בקשת רשות להתגונן מפני תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, 72,749 ₪ סכומה. סברת המשיבה, דומה, כי הליך בירור הבר"ל הוא תחליף לקיום הוכחות, וכי נתינת רשות להתגונן לנתבע המבקש להשמיע טענותיו בבית המשפט טרם שיחויב בתשלום היא בגדר החריג.
1.בתמצית ממש: המבקש מר הראל בקשי (להלן: בקשי) חפץ לבנות את ביתו ביישוב עומר, לו ולמשפחתו. הוא בחר בחברת ב.מ. מיסאן תכנון ובניה בע"מ (להלן: מיסאן), ובמנהלה מר סעדי דלאל (להלן: דלאל, ולהלן יחד: הקבלן), שבנו עוד צמד פרויקטים ברחובו של הנתבע, לשמש כקבלן. מטבע הדברים נזקק הקבלן לבטון, שחלקו סופק בידי ספקים שונים. המשיבה (להלן: הנסון) מספקת אף היא בטון, בין היתר, וזאת ללקוחות רבים, כפי שציינה. מיסאן היא אחד מאותם לקוחות, שרכש ממנה בטון "מעת לעת", לשון כתב התביעה. עם מיסאן חתמה על הסכם, את דלאל החתימה על כתב ערבות לחובותיה של מיסאן (להלן: כתב הערבות). אולם גם את בקשי החתימה על כתב ערבות לחובות מיסאן: "מוחלטת, מתמדת, לא ניתנת לביטול וברת פירעון עם דרישתכם הראשונה בכתב". מיסאן צברה חובות של כ-72,749 ₪, שלא פרעה, כך טענת הנסון. על כן הגישה תביעתה, בסדר דין מקוצר, נגד מיסאן, נגד דלאל בעליה והערב לה, ונגד בקשי, מכוח כתב ערבותו.
2.מיסאן ודלאל לא ביקשו רשות להתגונן. הם אינם סולבנטיים, כך ידיעת הנסון. נותר בקשי לבדו נדרש לממן את החובות של מיסאן להנסון. הוא ביקש רשות להתגונן מפני התביעה. אם נתמצת: הוא רכש את שירותי הקבלן לבניית ביתו. בהתאם לתכנוני האדריכלית נדרש 380 קוב בטון לכלל הבניה. חלקו נרכש מספק אחרים. מן התובעת נדרש, מסיק בקשי על דרך החיסור, כ-180 קוב. כאשר הנסון ביקשה להחתימו על כתב הערבות הבהיר לו מנהל המכירות מטעם הנסון שהגיע למשרדו של בקשי כי הערבות היא מוגבלת, רק עבור מה שיסופק לבקשי, ורק ל-50 קוב בטון בכל פעם (ואם נתרגם בהתאם למחיר הבטון: כ-15 אלף ₪ לערך), ורק על יסוד הבהרה זו נאות בקשי לחתום. המידע שהציגה הנסון בתביעה, גורס בקשי, אינו מתיישב עם כמויות בטון שנדרשו וסופקו לבניית ביתו, ומעלה את האפשרות שהמדובר בבטון ששימש גם בפרויקטים אחרים. בגין כל הבטון שסופק לביתו, טען, שילם לקבלן. יתרה מכך, הוא הקפיד לבצע "גמר חשבון" עם הקבלן רק לאחר שניהל שיחה עם מנהל המכירות מטעם הנסון ווידא כי הקבלן שילם לה את כל חובותיו. על יסוד כל אלה כופר הוא בחבותו מכוחה של הערבות.
3.דיון בבר"ל התקיים ביום 14.9.17, לאחר שניסיונות קודמים של הצדדים להביא את המחלוקת לכלל סיום מראש, בסיוע בית המשפט, לא צלחו, והנסון עמדה כפי זכותה על התנגדותה למתן הרשות להתגונן. בדיון נחקר בקשי ארוכות. לאחר שב"כ הנסון נזקק לכארבעים שאלות בניסיון לקעקע את גרסתו של בקשי ולבסס את צדקת החיוב, הערתי שבידי הנסון לבחון האם אין מקום למתן הרשות להתגונן בנסיבות. ב"כ הנסון ביקש כפי זכותו להוסיף ולחקור, והדבר ניתן לו כמובן. לאחר תום החקירה, שבתי והעליתי את אפשרות מתן הרשות להתגונן. הנסון שבה ודחתה את ההצעה, כפי זכותה. נוכח התארכות הדיון ביקש המבקש לסכם בכתב, כך עשה, והנסון השיבה.
