תביעה בגין פיצויי פיטורים הגבוהים מהמינימום הקבוע בחוק, אינה פטורה מאגרה

השופט שמואל צור

1.         השאלה שבפנינו היא מה היקף פרישתה של הוראה בתקנות האגרות לפיה נדחה תשלומה של אגרת משפט בהליכים שעניינם "פיצויי פיטורים": האם הדיבור "פיצויי פיטורים" מתייחס לפיצויים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) או שדיבור זה כולל גם פיצויי פיטורים העולים על השיעור הקבוע בחוק, כגון - פיצויי פיטורים "מוסכמים".

הרקע העובדתי

2.         המערערת עבדה בשרות המשיבים משך כ-34 שנים עד לפיטוריה. בבית הדין האזורי הגישה המערערת נגד המשיבים תביעה כספית לתשלום פדיון חופשה ולתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 400%. המערערת שילמה אגרת משפט ביחס לרכיב התביעה של פדיון חופשה אך לא שילמה אגרת משפט ביחס לרכיב התביעה של פיצויי הפיטורים.

3.         המשיבים הגישו לבית הדין האזורי בקשה להורות למערערת לשלם אגרת משפט בקשר לרכיב התביעה של פיצויי פיטורים ולחילופין להורות על מחיקת חלקי התביעה המתייחסים לרכיב זה. לטענתם, הוראות תקנות האגרות הדוחות תשלומה של אגרה ביחס לתביעה שעניינה "פיצויי פיטורים"  מתייחסות לפיצויי פיטורים כמשמעם בחוק פיצויי פיטורים ולא לפיצויי פיטורים מוגדלים.

            המערערת התנגדה לבקשה וטענה כי תקנות האגרות מתייחסות ל"פיצויי פיטורים" באשר הם, ובכלל זה לפיצויי פיטורים מוגדלים או הסכמיים.

4.         בקשת המשיבים נדחתה על ידי הרשמת שלי ולך בהחלטה מיום 27.12.05. הרשמת ולך סברה כי ההוראה בדבר דחיית תשלום אגרה בתקנות האגרות חלה על כל סוג של פיצויי פיטורים ובכלל זה פיצויי הפיטורים המוגדלים שתבעה המערערת.

5.         על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור לבית הדין האזורי. לטענתם, תקנות האגרות לא מורות על דחיית תשלום אגרה ביחס לפיצויי פיטורים מוגדלים אלא מדובר ברכיב תביעה רגיל הטעון תשלום אגרה. לטענתם, המערערת קיבלה את פיצויי הפיטורים המגיעים לה כחוק, כך שתביעתה לפיצויי פיטורים מוגדלים טעונה תשלום אגרה כמקובל. לטענתם, לצורך קביעת החובה בתשלום אגרה יש לעמוד על טיבו  ומהותו של הרכיב הנתבע ולהבחין בינו לבין רכיבי תביעה של פיצויי פיטורים מוגדלים או פיצוי אחר על הפרת הסכם.

6.         בית הדין האזורי (השופטת דינה אפרתי; תיק עב' 11053/05) קיבל את ערעור המשיבים. בית הדין האזורי עמד על הוראות תקנות האגרות ועל תכליתן וקבע כי הפרשנות הנכונה של ההוראה לפיה נדחה תשלומה של אגרה המתייחסת ל"פיצויי פיטורים" היא שתחולתה מתייחסת לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים בלבד ואין היא חלה על כל תביעה המוגדרת כ"פיצויי פיטורים",  כגון - פיצויים מוגדלים או הסכמיים. בית הדין האזורי מצא שפרשנות זו מאזנת נכונה בין זכות הגישה לערכאות ובין הצורך למנוע הגשת תביעות סרק וניצול לרעה של ההליך השיפוטי. בית הדין חייב אפוא את המערערת בתשלום האגרה בקשר לרכיב הפיצויים המוגדלים אותו תבעה. פסיקה זו של בית הדין האזורי ניתנה בהתאם למספר פסקי דין של בתי הדין האזוריים בסוגיה זו (עב' (ת"א) 4245/05 מירה רויטמן - אי. סי. אי. טלקום בע"מ; עב' (חיפה) 3898/06 אברהם אלון - טמבור בע"מ; עב' (ירושלים) 1978/04 מאיר חיון - מדינת ישראל; בש"א (ת"א) 3327/04 צהר - ברודקוב ישראל בע"מ).

