תא"ק 19006-08-14 איינס - שווק ברזל בע"מ. נ' ראש

בפני תביעה לפיצוי כספי בעבור הפרת חוזה נטענת הנובעת מיחסי מסחר בין הצדדים.

עובדות המקרה:

בין התובעת, חברה המספקת מוצרי ברזל ופח מקצועי, לבין הנתבע, בעלים של מסגרייה, התקיימו יחסי מסחר לאורך מספר שנים. במהלך העסקים בין הצדדים התובעת סיפקה חומרי גלם שונים לנתבע, וקיבלה ממנו תשלומים, לרוב בצורה של שיקים.

עקב בעיות כלכליות ואחרות מהן סבל הנתבע, בוצע לעיתים התשלום בשיקים של בת זוגו לחיים, אשר לאחר זמן מה, ועקב העובדה כי דרכיהם נפרדו והנתבע החליט על סגירת המסגריה, הוחלפו במזומן – פרקטיקה זו הובילה לסכסוך שהוא נשוא הדיון המונח בפני.

טענות הצדדים:

התובעת טוענת כי לנתבע חוב תלוי ועומד כלפיה, זאת מאחר ולא שילם לה בעבור סחורה שנתקבלה על ידו. עוד טוענת התובעת כי שיק על סך 11,000 ₪ אשר ניתן לה בידי הנתבע הוחזר לו, זאת לאחר שהתלונן בפני מנהלי התובעת ומתוך טוב-ליבם, וזאת ללא תמורה מצידו של הנתבע תוך הבטחה להחזר החוב בהמשך. התובעת טוענת כי לא בוצע "גמר חשבון" בינה לבין הנתבע. לבסוף, טוענת התובעת כי הנתבע הודה בקיום החוב, אך טען כי שולם, ועל כן נטל הראיה עבר לכתפיו.

מנגד, הנתבע טוען כי נערך גמר חשבון בינו לבין התובעת, במסגרתו שילם את כלל חובותיו. מוסיף הנתבע וטוען כי במועד החזרת השיק הנ"ל שולם החוב במלואו במזומן – והחזרת השיק לחזקתו היא ההוכחה לכך. לבסוף טוען הנתבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח את חבותו באשר למספר חשבוניות שהופקו, מאחר ולא צורפו תעודות משלוח או אישורים אחרים כנדרש.

דיון

כאמור, מדובר בתביעה לפיצויים בעבור חיובים חוזיים בין הצדדים. כלל ידוע במשפט האזרחי הנהוג בשיטתנו, הלקוח משורשי המשפט העברי הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (וראה רע"א 3646/98 כ.ו.ע. חברה לבניין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף). כלל זה קובע כי בדין האזרחי נטל השכנוע מונח על כתפיו של התובע או המבקש, וחובתו היא להרים את נטל ההוכחה כנדרש.

עם זאת, כלל זה איננו מוחלט, וקיימים לו חריגים. דוגמה למקרה חריג כזה היא טענת הודאה והדחה, היינו, הודאה בקיומו של חוב, אך טענה כי שולם – במקרה זה, יעבור נטל השכנוע לנתבע ויהיה עליו להוכיח כי אכן שילם. לשיטת התובעת, במקרה דנן די בכך על מנת להעביר את נטל ההוכחה לנתבע.

ראשית, פיצויים בעבור הפרת חוזה נפסקים בעבור חיוב מוכח של הנתבע כלפי התובע. במקרה דנן, מאחר והתובעת לא צירפה תעודות משלוח חתומות לא הצליחה התובעת להרים את נטל ההוכחה הדרוש באשר לחשבוניות מס' 831, 849 ו-918 על סכומיהן בהתאמה. על כן ולאור האמור, נראה כי מוקד הסכסוך הנותר הוא אותו שיק על סך 11,000 ₪ אשר הוחזר לנתבע בידי מנהל התובעת.

חזקה בדיני השטרות הנהוגים היא כי אחיזה בשטר מהווה חזקה לחיוב הגלום בו (וראה ע"א 665/83 בנק לאומי בישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה). על פי פרשנותה – החזקתו של התובע בשטר מהווה חזקה כי החיוב לא שולם, ולהיפך – החזקתו של החייב בשטר חזקה היא כי החוב שולם במלואו והזכאי השיב לו את השטר על פי דין לאור השלמת החיוב.

על כן, לאור העובדה כי מנהל התובעת החזיר את השיק לנתבע, חזקה כי הושלם החיוב בעתיו ניתן השטר – קרי, שולם התשלום על סך 11,000 ₪. מדובר בדין ספציפי, הגובר על הדין הכללי (וראה אהרון ברק, פרשנות במשפט – תורת הפרשנות הכללית, 551 (1992)), ונטל השכנוע נותר במקרה זה על כתפיו של התובע. ראשית, אציין כי לא מצאתי כל הגיון מסחרי בפרקטיקה של החזרת שיקים לחייב ללא קבלת תשלום מלא כנגדו, וזאת לאור הנזק הראייתי שיגרם לתובע – כפי שרואות עינינו.

לאור מכלול הראיות והעדויות שנשמעו, לא הצליחה התובעת במקרה דנן להרים את נטל הראיה הנדרש להוכחה כי לא בוצע תשלום בפועל ביום החזרת השיק, ולאור החזקתו של הנתבע בשטר, והחזקה הפועלת לטובתו, הרי שמצב דברים זה מספיק להבאת הדיון לסיומו.

סעד