תא"ק 24789-09-14 בנק הפועלים בע"מ נ' מ.ב.ר. משקאות הגליל בע"מ ואח'

1.בקשה למתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר.

2.המשיבה, בנק הפועלים בע"מ – סניף צפת, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים. בתביעה נטען כי למבקשת 1 (להלן: החברה) חוב בחשבון עו"ש בסך 82,914 ₪ וחוב בהלוואה בסך 176,921 ₪. נטען כי המבקש 2 הינו בעל מניות ומנהל רשום של החברה וכי הוא ערב לכל התחייבויות החברה; בענין המבקשת 3 נטען כי זו ערבה להתחייבויות החברה בהלוואה.

3.בתצהיר המבקש 2 שהוגש כתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן נטען כי ביום 7.3.2014 לא כובדו שישה שיקים בחשבון החברה מפאת היותם "ללא כיסוי", לרבות שיק בסך 70,900 ₪. ביום 10.3.2014 נציגת הבנק התקשרה אל מבקש 2 וביקש את אישורו לפרעון השיק בסך 70,900 ₪, אשר הוצג שוב לפרעון, בחשבון החברה. המבקש 2 מצהיר כי הוא הורה לנציגת הבנק "בצורה ברורה, חד משמעית ואינה משתמעת לשתי פנים" כי אין לאשר את פרעון השיק כי אין לו כיסוי. ביום 11.3.2014 הגיע המבקש 2 לסניף הבנק והבהיר זאת שוב לסגנית מנהלת הסניף הגב' אושרת, אשר מסרה כי ממילא לא מכבדים שיקים בחשבון המצוי במצבו של חשבון החברה. הוצהר כי למרות ההוראה המפורשת של המבקש 2, נפרע השיק על סך 70,900 ₪ (להלן: השיק שנפרע) בחשבון החברה. כיבוד השיק שנפרע הביא ליתרת חובה בסך 72,581.40 ₪. בירור המבקש 2 עם גב' אושרת העלה כי פרעון השיק נעשה מפאת טעות טכנית. לטענת המבקש 2 כיבוד השיק גרם לכך שהחברה לא יכלה לעמוד בתשלומי החזר ההלוואה.

4.בחקירה הנגדית של המבקש 2, הוא העיד כי הוא אמר לפקידה בבנק "או שאתם מכבדים את כל השיקים או שלא מכבדים בכלל" (פרוטוקול 21.9.2015 ע' 3 ש' 19-20), ולמרות זאת נפרע רק השיק שנפרע. ב"כ המשיבה הצביעה על כך שאם כל השיקים היו נפרעים החשבון היה ביתרת חובה בסך 200,000 ₪; המבקש 2 השיב "כן אבל זה היה מתחסל מיד. הייתי עושה פעילות" (ע' 2 ש' 24-29).

5.ב"כ המשיבה הטיחה בפני המבקש 2 את הטענה שהשיק הוצג לפרעון בחשבון החברה אצל המשיבה יחד עם שיקים נוספים שסומנו להחזרה מפאת העדר כיסוי מספיק; ועקב תקלה הם כובדו, אולם, המשיבה הצליחה להחזיר את הגלגל לאחור בהסכמת הבנקים הנמשכים והמוטבים, לגבי כל השיקים למעט השיק שנפרע. הוטח בפני המבקש כי כיבודו של שיק זה נותר על כנו כי המבקש 2 עצמו היה המוטב של אותו שיק והוא עצמו סירב לביטול פעולת כיבוד השיק. המבקש 2 אישר כי הוא היה המוטב של אותו שיק אך הכחיש שהוא סירב לאפשר את ביטול פעולת כיבודו (פרוטוקול 21.9.2015 ע' 4 ש' 3).

6.די להצביע על הגנה אפשרית על מנת לזכות ברשות להתגונן בסדר דין מקוצר, והמבקשים עשו כן. משאלות ב"כ המשיבה עולה לכאורה כי אמנם נפלה אצל המשיבה טעות בכיבוד השיק כטענת המבקשים. על רקע תשובת המבקש 2 לפיה היה מוכן לכך שכל השיקים ייפרעו, על מנת שהמבקשים יוכיחו שהמשיבה גרמה להם נזק תידרש הוכחה לטענתו לפיה, כיבוד השיקים האחרים אמנם היה מגדיל עוד יותר את יתרת החוב בחשבון החברה, אך היה גם מאפשר פעילות שהיתה מונעת את המצב שאליו הגיע החשבון. המבקש 2 כאמור מכחיש כי הוא זה שסירב לאפשר את ביטול כיבוד השיק שנפרע. בענין השאלה מדוע, לאחר כיבוד השיק, לא דאג להעביר את הכספים שהופקדו מהשיק שנפרע בחשבונו בבנק הבינלאומי בחזרה לחשבון של החברה אצל המשיבה, העיד כי אדם, שנותר עלום-שם בעדות המבקש 2, הוציא את כסף מחשבונו, בדרך שנותרה עלומה לא פחות. אלא שדיון בבקשת רשות להתגונן אינו השלב לקביעת ממצאי מהימנות והכרעה בטענות עובדתיות אלא, לבחינת השאלה האם לנתבע טענות שיש בהן, אם יוכחו, כדי להקים לו הגנה.

7.לאחר שהוגשה בקשת הרשות להתגונן הגישה המשיבה, בנק הפועלים, תגובה לבקשה. המצהירה בתצהיר שצורף לתגובה לא נכחה בדיון בבקשת רשות להתגונן. המבקשים טענו כי המשיבה אינה יכולה להסתמך על תצהיר זה כי המצהירה לא התייצבה לחקירה; המשיבה טענה כי לפי סדרי הדין היה על המבקשים להודיע מראש כי בכוונתם לחקור את המצהירה נגדית ומשלא עשו כן, התצהיר יכול לשמש כראיה.

הדין הוא כי התגובה לבקשת רשות להתגונן (והתצהיר שהוגש במסגרתה) אינה מהווה חלק מהתיק. מנוסח תקנה 205 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המסדירה בקשת רשות להתגונן "... ניתן להסיק, כי נקודת המוצא היא, שבקשת הרשות להתגונן נדונה על יסוד הטיעונים בתצהיר, ללא זכות תשובה מובנית מצד התובע. לפיכך, ובהעדר תחולה מפורשת להוראת תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שאין הצדקה דיונית להגשת התגובה מטעם התובע" (תא"ק (מחוזי ת"א) 1302/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' די.אר.בי. השקעות בע"מ (10.2.2010)). מטעם זה, אין המשיבה יכולה להסתמך על התצהיר.

אעיר, למען השלמת התמונה, כי אילו המשיבה היתה רשאית להגיש את התגובה, המבקשים היו צריכים להודיע על רצונם לחקור את המצהירה, ובהעדר הודעה כזו, התצהיר מטעם המשיבה היה יכול לשמש ראיה. בעבר, בקשר לכל תצהיר, גם בהליך העיקרי, הצד שכנגד היה צריך להודיע על רצונו לחקור את המצהיר (ראו הנוסח המקורי של תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ק"ת 2220, 2290)). בעקבות תיקונים לתקנה זו בשנים התשנ"א והתשס"ב, בוטלה חובת ההודעה של הצד שכנגד בקשר לתצהירים בהליך העיקרי; כן בוטלה חובת ההודעה לגבי מצהיר בהליך ביניים שהוא בעל דין; עם זאת, בקשר למצהיר בהליך ביניים שאינו בעל דין, נותרה כיום חובת ההודעה על כנה. התקנה קובעת: