותם. מעבר להבנת הסעיפים וכחלק מגישתו הפעילתנית של בית המשפט לענייני משפחה, יש ולאחר בחינת וסקירת סעיפים שונים בהסכם, הוא משנה ו/או מבהיר האמור בהם בפרוטוקול ישיבת אישור ההסכם. כאשר נעשה הדבר ומשתכנע בית המשפט, כי הצדדים מודעים ומסכימים לשינויים ו/או הבהרות אלו, הרי שהולך ומתגבר הקושי מצד בעלי הדין לטעון לפגמים ברצון ובגמירות הדעת להתקשר בהסכם.
30.7. גם בעניין חשיבות סופיות הדיון של יישוב הסכסוך בהסכמה נאמר רבות. אוסיף רק כי ככל שמתרחב הפתח להגשת תביעות לביטול הסכמים שיישבו הסכסוך, כך מתרחקים אנו מאפשרות של וודאות בקרב בעלי הדין כי אכן יישוב הסכסוך בהסכמה אכן סופי והחלטי. יש ערך רב ביותר לסופיות הדיון בכלל ולכזו המושגת באמצעות הסכמי פשרה וגירושין בפרט. זאת בייחוד בשעה שממילא עניינים הנוגעים לסדרי שהיה, אפוטרופסות ומזונות נתונים לשינויים על פי הכללים שפותחו בדין ובפסיקה. משכך ובהיעדר אינדיקציה ראייתית של ממש, יש לבצר ההסדרים הרכושיים של הסכמי הגירושין ולהבטיח בכך חיזוק סופיות הדיון ועידוד יישוב הסכסוך בהסכמה.
30.8. על כן ומפאת כל המקובץ, נכונה בעיני התפיסה והמדיניות השיפוטית של צמצום ההתערבות בהסכמי גירושין שאושרו כדין בבתי המשפט לענייני משפחה, לאותה קשת מקרים מצומצמת וקיצונית בה ניתן לקבוע קיומו של פגם ברצון. מפאת המדיניות השיפוטית הראויה, הרי שאת קביעת קיומו של פגם ברצון דומה שיש צורך להוכיח ביותר מאשר מאזן הסתברויות (ראה בעניין זה גם דברי כב' השופט ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 3351/07 מ.נ. נ' מ.ש. (8/3/2009, פורסם במאגרים) וכן דברי כב' השופט אלבז בתמ"ש (י-ם) 3061/08 אלמונית נ' פלוני (29/10/11, פורסם במאגרים).
- הרושם המתקבל ממהלכיו של התובע, עיתוי הגשת התביעה, טענותיו וניסיון שינוי ההסכמות הוא כי כעת, זמן ממושך לאחר כריתת ההסכם, סובר התובע כי ההסכם לא היה "כדאי מבחינתו", אך העיקרון הוא שלכל הסכם יש שיקולים המיוחדים לו ושיקול של כדאיות העסקה אינו יכול להוות בסיס לביטול ההסכם (תמ"ש (חי') 29435/02 א.ו., מ.ר., פורסם במאגרים, 5/7/07)). לא שוכנעתי כלל, כי ההסכם כולל קיפוח של התובע, כי הוא נעשה תחת כפיה או עושק או באמצעות ניצול מצוקת התובע. בית המשפט עצמו נקט בגישה אקטיבית בעת אישור ההסכם והוסיף הערות הצדדים לפרוטוקול. ההערות מלמדות על גמירות דעת והבנה מלאה של ההסכם ותנאיו הרכושיים ובעניין המזונות על ידי הצדדים ולא יוכל התובע להישמע בטענותיו כאילו התכוון לסיכום אחר משזה שנקבע בהסכם.
- בנסיבות אלו, הנני קובע, כי התביעה הוגשה בחוסר תם לב, תוך מסירת הצהרות כוזבות לבית המשפט ביודעין וכאשר כל הוראות ההסכם היו ידועות היטב לתובע. התובע לא עמד בנטל הראייתי הגבוה שאמור היה לעמוד בו ובשעה שלמעשה טען טענות עובדתיות סותרות, אין מקום ליתן לו במה להעלות אי אלו מטענותיו במסגרת ישיבת הוכחות ואף יש ליתן ביטוי לסלידה שיפוטית מהתנהלות שכזו באמצעות פסיקת הוצאות משפט.
