תא"ק 4899-10-13 עיריית תל-אביב-יפו נ' גולרדין

1. לא אאריך במקום, שבו ניתן לקצר. זו תביעה לסילוק-ידו של הנתבע ממקרקעין, המיועדים לפיתוחו של "פארק דרום" בתל אביב-יפו, בטענה כי הוא פלש למקרקעין ומתגורר בם שלא כדין. את התביעה יש לקבל. קביעתי היא כי כנגד פינויָם המתחייב, בעקבות כך, של הנתבע ושל בני-משפחתו מן המקרקעין אין הם זכאים לפיצוי או לדיור חלוף.

2. כל שחר אין לטענתו של הנתבע, והיא בלב-הדברים, כי הוא לא הודה בהחזקתו במקרקעין נושא-התביעה. בְּמה, שאינו אלא הכבדה על ההליך, הועלתה טענה זו בניסיון לערוך מקצֵה של שיפורים עובר לשמיעתן של הראיות ממש. דא עקא כי אין הטענה מתיישבת עם שום מסמך, שכתב הנתבע לבית-משפט זה לאורכו של ההליך. כך, בתצהיר שנלווה לבקשתו להרשות התגוננות בתובענה, שהוגשה לכתחילה בסדר-דין מקוצר, כתב הנתבע במקובץ:

"אני, ומשפחתי קודם לכן, מחז[י]קים בדין וביושר את הזכויות במקרקעין נשוא התביעה ובבית המגורים הבנוי עליהם והנני מחזיק ומתגורר בהם מזה שנים רבות ברשות התובעת" (הפִּסקה השלישית לבקשה. כל ההדגשות הן במקור).

בתצהיר-עדותו הראשית הוסיף הנתבע וכתב:

"אני בן 28 ומזה כ-15 שנים אני, ואבי קודם לכן, מחזיק בבית המגורים אותו בנה אבי במקרקעין נשוא התביעה... אני, ומשפחתי קודם לכן, מחזיקים בדין וביושר בזכויות במקרקעין נשוא התביעה ובבית המגורים הבנוי עליהם, מזה שנים רבות וברשות התובעת" (פסקאות 10-9. ההדגשות הן במקור).

תצהירים אלה הוסיפו ופירטו, בהרחבה, את מלוא-טענותיו של המבקש ביחס לחוקיותה של החזקתו במקרקעין הללו, בידיעתה של התובעת ובאישורה. תצהיר-עדותו הראשית הוסיף וסיפר כי הנתבע משלם לתובעת דמי-ארנונה בגין החזקתו במקרקעין (פסקה 22) וגרס כי בגין הפינוי על התובעת לפצותו בכסף או להעמיד לו דיור חלוף (פסקאות 38-34). דבר דומה ארע בבקשת הרשות לערער על החלטתי מיום 14.3.2014, שהגיש הנתבע לבית-המשפט המחוזי בתל אביב (רע"א 21656-05-14 גולרדין נ' עיריית תל אביב-יפו. הבקשה נתקבלה (כבוד השופטת עפרה צ'רניאק, 13.7.2014)). באי-כוחו כתבו בבקשה זו, בשמו, את הדברים הבאים, שאין מפורשים מהם: "המבקש, ביחד עם בני משפחתו, הינו מחזיק ובעל זכויות בשטח מקרקעין הידוע כחלקות 14,15 בגוש 6137 ובבית מגורים הבנוי עליו" (הפִּסקה השלישית לבקשה. ההדגשה היא במקור).

כיצד זה ניתן, אפוא, לטעון היום כי הנתבע איננו מחזיק במקרקעין אשר להם נוגעת תובענה זו ושהזכות בם היא לתובעת? די בתיחומם בידי התובעת של המקרקעין הנדונים, לפי מספרים חד-חד ערכיים של גוש ושל חלקות; ודי בהודיתו של הנתבע כי הוא מחזיק במקרקעין נושא-התביעה, לקיים את הנדרש בזיהוים של המקרקעין לפי כל דין, לרבות זה שבתקנה 82(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ומשנשמעה הודיה שכזו, קמה בעקבותיה הדחה, לאמור, הנטל לשכנע כי ההחזקה היא כדין עבר אל כתפיו של הנתבע. לדאבוני לא נשא הנתבע בנטל זה, כל עיקר.