הערעור

7.         המערערת חוזרת על טענותיה בבית הדין האזורי לפיהן הפרשנות הנכונה של תקנות האגרות היא שההוראה בדבר דחיית תשלום האגרה ביחס ל"פיצויי פיטורים" חלה - על פי לשונה ותכליתה - גם על פיצויי פיטורים מוגדלים או הסכמיים. לטענתה, יש לפרש את הוראות תקנות האגרות באופן ליבראלי, לטובת בעל הדין, על מנת לאפשר לו לממש את זכות הגישה לערכאות. לטענתה, תביעתה לפיצויי פיטורים מוגדלים מבוססת על התחייבות בכתב של המשיב מס' 2 לשלם לה פיצויי פיטורים בשיעור 400% כאות הוקרה על פעילותה רבת השנים בשרותו. לטענתה, יש ללמוד לענייננו מפסיקת בית הדין הארצי לפיה הוראות סעיף 20 לחוק הגנת השכר בדבר פיצויי הלנת פיצויי פיטורים חלות גם על פיצויי פיטורים הסכמיים שמעבר לשיעור הקבוע בחוק פיצויי פיטורים.

8.         המשיבים תומכים בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתם, הכלל הבסיסי הוא שבעד כל הליך המתנהל בבית הדין משולמת אגרה והפטור או הדחיה הם החריג לכלל. לטענתם, תביעת המערערת לתשלום פיצויי פיטורים בשיעור של 400% אינה נכנסת לגדר תקנה 6 לתקנות האגרות ולכן תשלום האגרה בגינה אינו נדחה. לטענתם, יש לפרש את המונח "פיצויי פיטורים" בתקנות האגרות בזיקה למשמעות מונח זה בחוק פיצוי פיטורים ואין די בכינוי של רכיב תביעה בשם "פיצויי פיטורים" כדי להיכנס לגדר החריג הקבוע בתקנה 6. לטענתם, תביעתה של המערערת היא למעשה תביעה כספית רגילה אשר עליה לא ניתן פטור או דחיית תשלום.

9.         המחלוקת שבפנינו מעלה שאלה אשר טרם נדונה בבית הדין הארצי. מטעם זה ובשל העובדה שהמדינה היא זו הנהנית מכספי האגרה, ביקשנו לקבל את עמדת המדינה בעניין. בהודעה שנמסרה לנו מטעם המדינה נאמר כי בימים אלה מתקיימים דיונים לתיקון תקנות האגרות ולביטול הוראות תקנה 6 באופן שתבוטל ההוראה בדבר דחיית אגרה בקשר לתביעת "פיצויי פיטורים". במקום ביטול זה ייקבע בתקנות מנגנון שיאפשר קבלת פטור מתשלום אגרה מטעמים של חוסר יכולת בדומה למנגנון הקבוע בתקנות בתי משפט (אגרות) תשס"ז-2007. לטענת המדינה, בהתחשב בתיקון המוצע, יש לתת פרשנות מצמצמת להסדר דחיית האגרה הקבוע היום בתקנות לעניין "פיצויי פיטורים", באופן שדחיית האגרה תחול רק על תביעה שעניינה פיצויי פיטורים מכח חוק פיצויי פיטורים ולא על תביעה לפיצויי פיטורים מוגדלים או הסכמיים.

דיון והכרעה

10.       לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולעמדת המדינה, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי דין הערעור להידחות. נעמוד להלן על עיקר נימוקינו בעניין זה.

11.       נקיטת הליך בערכאת שיפוט טעונה תשלום אגרה. עקרון זה, המעוגן בשיטתנו מזה שנים, משתקף בהוראת תקנה 2 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות) התשכ"ט-1969 (להלן - תקנות האגרות), לאמור:

" תשלום אגרה בעד הליכים

2.         בעד כל הליך לפני בית הדין תשולם האגרה הקבועה בתוספת הראשונה, זולת אם מביא ההליך או ההליך עצמו פיטורים מאגרה או שתשלום האגרה נדחה".

מוסיפות התקנות ומורות שתשלום האגרה הוא תנאי לפתיחה בהליך ובית הדין לא ייזקק להליך שלא שולמה בעדו האגרה הקבועה (תקנה 18).

הטעם לעקרון זה כפול: ראשית - בעל דין הפונה לערכאת שיפוט נדרש לשלם עבור השרות שהוא מקבל מרשויות השיפוט של המדינה ושנית - תשלום אגרה מעיד על רצינות ההליך במתכונת שהוא מוגש ומונע נקיטת הלכי סרק או ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.