- ולמרות כל אלו, ניתן "חבל הצלה" לתובע לסגת מתביעתו זו בהסכמה וללא צו להוצאות, אלא שהוא בחר שלא לייתן עמדתו חרף ארכות שהתקבלו, ויתרה מכך אף בלא רשות הגיש כתב תביעה מתוקן. היעדר עמדה - הצריכה מתן פסק דין.
- משאלה הם פני הדברים ומשנמצא לאחר שמיעת עדויות בעלי הדין ועו"ד ברנס, כי מדובר בתביעה נעדרת עילה, שהוגשה בחוסר תם לב ומשיקולים זרים, כאשר עובדותיה אינן אמת, לא יכולה להיות כל ברירה זולת דחייתה על הסף.
ז. סיכום ותוצאה:
- דחיית תביעה על הסף אינה צעד שכיח. יחד עם זאת ובניגוד למחיקת תביעה שנעשית ללא שמיעת עדויות ועל יסוד כתבי טענות בלבד, הרי שבהליך הנוכחי, ניתן לתובע יומו בבית המשפט, טענותיו הושמעו וכך גם עדותו.
התובע לא עתר לתקן את תביעתו, והגיש כתב תביעה מתוקן מבלי שקיבל את רשות בית המשפט.
למעלה מן הצורך, מצאתי לציין, כי בבחינת מכלול סעיפי ההסכם, ביניהם: גובה המזונות שנקבעו לתקופה בה שילם את החזר ההלוואה, וגובה תשלום המזונות שנקבע בהסכמה לאחר סיום תשלום ההלוואה (833 ₪ לכל קטין) והחזר ההלוואות והמשכנתא בהם נושאת הנתבעת – כל אלו מחד, אל מול ויתור התובע על חלקו בדירה מאידך, מוביל למסקנה כי יח"ס, ב"כ הצדדים והצדדים עצמם, ניסו ליצור איזון בצורה המיטבית והמטיבה בן הצדדים.
- סבור אני, כי במסגרת חובת המידתיות הדיונית של בית המשפט כלפי בעלי הדין (ע"א 7547/99 מכבי שירות בריאות נ' דובק בע"מ, 13/07/2011, פורסם במאגרים), מדובר בסוג המקרים הזועקים לסילוק תביעה על הסף בשל חוסר תם לב דיוני ואי אמירת אמת.
- אמנם כן, הלכה ידועה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו להורות על סילוק על הסף רק במצבים קיצוניים ויוצאי דופן כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין הטענות בכתב התביעה יכולות להוביל לקבלת הסעד המבוקש (רע"א 2961/13 אברהים אגבריה נ' עזבון המנוח עסדאלרחים חג' אחמד, (06/06/2013, פורסם במאגרים). הטענות שבכתב התביעה יכולות היו להביא לסעד המבוקש, אלמלא התובע היה מכחיש אותן, סותר אותן בעדותו ו/או מתעלם מהן. בנסיבות שלפניי ברור איפוא, כי אין כל אפשרות, ולו קלושה, כי יעלה בידי התובע לקבל את הסעד לו הוא עותר בהתבסס על העובדות להן טען והרי זה המבחן לסילוק על הסף (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ [פורסם בנבו] 4/6/2007)).
- אין מדובר במקרה בו יכול בית המשפט להסתפק בפסיקת הוצאות לטובת הנתבעת או לטובת אוצר המדינה. מדובר במחדלים ובהתנהגות של תובע שלא ניתן לעבור עליה לסדר היום. לפיכך, תביעתו תידחה על הסף ויושת עליו חיוב הולם בהוצאות לרבות לטובת אוצר המדינה (רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (24/4/2006, פורסם במאגרים) ; רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, (12/01/2010, פורסם במאגרים).
- על-כן ואף לאור אופן ניהול ההליך, על ידי התובע, ובזבוז הזמן השיפוטי היקר ולמען הדבר ירתיע התובע ו/או בעלי דין אחרים מלנקוט בהליכי סרק מסוג זה, אני מחייב התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לאוצר המדינה בסך 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.
- המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן היום, יום ראשון כ"ט טבת תשע"ו, 10 בינואר 2016, בהעדר הצדדים.
אסף זגורי, שופט
סגן הנשיא לענייני משפחה