פרץ נ' ישראלי ואח'

נגד

                                   הצד השלישי: ישראל חניה

פסק דין

1. תביעה כספית לתשלום 200,000 ₪.

    

   רקע כללי ותמצית טענות הצדדים

2. התביעה הוגשה במקור כנגד מר דדון ז"ל (להלן יכונה: "המנוח") ולאחר פטירתו תוקן כתב התביעה כך שהנתבעות הן היורשות של המנוח על פי צו קיום צוואה.

3. המנוח היה בעל זכויות במשק XX במושב בית הגדי (להלן: "המשק"), במעמד בר-רשות, בהתאם לחוזה החכירה המשולש שנחתם בין רשות מקרקעי ישראל, האגודה השיתופית בית גדי והסוכנות היהודית.

4. ביום 02.01.20 נחתם בין התובע לבין המנוח זיכרון דברים למכירת המשק, לפיו מחיר המכירה הועמד על סכום של 2.7 מיליון ₪. התובע שילם בהתאם לזיכרון הדברים מקדמה של 100,000 ₪, אולם המנוח השיב את התמורה לאחר מספר ימים והבהיר שאינו מתכוון לבצע את העסקה. התובע פרע את המחאת ההשבה.

5. בסעיף 5 לזיכרון הדברים נקבע פיצוי מוסכם בסכום של 200,000 ₪ במקרה של הפרתו ומאחר שלטענת התובע, המנוח הפר את זיכרון הדברים, הוא תובע את הפיצוי המוסכם.

6. המנוח טען כי העסקה נקשרה באמצעות מתווך, מר חניה, נגדו הגיש המנוח הודעת צד שלישי. לטענתו, התובע ומר חניה ניסו לגרום לו לערוך הסכם בלתי חוקי בניסיון להונות את רשויות המס. לטענתו השניים ניסו לגרום לו לערוך הסכם אשר חלק ממנו יהיה "כסף שחור", כשסכום התמורה המלא עליו הוסכם עמד על 3.2 מיליון ₪. המנוח טען כי משום שלא היה מיוצג באותה העת לא הבין את המשמעויות של הדבר והוא הוחתם על זיכרון הדברים בחטף.

7. המנוח טען כי כשהבין כי הוא הוטעה והוחתם על מסמך בלתי חוקי, שוחח עם מר חניה והבהיר כי יהיה מוכן לחתום על החוזה רק בתנאי שיהיה מצוין בו מלוא סכום התמורה ומר חניה לאחר שהסביר לו כי ישלם מס גבוה ולאחר שהוא הבהיר שהוא מוכן לשלם את המס הנדרש, אמר לו כי החוזה ייערך עם התמורה האמיתית.

8. לדבריו נקבע כי ביום שני לאותו שבוע ייתחם החוזה, אך כשהגיע לפגישה נוכח לגלות כי סכום התמורה נותר כשהיה ועל כן סרב לחתום על החוזה ומסר לתובע שיק בגובה סכום המקדמה שקיבל, אותו התובע פרע.

9. לטענת המנוח, מדובר בהסכם לא חוקי ונפלו אף פגמים בכריתתו ועל כן הוא ניתן לביטול או לחילופין בטל מעיקרו.

10. אציין כי הצד השלישי לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים וביום 25.06.23 ניתן בעניינו פסק דין מותנה.

     

    השתלשלות העניינים

11. בדיון שהתקיים ביום 27.12.20, התובע הכחיש כי הייתה הסכמה על מחיר אחר מזה שנרשם בזיכרון הדברים וכן טען כי בסופו של יום המנוח מכר את המשק בתמורה לסכום נמוך יותר של 2.5 מיליון ₪ והדבר שומט את הקרקע תחת טענת המנוח.

12. ב"כ המנוח טענה כי בסופו של יום, למרות המחיר הנמוך יותר, משום שגם המס היה נמוך יותר, המנוח קיבל סכום הנמוך בכ – 100,000 ₪ מן הסכום שהיה מקבל אילו נרשמה התמורה המלאה שרצה התובע לשלם ושולם מלוא המס.

13. המנוח טען בכתב ההגנה ובקדם המשפט כי יש לו תמלולים של הקלטות המאמתות את טענותיו והוסכם כי אלה יועברו לתובע על מנת שישקול את עמדתו.

14. בקדם משפט נוסף שהתקיים ביום 13.12.21 חזר בו התובע מהטענה כי לא היה הסכם על 3.2 מיליון ₪ וכוונה שחצי מיליון ₪ ישולמו "בשחור", אולם טען כי מי שרצה לבצע את העסקה באופן זה היה המנוח והוא היה מוכן לרשום בהסכם כל סכום שיוסכם עליו.

