השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת גרסטל), בה"פ 911/01, בו דחה בית המשפט על הסף את תביעת המערערת מחמת התיישנות.
רקע והליכים
2. בשנים 1988-1989 העמיד המשיב (להלן - הבנק) אשראי כספי לחברת גני פאראדייז (מכר) בע"מ (להלן - גני פאראדייז) לשם הקמת אולם אירועים ומסעדה על מקרקעין הידועים כגוש 18535 חלקות 55 ו-56 (להלן - המקרקעין). גני פאראדייז העמידה לרשות הבנק ביטחונות שונים, וביניהם, הסכם אשר נערך ביום 20.1.88 (להלן - הסכם המעבר) בין חלק מהבעלים של חלקה 44 (לימים חלקה 69) בגוש 18535 (להלן - בעלי החלקה), לבין שני מנהלים, בעלי מניות, של גני פאראדייז (להלן - בעלי המניות). על-פי הסכם המעבר, התחייבו בעלי החלקה לאפשר לבעלי המניות זכות מעבר, כניסה, ושימוש בחלק מן החלקה לצמיתות, תמורת סך של 35,000 ש"ח. יצוין, כי בלעדי המעבר דרך החלקה, לא ניתן להגיע לחלקה 56, עליה נבנו מסעדה, מיתחם חתונות וחניון, על-ידי גני פאראדייז.
3. בסעיף 8 להסכם המעבר, התחייבו בעלי החלקה לרשום הערת אזהרה במירשם המקרקעין בגין הזכויות שהוענקו לבעלי המניות על-פי ההסכם, וזאת בתוך 3 חודשים מתאריך ההסכם. בפועל, לא נרשמה הערת אזהרה כאמור.
4. ביום 22.1.89, נרשם משכון על זכויות בעלי המניות בחלקה לטובת הבנק, בלשכת רשם המשכונות.
5. בחודש אוקטובר 1989, חדלה גני פאראדייז לשלם את חובה לבנק, וביום 18.12.89, פנה הבנק לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בבקשה למנות כונס נכסים ומנהל מיוחד לחברה. ביום 19.12.89, מינה בית המשפט את בא-כוח הבנק ככונס נכסים ומנהל זמני לחברה.
6. ביום 2.10.90, נחתם הסכם בין חברת בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ, היא המערערת, לבין הבנק. על-פי ההסכם, רכשה המערערת מאת הבנק את כל חובות גני פאראדייז ואת כל הבטחונות שניתנו להבטחת פרעון החובות, לרבות המשכון שנרשם לטובת הבנק על רשות המעבר בחלקה (להלן - הסכם מכר החוב).
ביום 10.1.91, הועבר המשכון מהבנק לזכות המערערת בלשכת רשם המשכונות.
ביום 12.9.91, פנתה המערערת ללשכת ההוצאה לפועל, לצורך מימוש הבטחונות שרכשה מן הבנק במסגרת הסכם מכר החוב. ביום 22.12.92 הועברו לידי המערערת הזכויות בהסכם המעבר בחלקה מכוח צו ראש ההוצאה לפועל.
7. במקביל לכך, בשנת 1993, הגישו חלק מבעלי החלקה (להלן - יורשי החלקה), אשר אינם חתומים על הסכם המעבר, תביעה כנגד בעלי המניות וכנגד המערערת בבית משפט השלום בעכו, לסילוק יד ולצו מניעה קבוע, כדי למנוע מהם עשיית כל שימוש בחלקה (להלן - התביעה לסילוק יד) (ת"א 2565/93).
8. ביום 17.1.94, הגישה המערערת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 82/94), בה עתרה כנגד כל בעלי החלקה, הן אלה החתומים על הסכם המעבר, והן אלה שאינם חתומים עליו. בתובענה, התבקש בית המשפט כדלקמן:
1. להצהיר כי למערערת זכות מעבר בדרך העוברת בחלקה.
2. להצהיר כי זכות המערערת בדרך גוברת על כל זכות אחרת של צדדים אחרים, וכי אין ליורשים זכות כלשהי להתנגד לשימוש המערערת, או מי מטעמה, במעבר הדרך.
3. לחלופין, להצהיר שהמערערת זכאית לפיצויים מהיורשים בשל שורה של עילות נזיקין וחוזים, או כל עילה אחרת על-פי דין, על כל הנזקים שנגרמו וייגרמו לה בשל שלילת זכות המעבר בדרך.
4. להתיר למערערת לפצל את הסעדים המגיעים לה, ולאפשר לה לתבוע את נזקיה בשלב מאוחר יותר.
9. ביום 28.8.95, ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה בה"פ 82/94, בו נדחו מרבית הסעדים שהתבקשו על-ידי המערערת, אך הותר לה להגיש תביעה לפיצויים בגין אחת העילות שפורטו בפסק הדין, לרבות בעילה של ביטול הרשיון.
10. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית משפט העליון. ביום 9.4.97, קבע בית המשפט (כב' הנשיא ברק) כי פסק הדין ניתן שלא בסמכות עניינית, והורה להעביר את התובענה לבית משפט השלום בעכו, כדי שתידון במאוחד עם התביעה לסילוק יד שהגישו יורשי החלקה בת"א 2565/93. עוד קבע הנשיא, שהעדויות שנשמעו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, ישמשו את בית משפט השלום בעכו, מבלי שיישמעו העדים מחדש. התובענה המאוחדת בבית משפט השלום בעכו קיבלה את הכותרת ה"פ 206/97.
11. במסגרת התובענה בה"פ 206/97 בבית משפט השלום בעכו, הגישה המערערת ביום 9.9.97 בקשה לצירוף הבנק כצד להליך, בטענה שאם תתקבל תביעת היורשים ותדחה עתירתה, עומדות לה טענות כנגד הבנק. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 30.11.97, משני טעמים: ראשית, מהטעם כי יש להימנע מיצירת מצב אשר יצריך שמיעה מחודשת של העדויות, בניגוד להחלטת בית המשפט העליון. שנית, מהטעם כי הוספת הבנק כבעל דין באותו שלב עלולה לגרום לסיבוך והשהיית הדיון.