4.לאחר עיון בסיכומי הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל ללא תנאי. אבאר בקיצור נמרץ.
5.הגישה הנוהגת כיום בכל הקשור למתן הרשות להתגונן היא ליברלית, ונעוצה בהכרה בזכותו הבסיסית של נתבע שיהיה לו יומו בבית המשפט ובזיהוי התביעה בסדר דין מקוצר כחריג, לא ככלל (ראו: ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי (15.6.2009)). בית המשפט אינו בוחן כיצד יעלה בידי המבקש לבסס את טענותיו, ואינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא המבקש. נקודת המוצא בשלב הדיוני האמור היא שטענות הנתבע הן טענות אמת, כל עוד לא קרסה גרסתו על דוכן העדים. דחיית בקשה למתן רשות להתגונן תבוא רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין למבקש כל סיכוי להצליח בהגנתו, שהיא אך הגנת בדים (ראו: ע"א 9654/02 אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41 (2004)).
6.הגישה שמציגה הנסון בסיכומיה היא הגישה הנוגדת: אם סבור בית המשפט שראוי לתת לנתבע דוגמת בקשי את הזכות להשמיע טענותיו בבית המשפט טרם שיחויב בתשלום המגיע כיום כדי כמעט 100 אלף ₪, אזי "אין כל טעם עוד בדיוני בקשת רשות להגן", ועוד מוצע לבית המשפט "לפנות למחוקק שיבטל הליך זה של בקשת רשות להגן שהרי הוא נדרש ליתן באופן קבוע" (ס' 26 לסיכומים). ולא היא.
7.המבקש אינו החייב. הוא הערב. הוא אינו יכול לדעת מידיעה אישית אם קיים חוב. דלאל אמר לו כנראה בשיחת טלפון שחוב קיים, מטעימה הנסון, ועדיין זכותו של הערב לוודא ראשית שאכן יש חוב בנמצא ומה מקורו. יתרה מכך, זכותו המלאה לוודא כי החוב קשור ספציפית לבטון שסופק לביתו. ועוד יותר מכך, זכותו המלאה לעמוד על כך שטרם שבית המשפט יחייבו בתשלום כלשהו, תנוח דעתו של בית המשפט כי החוב אכן נסב על בטון שסופק לבניית ביתו של בקשי ולא של אחרים, וזאת אין לעשות כמובן בלא שנשמע הקבלן או עד כלשהו מטעם הנסון.
8.הנסון עמלה על ניסיונה לשכנע כי החוב בדין יסודו, כי הבטון סופק ותמורתו לא שולמה. היא נסמכת על חשבוניות ותעודות, מעוררי שאלות כשלעצמם (ולא כאן המקום להרחיב), כאלה שאין לפני בית המשפט בשלב זה מי שיפרשן או יעיד על נכונותן. אין תימה: אנו מצויים הרי בשלב המוקדם עד מאד של בקשת רשות להתגונן, כאשר היחיד שהגיש תצהירו הוא הנתבע-המבקש, וכערב ידיעותיו מוגבלות עד מאד בכל הקשור לשאלות של מה בדיוק הוסכם בין הנסון והקבלן, מה נדרש, מה סופק, ומה שולם. קושי בסיסי זה ניסתה הנסון לעקוף בדרך של חקירה נגדית ממושכת, ושל סיכומים מפורטים מאין כמותם. ברם כאשר תובע נזקק לכחצי מאה שאלות בחקירה נגדית, ומעל מאה סעיפים בסיכומיו, היא הנותנת כמעט מאליה שאין בידו לשכנע שעל בית המשפט לדחות בנקל את גרסת מבקש הרשות כהגנת בדים, כהבל ורעות רוח. כך הוא המקרה כאן.