תא"ק 28062-04-13 (תמ"ר 63247/93) רשות מקרקעי ישראל נ' 17 בפברואר 2016 ר. ו-פ. אלון מתכת בע"מ),(תמ"ר 63247/93) רשות מקרקעי ישראל נ' 17 בפברואר 2016 ר. ו-פ. אלון מתכת בע"מ)

הרקע והטענות

1.המקרקעין נושא-התביעה שלפנַי, ומקיפים כתשעה דונמים וחצי, מצויים באָזוֹר, בגוש מס' 6010, בחלקות 95-94; 97, 99 ו-157. ארבע מאלו הן בבעלותה של רשות-הפיתוח שלפי חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950 והחמישית – בבעלות המדינה. המקרקעין נמסרו לניהולה של התובעת. דא עקא כי זה שנים ארוכות מפעילים הנתבעים, בם ובמקרקעין הסמוכים להם, מפעל לייצור-מוצרים לטיפול באשפה, לרבות מכולות, דחסניות, מערכות-שינוע וכיוצא באלו.

2.בשנת 1993 עתרה התובעת לסילוקם של הנתבעים מן המקרקעין. תביעתה מוּספרה: תמ"ר 63247/93. בתאריך 11.4.2013, והתיק עודו תלוי ועומד, הוחלט על מִספור מחדש כמופיע בכותרת. פסק-דין חלקי ניתן (כבוד השופטת דניה קרת-מאיר) בתאריך 15.6.1999. נקבע בו כי על הנתבעים לפנות את המקרקעין, אך לא לפני שהתובעת תשפה אותם בגין השקעות, שהשביחו את המקרקעין. פסק-דין משלים, הוחלט, יינתן עם קבלת חוות-דעתו של מומחה מטעמו של בית-המשפט, ויקבע את שיעורו הראוי של פיצוי.

השנים חלפו, התיק הספיק לעבור בערכאת-הערעור ולשוב הימנה, ובתאריך 23.5.2011 מינה בית-המשפט (כבוד השופט יאיר דלוגין) את שמאית-המקרקעין, המהנדסת עדינה גרינברג, לביצועה של מלאכת-ההערכה. חוות-הדעת הוגשה, סוף-סוף, בתאריך 2.12.2012. דבר ממה שהוקם במקרקעין, נקבע בה, לא תרם להשבחתם. יסוד לפיצוי נמצא בכל זאת למומחית בשל הערכתה, והיא נסתייעה בכך בשירותיו של מומחה-עזר – המהנדס אריאל זרזקי, כי פינויַם של המקרקעין יפגע בחלקֵי-מבנים שמחזיקים הנתבעים מחוץ להם. שיפוי בגין נזקים אלה נאמד בסך של 1,672,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

3.כל אחד מן הצדדים חלק על קביעותיה של המומחית שמטעמו של בית-המשפט. התובעת סברה כי לא נדרש לשלם דבר, היות שפסק-הדין החלקי דיבר אך בפיצויים בגין השבחה. הנתבעים גרסו כי השקעותיהם השביחו-גם-השביחו את המקרקעין, כי היה מקום לפצותם בגין כך, כי ממילא היה מקום להתייחס לְמה שהושקע במקרקעין במלואו וכי יש להעדיף שומה, שערכה שמאית ממשלתית עבור התובעת בשנת 2000, על-פניהם של הערכים הנמוכים יותר אשר בחוות-דעתה של גב' גרינברג.

4.בית-המשפט (כבוד השופט עודד מאור, 12.6.2013) קבע את התיק לשמיעה נוספת של ראיות. הדיון הזה התקיים לפנַי בתאריך 16.12.2014. הוא הוקדש לחקירתה, בידי הנתבעים לבדם, של המומחית מטעמו של בית-המשפט, גב' גרינברג. אחרון הסיכומים בכתב, ובין לבין הכריז ארגון הפרקליטים בשירות-המדינה על שביתה, הוגש ביום 1.7.2015. עת זו, בטרם מלאה מחצית-היובל מיום שהוגשה התובענה, נדמית לי ראויה לסיומה של הפרשה, למצעָר בבית-משפט זה.

מה נקבע בפסק-הדין החלקי?

5.שאלת מעמדו של פסק-הדין החלקי – אם פסק-דין מסיים הוא או החלטה אחרת – נטחנה עד דק לפניה של ערכאת-הערעור. לא אדרש לה שוב. עיקר, להשקפתי, הוא בכך שקביעותיה של כבוד השופטת קרת-מאיר אינן עומדות, בשום פנים, לבחינתי המחודשת.

6.יסוד בפסק-הדין החלקי מצוי בקביעה כי הנתבעים לא הוכיחו זכות להוסיף ולהחזיק כדין באיזה מבין חלקיהם של המקרקעין הנדונים. משק-עֶזר בשטח של שלושה דונמים וחצי, שחכרו הנתבעים כדין מן התובעת, מצוי מחוץ למקרקעין אלה וממילא לא נתבקש פינויו. ההחְזקה שלעבר, נקבע עוד, מעוגנת בהרשאה-מכללא. זו נלמדה משתיקתה הממושכת של התובעת, שידעה שנים ארוכות על התבססותו של המפעל במקרקעין אך לא פעלה להשבתהּ של ההחְזקה לידיה. מרישיון-מכללא, נקבע עם זאת, ניתן לחזור בנסיבותיה של הפרשה. אין הוא מקים זכות להחזקה עתידית. "כאשר השימוש בקרקע, גם במשך תקופה של 20 שנה", נכתב בפסק-הדין החלקי, "נעשה בידיעה כי אין בה זכויות מוסדרות כלפי הבעלים, מתוך מחשבה לקבל פיצוי במקרה פינוי, אין לומר כי שיקולי צדק מצדיקים את הפיכת הרישיון לבלתי הדיר" (שם, בעמ' 14).

7.מטעם, שמתקשה אני לרדת לסופו – אך, כאמור, אינני מוסמך להידרש לו – מצא פסק-הדין החלקי, חרף הקביעה שממנה הבאתי זה עתה, כי אותם שיקולים של צדק דווקא מתיישבים עם שיפויַם של הנתבעים כנגד פינוי מן המקרקעין. בענין-מהותו של הפיצוי נפסק, במקובץ, כך: