תא"ק 1927-11-13 עיריית תל אביב-יפו נ' פמילי ואח'8בברואר 2016

קודם של פינוי שוללות גזירה שווה בין שתי הפרשות" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 4865-10-13 עיריית תל אביב-יפו נ' שמיר, בפסקה 19 (פורסם במאגרים, 23.11.2015); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 50292-07-13 עיריית תל אביב-יפו נ' חי בן-ניסן, בפסקה 11 (פורסם במאגרים, 30.1.2016)).

9.זכות ל"שיכון חלוף" – לשונו של סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה אינה עומדת לאיש מן הנתבעים. אף מבלי להידרש למשמעותו של מונח זה – אם מתייחס הוא לבית-מגורים חדש ובנוי בהֵיתר, ולצדו מרכיבים נלווים כחצרות וכיוצא באלו; או שענינו בדיוק במה שמחזיקים בו הנתבעים כיום – נשללת הזכות מכוחה של הוראה קודמת בחוק התכנון והבנייה, זו שבסעיף 190(א)(3). כך נקבע בה:

"לא תחול חובת תשלום פיצויים על הפקעת כל מבנה, גידול, עץ או דבר אחר המחובר לקרקע אם הוקמו, ניטעו או חוברו תוך הפרת חוק זה; אך רשאית הועדה המקומית לשלם פיצויים לתובע אם ראתה כי הוא פעל בתום לב וכי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום פיצויים".

להחזקה במקרקעין ואינה לפי דין, כעולה מחלקם הקודם של הדברים, מיתוספת העובדה כי איש מן הנתבעים לא הוכיח כי המבנים, המחוברים למקרקעין, הוקמו כחוק. אמת, מה שבנוי במקרקעין נבנה ללא הֵיתר ובניגוד לדיני-התכנון והבנייה. מה ששופץ, הורחב או שינה את ייעודו – עשה זאת שלא מכוחו של הליך כדין.

10.בענינו של חלקהּ השני של הוראתו של סעיף 130(א)(3) אומר שתיים: ראשית, אילו אימצתי את הבחנתם העיקשת של הנתבעים בין הרשות המקומית לבין הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ממילא נמצאתי תוהה מדוע לא תיושם אותה הבחנה גם ביחס לאמוּר בהוראה הנזכרת. הסיפא אינה מדברת ב"עירייה". היא מדברת ב"ועדה המקומית". יתכבדו, אפוא, הנתבעים, ויכוננו יריבות בינם לבין הוועדה המקומית, שאיננה צד להליך זה. יתכבדו ויפנו לאכסניה המתאימה, ובה ישמיעו כל טענה בדבר פיצוי לפי חוק התכנון והבנייה. אלא, וזו הנקודה השנייה, שאין הדקדוק חשוב כי אם המהות. אילו הוכחו לפנַי "נסיבות מיוחדות" לתשלומם של פיצויים, על המכשול ה"כּוֹבָעִי" סבורני כי ניתן היה להתגבר. על אותן נסיבות מיוחדות כתבתי בפרשה אחרת כי "לבית-המשפט הנדרש לענין, סמכות-שביושר לפסוק בכל זאת פיצויים, אם הנתבע תם-לב הוא ואם הנסיבות מצדיקות זאת" (ת"א 4865-10-13 שמיר הנ"ל, בפסקה 18 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 23.11.2015)). בפרשת אמסלם, שכבר הוזכרה, הוספתי:

"כל אשר יכולים הנתבעים לקוות לו הוא כי שיקולים של צדק ושל יושר יתייצבו לימינם ויצדיקו בכל זאת את שקילתו של פיצוי. אחַר שיקולים אלה יש לתור באורח, שבו נהגו הרשויות בעוּבדת-הימצאותם של הנתבעים במקרקעין; בפרק-הזמן שבו נמשכת ההחזקה ובשאלה אם מי מהנתבעים שינה את מצבו לרעה בעקבות הסתמכותו על מצב-דברים זה" (ת"א 35609-10-13 הנ"ל, בפסקה 41).

11.בנסיבותיו של הענין שלפנַי, התחקות אחר אותם טעמים מיוחדים לשקילתו של פיצוי עוברת באותו שער של שיקולים-מן-היושר, המוביל לדיון בפיצויים מכוחה של הסתמכות. אבאר. הנתבעים נמנעו מהגשתה של תביעה נפרדת – על דרך של תביעה-שכנגד או בהליך, העומד על רגליו-הוא – לפיצוי. את עתירתם בדבר זכאות לפיצוי הם כללו, אך, בכתב-הגנתם. אותה עתירה רוכבת, אפוא, על תביעתה של התובעת. היא לא נכרכה בתשלומה של אגרה. היא לא נכרכה במאמץ מיוחד מצדם של הנתבעים. לכאורה, אין קל מהגשתה, בבקשה כי תיכרך בתובענתה של העירייה. לאמתו של דבר, על כתפיהם של הנתבעים מונח העול להראות טעם לכריכה כאמור. גם בכך דיברתי בענין שמיר:

"סוגיית הפיצוי, שאינו מכוח חוק או חוזה, נטועה בממלכת-הצדק. היא מוכרעת לפי שיקולים של צדק, ובהתחשב בנסיבותיו המסוימות של המקרה הנבחן. בתמצית: סוגיית-הפיצוי תיכרך בפינוי כל אימת שלפי שיקולים, שביסודם הם שיקולים של צדק ושל יושר, יש לראות את השניים שלובים זה בזה עד כי לא ניתן להורות על פינוי בלא להקדים לכך את פיצויו של המפונה. רשימת השיקולים איננה סגורה. גם הנסיבות משתנות ממקרה למקרה. ענין אחד לעולם ברור הוא: על העותר לכריכתו של פיצוי לפקוד את בית-המשפט והוא נקי-כפיים ותם-לב" (ת"א 4865-10-13 הנ"ל, בפסקאות 14-11).

נדרש, אפוא, לבחון את נסיבותיו הקונקרטיות של כל אחד מן הנתבעים שלפנַי ולקבוע "אחת משלוש תוצאות: [1] קביעה כי יש להותיר את הדיון-בפיצוי להליך נפרד, ככל שיינקט; [2] קביעה כי יש לדון בטענות לפיצוי כבר בגדרה של התובענה לפינוי ולשקול אם יש מקום לפסוק פיצוי שכזה; ו-[3] קביעה, השוללת על הסף את הזכות לפיצוי בנסיבות, שבהן ברי לא רק כי טעמי-כריכה אינם מתקיימים, אלא כי די בחומר שנפרשׂ בפניו של בית-המשפט בהליך לסילוק-היד לשלול זכאות לפיצוי כלשהו" (ת"א 35609-10-13 אמסלם הנ"ל, בפִּסקה 38).

נתבע 1, דוד פמילי, אינו זכאי לפיצוי