3. בנקודת-המוצא אטעים כי מקובלת עלי הטענה העקרונית, שלפיה התובעת השתהתה במשך שנים ארוכות בנקיטתם של צעדים שיטתיים ויעילים לסילוקן של החְזקות בלתי-מורשות בתחומיו, המיועדים זה זמן רב לפיתוח, של "פארק דרום". מחדל שלטוני זה – שיש כל מקום להערכה כי, למצעָר, פטר רשויות מהתמודדות מתחייבת עם אנשים אשר חוץ מתיוגם כ"פולשים" התמודד חלקם עם נסיבות-חיים לא-פשוטות – הוא מן הגורמים המרכזיים לבעיה, המונחת בשנים האחרונות לפתחן של הערכאות. גם אם אוסיף ואקבל את הטענה כי מצב-דברים זה עשוי להשמיע, בנסיבות המתאימות, חובות לַרָּשוּת-התובעת, אין הוא תחליף להוראותיהם של דיני-המקרקעין. דינים אלה נוגעים לשתיים: לסוגיית-הזכויות בקרקע; ולשאלת-החיוב בפיצוי בגין פינויו של מי, ששינה את מצבו לרעה בשל אותו מחדל שלטוני.

4. במישור-הזכות להחזיק, ההלכה שיצאה את בית-המשפט העליון היא ברורה וחדה. ראשית, שיהוי לעצמו איננו פוטר את הרשות מאכיפתו של הדין, אפילו אכיפה מאוחרת היא (רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נו(3) 595 (כבוד השופטת דורית ביניש) (2002)). לא זו בלבד שהרשות אינה מושתקת, כטענת-הנתבע, מלהעלות טענות נגד החזקתו, אלא שהיא חייבת לעשות כן לפי סמכויותיה שבדין. שנית, אפילו יוכר – חרף היעדרו המפורש מהוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 – הרעיון של מתן רשות לישיבה במקרקעין; ואפילו ניתן להכיר בהרשאה-מכללא, היינו, הרשאה שאיננה מפורשת והיא צומחת, למשל, משתיקתו של בעל-הזכות במקרקעין אל מול פלישה לשטחו, הרשאה זו פגה ונעלמת מעת שבעל-המקרקעין גילה את דעתו כי שוב אין הוא מסכים להחזקה כאמור. במקרקעי-ציבור כמו אלה שלפנינו, מוסיפה ההלכה וקובעת, לא תיתכן הרשאה ולא ניתן לחזור הימנה (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214 (1977); ע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר-חלף (פורסם באתר הרשות השופטת, 21.7.2015); ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (פורסם באתר הרשות השופטת, 19.8.2015)).

הגשתה של התובענה שלפנַי היא אותה הודעה, ואין מפורשת ממנה, של הרשות השלטונית כי אין היא משלימה עוד, בשתיקה או שלא בשתיקה, עם החזקתו של הנתבע במקרקעי-הציבור. לכל המאוחר מעת שהוגשה תובענה זו פגה רשות-שבמחדל, ככל שהייתה, וחלפה מן העולם. שוב אין כל מקור, שמכוחו רשאים הנתבע ובני-ביתו להחזיק במקרקעין אשר לא להם. אין זה מיותר להטעים, כאן, את העובדה כי הנתבע, כמו גם אבותיו לפניו, לא קנו זכות לשבת במקרקעין מכוחו של הסכם או מכוחה של הקצאה מפורשת של זכות כלשהי. את כל שבנו במקרקעין – בין על-דרך של בנייה מן היסוד ובין על-דרך שיפוצו של קיים – בנו הם ללא היתר מרשויות התכנון. לאמור, זולת רשות-מכללא, שכאמור פגה, לא היה בכוחו של הנתבע – ולא בכדי, כי אין – להצביע על מקור לזכותו להחזיק במקרקעין. ממילא, הרשאה, ככל שיש להכיר בה, לסבו או לאביו של הנתבע לפניו, הרי היא אישית. אין היא ניתנת ל"צבירה" עם משך-הזמן שבו, לפי הנטען, הורשה הנתבע עצמו להחזיק במקרקעין.