15. לאחר שתמלול ההקלטות הועבר לעיוני, ביום 23.01.22, הוצעה לצדדים תשתית עובדתית כפי שעולה מן החומר שהונח בפני בית המשפט כדלקמן:

    "הייתה הסכמה בין הצדדים כי המשק יימכר בתמורה לסכום של 3.2 מיליון ₪. בזיכרון הדברים נרשם סכום של 2.7 מיליון ₪. הנתבע מראש בשיחות שלו עם הצד השלישי דרש שההסכם ישקף את סכום התמורה האמיתי גם אם יחויב במס רב יותר ולמחרת החתימה על זיכרון הדברים הודיע הנתבע לצד השלישי כי הוא לא מסכים לפער של חצי מיליון ₪ בין ההסכמה לבין הסכום שנרשם ומבחינתו אפשר לבטל את זיכרון הדברים."

16. התובע הסכים לתשתית עובדתית זו כבסיס להכרעה של בית המשפט וללא צורך בשמיעת ראיות (הודעתו מיום 13.03.22) ובדיון שהתקיים ביום 25.06.23 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים בעניין זה כבסיס לסיכומים. בעקבות זאת הגישו הצדדים את סיכומיהם.

     

    השאלות שבמחלוקת

17. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא אם המנוח היה רשאי לחזור בו מחתימתו על זיכרון הדברים בו נרשם סכום תמורה פיקטיבי או אם התנהלותו מהווה הפרה של זיכרון דברים תקף ועל כן יש לחייבו בפיצוי המוסכם כפי שנקבע בזיכרון הדברים.

18. לאחר פטירת המנוח והחלפתו כנתבע ביורשותיו, טען ב"כ הנתבעות בכתב ההגנה המתוקן, כי היה על התובע לאחר פטירת המנוח לפעול להתנגד לצו קיום הצוואה ולפנות בעניין זה לרשם לענייני ירושה במועד שנקבע לכך בדין ואם לא עשה כן הוא מנוע כעת מלטעון כל טענה כנגד היורשות.

     

    דיון והכרעה

    היעדר יריבות

19. אתחיל ואומר כי אני דוחה את טענתו הנתבעות בדבר היעדר יריבות משום שהתובע לא פנה להתנגד לקיום הצוואה של המנוח. התובע לא נדרש לעשות כן ואף לא יכול היה לעשות כן מאחר שטרם נקבעה זכותו לקבל את סכום התביעה או כל סכום אחר. יתר על כן, בסעיף 1 לצוואתו של המנוח (הוגשה לתיק ביום 02.08.22) נקבע במפורש כי תחילה יש לשלם מעיזבונו כל חוב שקיים לו ועל כן ככל שקיים למנוח חוב לתובע, על פי הצוואה שבעניינה ניתן צו קיום, על היורשות לשלמו.

20. לכך אוסיף כי סעיף 1 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 קובע כי: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו".

21. תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 החלה בענייננו, קובעת:

    "מת בעל דין או שפשט את הרגל או שנכס שלו נסב מכוח דין, רשאי בית המשפט או הרשם להורות – אם ראה צורך בכך לשם יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר – כי מנהל העזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם, יהיו לבעלי הדין, או שתומצא להם הודעה בדרך ובצורה שנקבעו להלן ובתנאים שייראו לבית המשפט או לרשם, והוא יתן צו בדבר המשך המשפט כפי שייראה לו."

22. על כן, צו קיום הצוואה נדרש על מנת לקבוע מי הם יורשי המנוח ומשזה התברר, רשאי היה בית המשפט להורות כי היורשות תהינה חליפות של המנוח כפי שאכן נעשה ועל כן קיימת יריבות בין התובע לבין הנתבעות.

     

    האם חבות הנתבעות פיצויים מוסכמים

23. אתחיל ואומר כי דין התביעה להידחות.

24. לא ניתן לקבל את גרסת התובע כי מי שרצה לרשום סכום פיקטיבי בהסכם היה דווקא המנוח וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, מעיון בתמלילים עולה בבירור שהמנוח הבהיר למר חניה באופן חד משמעי כי הוא עומד על כך שבהסכם יירשם מלוא הסכום עליו הסכימו הצדדים גם אם ישלם יותר מס בעקבות זאת. שנית, התובע בקדם המשפט הראשון, הכחיש את טענת הנתבע בכתב ההגנה כי הייתה הסכמה על תמורה גבוהה יותר ורק בקדם המשפט השני, לאחר שקיבל את התמלולים, הסכים כי אכן כך היה. במצב זה, הגרסה המתפתחת של הנתבע, לפיה בזיכרון הדברים נרשם סכום פיקטיבי אולם היה זה לדרישת המנוח, נטולת מהימנות והיא נדחית. אציין כי בא כוחו טען בקדם המשפט השני כי הייתה בעניין זה אי הבנה (ע' 5 ש' 35), אולם הדברים נאמרו באופן נחרץ למדי בדיון הראשון בו התובע נכח (ע' 1 ש' 14-15).

25. במצב זה, קיים זיכרון דברים שאינו חוקי מאחר שנועד להונות את רשויות המס ובהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הוא בטל, על סעיף הפיצוי המוסכם שנקבע בו.

26. בע"א 4305/10 מזל אילן נ. יוסף לוי (להלן: "עניין אילן") בסעיף 38 לפסק הדין, נקבע בעניין דומה כדלקמן:

    1. "באשר לתביעת המערערת לתשלום דמי שימוש ראויים ופיצויים מוסכמים סבר בית המשפט קמא כי משנקבע כי החוזה בטל, חיובים אלו בטלים אף הם ולא ניתן לתבוע מכוחם. לא מצאתי יסוד להתערב בכך. בית משפט זה אינו נוטה להורות על סעד של פיצוי בגדרו של סעיף 31 לחוק החוזים (ע"א 195/84 עירית נהריה נ. ימין, פ"ד מ(3) 266, 279 (1986); עניין ברש, בעמ' 273; עניין סולומונוב, בעמ' 302; עניין אלחנני, בעמ' 717), הגם ששאלת פסיקת פיצויים מכוח חוזה בלתי חוקי הושארה בצריך עיון בעניין זגורי (שם, בעמ' 785). אינני רואה לטעת מסמרות בשאלה זו. די לי לומר כי בנסיבות שלפנינו אין להעניק לחוזה את כל תכונותיה של התחייבות "כשרה" שאינה נגועה באי חוקיות. "

27. אף בענייננו, אין מקום ליתן לזיכרון הדברים את התכונות של התחייבות "כשרה" שאינה נגועה באי חוקיות. ואוסיף, אילו מדובר היה בתביעה לאכיפת זיכרון הדברים, אפשר שבית המשפט היה מורה על אכיפתו תוך ציון הסכום הנכון כסכום התמורה (וראה בעניין זה ת"א (מחוזי ב"ש) 46969-01-11 רחמים כהן נ. אליהו מור יוסף), אולם לא זו התביעה שבפניי. התביעה היא לפיצויים מוסכמים על פי הסכם אשר כאמור לעיל, הוא בלתי חוקי ולכך אין לתת יד.

28. אציין כי בעניין אילן, נחלקו דעות השופטים אם יש לפסול חוזה שנועד להונות את רשויות המס כחוזה בטל או לקבוע כי הוא חוזה למראית עין, כך או כך, אין מקום לטעמי לפסוק פיצויים מוסכמים על פי זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים.

29. אוסיף עוד, כי אילו המנוח לא השיב את המקדמה שקיבל מן התובע, אפשר שהיה מקום על פי סעיף 31 לחוק החוזים, לחייבו לעשות כן, אולם משהסכום הושב, אין עוד לתת כל תוקף לזיכרון הדברים, ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי מוסכם על פיו.

30. המנוח טען בכתב ההגנה כי זיכרון הדברים נערך בחטף והוא לא הבין את השלכות הרישום של סכום פיקטיבי ומיד כשהבין את ההשלכות הודיע שאינו מסכים לכך. לנוכח האמור בתמלול, נראה כי המנוח וודאי התחרט על רישום הסכום הפיקטיבי מיד בסמוך לאחר החתימה על זיכרון הדברים, אולם קשה יהיה לקבוע כי המנוח לא הבין על מה חתם, טעה או הוטעה באופן כלשהו.

31. אוסיף כי בדיון ביום 13.12.21, נכח המנוח ואף העיד על ההתרחשויות ועלה כי הוא אכן דרש שההסכם יהיה חוקי וישקף את ההסכמה האמיתית בין הצדדים, אולם הוא לא טען באותו דיון כי הוחתם בחטף והוטעה או טעה, לכן ספק אם נפל פגם בכריתת זיכרון הדברים.

32. למרות האמור והספק בעניין זה, אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוח נתן לתובע (כנראה באמצעות מר חניה) המחאה על סכום המקדמה שקיבל והתובע פרע את ההמחאה ובמובן זה הסכים לביטול ההסכם, על כן גם אם אין מדובר בהסכם שניתן לביטול, ניתן לראות בקבלת המקדמה בחזרה, הסכמה של התובע לביטול זיכרון הדברים ואף בכך יש כדי לשלול את זכותו לקבל פיצוי מוסכם.

     

    סוף דבר

33. העולה מן המקובץ הוא כי בין שמדובר בזיכרון דברים שבוטל בהסכמה ובין שמדובר בזיכרון דברים שבטל בהיותו לא חוקי ונוגד את תקנת הציבור, לתובע אין זכות לקבל פיצוי מוסכם על פיו ועל כן התביעה נדחית.

     

     

34. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 18,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

     

     

     

    זכות ערעור כחוק.

     

     

    ניתן היום, י"ח אב תשפ"ג, 05 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.