תא"ק 20286-12-14 אומנינט ואח' נ' נעמן (הנדסה ושיווק מיזוג אוויר)

1.בשום פנים לא אניח לפתחו של המבקש עצמו את הקושי הממשי, זו לשון המעטה שבהמעטה, שנתגלע באופן שבו הונחו לפנַי – בכתובים ועל-פה – הבקשות למחיקתה של הכותרת ולחלופין למתן רשות להתגונן. הדברים נשקפים מן החומר שבתיק ומן הפרוטוקול, ולא אוסיף מפאת-כבודם של הנוגעים בדבר. לפיכך, בהידרשי לאותן בקשות גזרתי על עצמי זהירות מופלגת, בהיצמדות לבחינתן לגופן ובשאלה אם באורח מהותי יש בן ממש. תשובתי לכך, בהתייחס לכל אחת מן הבקשות, היא בשלילה.

2.תחילה לבקשה למחיקתה של הכותרת. עורך-הדין עדיני, שנקלע למצב לא פשוט בבקשו לסייע למאמצי-ההגנה בתיק זה, עשה כל שבכוחו על מנת להביא לפניו של בית-המשפט, ברהיטות ובהטעמה, את הטענה כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר-דין מקוצר. החצים כוונו, בפרט, כלפי היעדרה של אסמכתא בכתובים לזכותן של המשיבות במקרקעין הנדונים, תוך שהוסבר כי קיומה של הערת-אזהרה אינו אינדיקציה מספקת לרכישתם של אלה בידיהן.

על כך השיבו המשיבות, בפרט, בהפניה לשני תקליטורים ובאמצעותם – בשל ההיקף הניכר – הן הניחו לפניו של בית-המשפט ולפניו של הצד-שכנגד את ההסכמים, שמכוחם רכשו את המקרקעין במתחם כולו, ואת אלה הנדונים בתובענה זו בתוכו, מבעליהם. בדיון שהתקיים הוגש עוד, בהסכמה, המוצג מב/1 והוא הסכם לרכישתה בידי המשיבות, בין היתר, של חלקה מס' 53 בגוש 7077. בחלקה זו, לפי מפה מצבית שערך כרשום בה המודד המוסמך, מר שלום ולדמן יערי, בתאריך 12.2.2010, מצויות החזקותיו של הנתבע. עוד הוצג רישום ממרשם-המקרקעין ולפיו לזכותן של המשיבות רשומה הערת-אזהרה מכוחו של סעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 על זכויות בחלקה הזו.

כתב-התביעה דיבר, אמנם, בחמש חלקות נוספות: מס' 52, 57, 59, 60 ו-62. אלא, שלפי המפה המצבית, החזקותיו של הנתבע אינן בחלקות אלו. יותר מזה, בתשובתן מיום 17.5.2015 לעתירתו של המבקש לביטולו של פסק-דין, שניתן בהיעדר-הגנה ביום 7.3.2015, הן התייחסו אך לחלקה 53. הוספתי ועיינתי בתמציות-המרשם, שצורפו לכתב-התביעה ובהסכמי-המכר בקבצים שבתקליטורים. מסקנתי היא כי בכל הנוגע לחלקה 53, ודומה כי אך בענינה תביעתן, הניחו המשיבות את הבסיס הנדרש להגשתה בסדר-דין מקוצר. אין יסוד למחיקת-הכותרת. המשיבות רכשו, גם אם טרם השלימו ברישום, בעלות בחלקה זו ובידיהן אסמכתאות בכתב לדבר.

3.יסוד להרשות התגוננות – לא נמצא לי, כל עיקר. העתירה להרשות זאת אינה מגלה שום עילה לכך. ההגנה הנפרשׂת בה – לאו הגנה היא. אפתח ואומר כי את התצהיר, התומך בבקשה, הגיש הנתבע יחד עם אחר, מר אילן בכור, שאיננו ברשימת-הנתבעים כאן. מקריאת-התצהיר ובפרט מקריאתם של שלושת סעיפי-המהות שבו – פסקאות 9-7 והן בלב הענין – מתקשה אתה להבין מה הוצהר מפיו של מר בכור; מה מפי-הנתבע ומה מפיהם של השניים יחד ("באמצע שנות השמונים רכשתי אילן בכור את המקרקעין... אין לי אילן בכור מקום מגורים אחר... אומנינט יודעות היטב כי אני בעלים של השטח").

אם סברת כי מענה כלשהו יימצא לכך מפיו של הנתבע בחקירתו באולם-הדיונים, הרי שטעות בידך. כך העיד הנתבע: "אין לי תצהיר, אני לא חתמתי על שום תצהיר. זה זיוף, הכל שקרים מההתחלה ועד הסוף" (פרוטוקול, בעמ' 4, ש' 10). משמיעתה של עדותו נהיר היה היטב כי הנתבע מבִין את מה שנשאל ואת ההפניה אל התצהיר, שבבקשת הרשות להתגונן. כך לא מניחים הגנה לפניו של בית-המשפט, ומקל וחומר בתובענה בסדר-דין מקוצר.

4.חשוב מזה: לגופם של דברים לא נמצאה לנתבע הגנה. טענה כי אחֵר, אותו מר בכור, רכש את המקרקעין היא, אולי, רלוונטית בענינו של הלה, ככל שהובא לפניהן של ערכאות. מה בינה לבין הגנתו של הנתבע דנן – לא אדע וממילא לא הוסבר. הנתבע לא הציג לפנַי ולו ראשיתה של משענת לזכותו להחזיק במקרקעין הנדונים ולהשתמש בם, בין כלפיו של מר בכור ובין כלפי הנתבעות. כל שעלה מעדותו של הנתבע הוא כי הוא יושב במקרקעין מן המחצית הראשונה של שנות ה-80'. הנתבע לא הסביר מפאת מה על המשיבות לאפשר לו את המשך-ההחזקה הזו. אותן פיסות-נייר, שמר בכור רואה בן הסכמי-מכר (נספחים לבקשת הרשות להתגונן), לא פירטו, כל עיקר, מהם המקרקעין שנרכשו-לכאורה והיכן הם מצויים, באורח קונקרטי זולת ציונו של מספר הגוש. הנתבע לא יכׂל להעיד דבר וחצי דבר על אותם מסמכים, ומר בכור עצמו לא התייצב להסביר את הדברים בבית-המשפט.

מכל הטעמים הללו, ובהיעדרה של הגנה ולו ראשונית למבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשתו להרשות התגוננות. כך אני עושה. הוצאות תיפסקנה בפסק-הדין.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ו, 08 מאי 2016, שלא במעמד הצדדים.