זוהי תביעה כספית לתשלום פיצוי מוסכם בסך של 160,000 ₪, בגין הפרת הסכם מכר מקרקעין.
טענות התובעים
התובעים הינם בעלי זכויות החכירה של מגרש מס' 441 בחלקה 89 בגוש 15156 במושב אילניה וכן הבעלים של דירת המגורים הבנויה בשטח המגרש (אישור על רישום זכות בנכס - נספח א' לכתב התביעה).
הנתבעים התגוררו בדירה עם משפחתם, בשכירות בלתי מוגנת, למשך תקופה כוללת של שנתיים ושבעה חודשים, אשר נסתיימה ביום 15.7.2011.
ביום 4.2.2011 ועוד בטרם נסתיימה תקופת השכירות, חתמו הצדדים על הסכם מכר ולפיו רכשו הנתבעים את זכויות התובעים במגרש ובדירה בתמורה לסך של 1,600,000 ₪ (נספח ב' לכתב התביעה).
במעמד החתימה על הסכם המכר, מסרו הנתבעים לתובעים שיק על סך של 450,000 ₪ כתשלום ראשון על חשבון התמורה (נספח ג' לכתב התביעה). על פי הסכמת הצדדים, נרשם בשיק מועד הפירעון: 25.2.2011.
בהגיע מועד הפירעון, הפקידו התובעים את השיק אלא שלהפתעתם השיק חזר ולא כובד על ידי הבנק. למרות זאת, המשיכו הנתבעים להביע את רצונם ויכולתם לרכוש את הנכס, תוך שפנו אל התובעים בבקשות חוזרות ונשנות כדי שיתנו להם פרקי זמן נוספים על מנת שיוכלו להשיג את הסכומים הנדרשים על פי הסכם המכר.
ביום 25.5.2011, כשלושה חודשים לאחר המועד בו חולל השיק באופן המהווה הפרה יסודית של הסכם המכר ולאחר שהנתבעים לא עמדו בהבטחותיהם להעביר את התשלום הראשון על חשבון התמורה, שלח עו"ד פואד עמראן, אשר ייצג את שני הצדדים בהסכם המכר, מכתב לנתבעים ובו הודיע להם, בשם התובעים, על ביטול הסכם המכר בשל חילול השיק ודרש את פינוי הדירה בתום תקופת השכירות (נספח ד' לכתב התביעה).
גם לאחר קבלת מכתבו של עו"ד עמראן, המשיכו הנתבעים במצגם המטעה כי הם עדיין מעוניינים לרכוש את הדירה וזאת, תוך הכרה מלאה מצדם בקיומו של נזק כספי ונפשי אשר גרמו לתובעים מחמת הימשכות ההליך על ידם מעבר לנדרש.
ביום 15.7.2011, בתום תקופת השכירות, פינו הנתבעים את הדירה, תוך שהותירו אותה במצב גרוע אשר אינו מאפשר את השכרתה או מכירתה ללא שיפוץ וניקיון יסודיים. התובעים מבהירים כי אמנם עניינה של תביעה זו איננו בהפרת הסכם השכירות וכי הגישו את התביעה בהליך של סדר דין מקוצר על מנת לקבל את הפיצוי המוסכם באופן היעיל ביותר, אולם יש בהתנהגות זו כדי ללמוד על אודות אופיים של הנתבעים, אשר אינם נותנים משקל רב להתחייבויותיהם החוזיות.
לאור ההפרה היסודית של הסכם המכר ונוכח אי עמידתם של הנתבעים בהבטחותיהם החוזרות ונשנות הן בדבר רצונם והן בדבר יכולתם לרכוש את הנכס, שלחו התובעים לנתבעים מכתב ביום 4.8.2011, באמצעות באת כוחם בהליך דנן, בו נדרשו הנתבעים לשלם את הפיצוי המוסכם על פי הסכם המכר (המכתב מיום 4.8.2011 ואישור משלוח בדואר רשום מיום 4.8.2011 - נספחים ה'1 ו-ה'2 לכתב התביעה). הנתבעים לא התייחסו למכתב זה.
על פי סעיף 8 להסכם המכר, אי עמידתם של הנתבעים בהוראות סעיף 4(א) להסכם המכר, שעניינו התשלום הראשון בסך של 450,000 ₪ על חשבון התמורה, מהווה הפרה יסודית של ההסכם. יתרה מכך, בסעיף 9(2) להסכם המכר נקבע כי איחור בביצוע חבות כלשהי המוטלת על צד לחוזה מעל 15 ימים מהווה הפרה עיקרית של ההסכם.
על כן, יש לחייב את הנתבעים בפיצוי מוסכם בסך של 160,000 ₪ הקבוע בסעיף 9 להסכם המכר.
התובעים מוסיפים כי הפיצוי המוסכם נקבע על ידי הצדדים מראש, ביחס סביר לנזק אשר נצפה על ידם במקרה של הפרה יסודית של הסכם המכר. סכום הפיצוי המוסכם אף נמוך משמעותית ביחס לנזקים הרבים אשר הוסבו להם ולעוגמת הנפש האדירה, בפרט נוכח העובדה כי התובעים פספסו הזדמנות לרכוש נכס אחר בשל התנהלות הנתבעים.
טענות הנתבעים
בתצהיר הנתבע מיום 9.5.2012 - תצהיר שתמך בבקשת הנתבעים לביטול פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה ומשמש ככתב הגנה, טוען הנתבע כדלקמן:
בתחילת דצמבר 2008 שכרו הנתבעים את הדירה מידי אחיו של התובע - עז עפרוני (להלן "עז"). כל המגעים במשך שנתיים ושבעה חודשים היו עם עז והתנהלו ברוח טובה וידידותית. המצב השתנה כאשר התובע נכנס לתמונה, או אז החל "פרק של כוחנות ואלימות מילולית".
הנתבעים שכרו את הדירה חרף העובדה שלא הושלמו בה כל העבודות ושמצבה לא היה תקין וזאת מאחר שהם היו זקוקים למקום מגורים בדחיפות, בהיותם מפוני גוש קטיף. הנתבעים נאלצו לבצע את כל התיקונים והניקיון בעצמם ומכספם, מבלי שבעלי הבית החזירו להם את הוצאותיהם. חרף האמור, שררו יחסי שכירות תקינים בין הצדדים ודמי השכירות שולמו במועד.
המצב השתנה בינואר 2011, כאשר התובע ואחיו עז הודיעו לנתבעים כי החליטו למכור את הדירה, כי יש להם קונים וכי הארכת תקופת השכירות לא תתאפשר מעבר ליום 15.7.2011. ההודעה המפתיעה נחתה על הנתבעים כרעם ביום בהיר וזאת בפרט נוכח העובדה שלאחר פינויים מגוש קטיף, הם הגיעו עם ילדיהם למקום בו מצאו מאחז והמשפחה החלה להשתקם, אלא שעתה הם שוב היו צפויים ליטול את מטה הנדודים.
הנתבע החל לברר את האפשרות לרכוש את הנכס ומכיוון שהובטחו לו פיצויים מ"מנהלת תנופה" מטעם המדינה, בגין הפינוי מגוש קטיף, ומאחר והיה סיכוי סביר שהנתבעים יקבלו גם סכום עבור נכס משפחתי, סיכם הנתבע עם עז כי הנתבעים ירכשו את הדירה, אך הודיע לו באופן מפורש כי קיימת התניה שאולי תעכב או לא תאפשר את קיום הסכם המכר. עז אמר לנתבע כי הדברים ברורים לו וכי סעיף הפיצוי המוסכם "הוא סעיף פורמלי שלא נתייחס אליו". הנתבע, בתום לבו, האמין לעז.
לאחר החתימה על הסכם המכר ומסירת השיק המהווה את התשלום הראשון עבור הנכס, התברר לנתבע כי חל עיכוב בהשגת הכספים. הנתבע פעל בתום לב להשגת הכספים אך לצערו, עד ליום 15.7.2011, הוא לא הצליח להשיגם.
במועד הנקוב בחוזה השכירות, מסרו הנתבעים את הדירה לעז, אשר ביקר במקום, הביע את שביעות רצונו ממצבה המצוין של הדירה, שהושבחה על ידי הנתבעים בתקופת השכירות והם נפרדו כידידים וללא טינה. עז אמר לנתבע באופן מפורש כי הסעיף העוסק בפיצוי המוסכם בגין הפרת הסכם המכר לא יופעל.
בהמשך, כאשר לא עלה בידי התובעים למכור את הנכס או להשכירו בשל המשבר בשוק הנדל"ן, שינה הלה את טעמו, הסית את אחיו והחל להטריד את הנתבעים: הוא הגיש את התביעה דנן והחל להפיץ דברי רכיל ושקרים במושב אילניה ובמועצה המקומית גליל תחתון, כאילו הנתבעים פושטי רגל, בעלי חובות, המפיצים באופן סדרתי שיקים ללא כיסוי. התובע אף הגדיל לעשות ואיים על הנתבעת כי "יחסל אותה ואת משפחתה" ובשל כך הוגשה נגדו תלונה במשטרת טבריה ביום 19.4.2012 (נספח לכתב ההגנה).
לטענת הנתבע, מדובר בתביעה קנטרנית ונקמנית. החוזה נחתם מצדו בתום לב ובשל סיבות שאינן תלויות בו, הוא לא הצליח לממשו. לתובעים לא נגרמו כל נזקים, נהפוך הוא - הם אמרו לנתבעים באופן מפורש כי הם שמחים שהעסקה לא בוצעה, מכיוון שיש להם קונה שמציע תמורה גבוהה יותר עבור הדירה (1.8 מיליון ₪ במקום 1.6 מיליון ₪).
בתצהיר משלים של הנתבע מיום 21.5.12 - תצהיר המשמש גם הוא כחלק מכתב ההגנה, הוסיף הנתבע וטען כדלקמן:
מעת שהנתבעים שכרו את הנכס, עז הציג עצמו כבעל הבית והוא היחיד שניהל עמם כל דבר ועניין וכל משא ומתן בקשר לנכס, הן ביחס לשכירות והן ביחס לרכישת הנכס. בהסכם השכירות עז אף צוין כמשכיר הנכס. רק בהמשך התברר לנתבעים, כי רשמית הנכס רשום על שם התובעים, אך בפועל הוא בבעלות משותפת של שני האחים - התובע ועז.
בין הנתבעים לבין עז התפתחו יחסי ידידות עמוקים. עז, אשר הפך חבר קרוב, ביקר בבית הנתבעים לעיתים תכופות ואף הנתבעים לנו בביתו שבמושב עין יהב. הנתבעים כלל לא פגשו את התובעים, לא הכירו אותם ולא דיברו איתם וזאת עד לפגישה הראשונה עמם - במעמד החתימה על הסכם המכר - אקט פורמלי בלבד שהנתבעים לא ייחסו לו כל חשיבות, כאשר עז הבטיח והתחייב כי כל העניין בטיפולו, באחריותו ובבעלותו והכל על פי ההסכמות בינו לבינם.
במהלך המשא ומתן לרכישת הדירה, הבהירו הנתבעים לעז כי יכולתם לרכישת הדירה תלויה בכספים שטרם מצויים בידיהם ושעתידים להתקבל "בכל יום". הם הבהירו והתנו את קיום העסקה בכך שאם חלילה הכספים מהמדינה לא יגיעו, אזי העסקה תבוטל ללא כל פיצוי או טענה של צד כלפי משנהו. מדובר בתנאי מהותי שעז הסכים לו באופן מפורש ומוחלט ומתוך אמון בו, הנתבעים לא דרשו מסמך בכתב. לטענת הנתבעים, הם לא היו לוקחים בשום אופן סיכון שלא יהיה בידיהם כסף לרכישת הנכס, כאשר הכל תלוי ברשויות המדינה.
במהלך כל תקופת השכירות ועד היום, הנתבעים נמצאים בהליכים מול הוועדה המיוחדת של "מנהלת תנופה", כדי לקבל את כספי הפיצויים בגין פינויים מגוש קטיף. הם זכאים לפיצויים בסך של מליוני ₪, פיצויים המתעכבים עקב הסרבול בפעולת המנהלת ובעיות מנהליות.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי עז ביקש שהם יעשו את החוזה אצל עורך הדין שלו - עו"ד עמראן, וכך יחסכו כסף וייעלו את העסקה. הנתבעים סמכו על עז שהיה חבר קרוב ואדם הגון וישר. עו"ד עמראן לא ייצג אותם והם לא נתנו הסכמתם לייצוג כאמור. כאשר הם גילו שהתנאי המתלה לא הוכנס לחוזה וכי הוכנס סעיף של פיצוי מוסכם, הם פנו לעז וביקשו שהדברים ישונו. אלא שעז הרגיע אותם והבטיח להם כי מדובר באקט פורמלי מול רשויות המיסים וכי במידה והכסף לא יתקבל מהמנהלת, החוזה יבוטל בהסכמה וללא כל טענה או תביעה לפיצוי.
הנתבעים טוענים כי את השיק בסך של 450,000 ₪ הם מסרו לעו"ד עמראן כשיק ביטחון. לאחר זמן התברר כי כספי הפיצויים המגיעים להם מן המדינה מתעכבים ולמעשה, עד היום הנתבעים לא קיבלו כספים אלה. משכך, הודיעו הנתבעים לעז כי מאחר ואין בידם את הכסף, יש לבטל את הסכם המכר וכי בהתאם להסכמות בין הצדדים, הם ימשיכו לשכור את הדירה עד ליום 15.7.2001 ולאחר מכן ייפרדו כידידים. עז אישר את ההסכמות בין הצדדים והבטיח ש"הכל בסדר" וכי לא תהיה כל תביעה או טענה נגדם. הוא אף אישר שהעסקה לא דווחה לרשויות המס ולטאבו. גם כשהנתבעים קיבלו את המכתב מעו"ד עמראן אודות ביטול ההסכם, הם לא נבהלו אלא להיפך - המכתב רק אישר את ההסכמות בעל-פה בין הצדדים והבהיר כי העסקה בוטלה וכי על הנתבעים לפנות את הדירה בהתאם להסכם השכירות. במכתב אין כל רמז לטענה שהנתבעים הפרו את ההסכם או דרישה לפיצוי.
באשר לסעיף הפיצוי המוסכם טוענים הנתבעים, כי הוא איננו משקף את הנזק האמיתי הצפוי במקרה של הפרת ההסכם וכי הוא הוסף להסכם על ידי עו"ד עמראן מבלי לבדוק את הנושא, כאשר לתובעים לא היה צפוי כל נזק, שכן היה להם רוכש אחר לנכס, במחיר גבוה יותר.
בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את דבר בעלותם בדירה, שכן לא צורף הסכם הפיתוח. על פי הסכם השכירות, עז - ולא התובעים - הוא המשכיר.
עוד הוסיפו הנתבעים כי הסכם המכר הינו חוזה למראית עין בלבד שאיננו מחייב וכי למעשה מדובר בחוזה אופציה בלבד, המותנה בתנאי מתלה שלא התקיים והוא קבלת הכספים מהמנהלת. אף אם עו"ד עמראן הקריא את הסכם המכר לצדדים, ברי כי הם לא היו מעורבים בעריכתו ולא הבינו אותו, שהרי אף אדם בר דעת לא היה חותם על הסכם כגון דא.
עוד נטען, כי הנתבעים לא יכלו לצפות או למנוע את הפרת ההתחייבות מצד המדינה לתשלום הכספים ועל כן עומד להם הפטור הקבוע במקרה של סיכול חוזה, על פי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: חוק התרופות).
לחלופין טוענים הנתבעים, כי ככל שייקבע שמגיע לתובעים פיצוי מוסכם, הרי שיש להפחיתו לכל הפחות ב-90%, על פי סעיף 15(א) לחוק התרופות, מאחר שהוא נקבע ללא יחס סביר לנזק הצפוי מראש בעת כריתת החוזה.
דיון והכרעה
אין חולק כי ביום 4.2.2011 חתמו הצדדים על הסכם המכר ולפיו מכרו התובעים את הנכס לנתבעים.
בהקשר זה, יש לדחות את טענת הנתבעים שהועלתה רק בסיכומיהם להעדר בעלות של התובעים בנכס. על פי אישור הזכויות של מנהל מקרקעי ישראל (נספח א' לכתב התביעה), הזכויות בנכס רשומות על שם התובעים. הנתבעים לא הביאו כל ראיה שיש בה כדי לסתור זאת ויתרה מכך - הנתבע מודה בתצהירו מיום 21.5.12 כי הנכס רשום על שם התובעים.
בסעיף 4 להסכם המכר, נקבעו המועדים בהם תשולם התמורה לתובעים. התשלום הראשון, על פי סעיף 4א להסכם, הינו סך של 450,000 ₪ אותו היה על הנתבעים לשלם לתובעים במעמד חתימת החוזה בשיק. אין חולק כי השיק שמסרו הנתבעים לתובעים על פי סעיף זה, חולל ולא נפרע. לא הובאו ראיות באשר לסיבת החילול.
בסעיף 9 להסכם המכר נקבע, כי במקרה בו יפר מי מן הצדדים את ההסכם הפרה יסודית, יהיה עליו לשלם לצד השני פיצוי מוסכם בסך של 160,000 ₪.
השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה: האם - כטענת התובעים - חילול השיק ואי תשלום התמורה על ידי הנתבעים, מהווים הפרה יסודית המקימה לתובעים את הזכות בפיצוי המוסכם, או שמא - כטענת הנתבעים - דובר רק בחוזה על תנאי, אשר היה מותנה בכך שהנתבעים יקבלו את הפיצויים ממדינת ישראל ומשלא התקיים התנאי, ההסכם איננו בתוקף?
אין חולק כי התנאי המתלה לו טוענים הנתבעים, איננו מוצא ביטויו בהסכם המכר. גם לשיטתם, דובר בתנאי שהוסכם בעל - פה, בינם לבין עז.
על הנטל להוכיח טענה בדבר קיומו של תנאי מתלה שזכרו לא בא בהסכם, עמד בית המשפט העליון בע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס פ.ו.ב.א. (פ"ד לח(2) 191, 198):
"אין כל מקום לספק, שעל המשיבים, הטוענים לקיומו של תנאי מתלה שלא נזכר בהסכם בכתב, הייתה מוטלת החובה להוכיח טענתם זו... נטל ההוכחה שמוטל במקרה כזה איננו דבר של מה בכך, מכיוון שבית המשפט מצווה להתייחס בזהירות רבה אל ראיות, הבאות להראות, שעל-אף האמור במסמך גופו נקבע בעל-פה תנאי, שעומד בסתירה לתוכן המסמך (ע"א 22/63 [1], בעמ' 1418)."
וכן ראה ע"א 738/80 נתן נ' זגורי (פ"ד ל"ז (4) 387, 392):
"ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבד שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב, כידוע, לפי דיני הראיות, להתבסס על ראיה שבכתב: ע"א 22/63 (2), וכן א' הרנון, דיני ראיות (הדפס האקדמי, כרך א, תש"ל) .169 הטעם לכך נעוץ בהנחה החלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו כל מה שהוסכם."
ובע"א 10545/09 בטאן נ' INC1988INTEGRAMICROSYSTEMS (1.3.2012, פורסם במאגרים המשפטיים):
"אומנם, בנסיבות מסוימות יכול תוקפו של חוזה להיות כפוף להתקיימותו של תנאי מקדמי, אף שתנאי זה אינו נזכר בחוזה עצמו. תנאי מתלה כזה ניתן להסיק מאומד דעתם של הצדדים כפי שזו נלמדת מהתנהלותם טרם כריתת החוזה (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 475 (2005) (להלן: שלו)). יחד עם זאת, כבר נפסק כי:
"תנאי מתלה, מפאת חשיבותו והשפעתו על קיום החוזה, מקומו הטבעי הוא בחוזה עצמו. משאין הוא מצוי בחוזה דרוש הסבר משכנע מדוע ייחשב הוא לתנאי שכל תוקף החוזה תלוי בו" (ע"א 635/84 עידן נ' גרדי, פסקה 5 ([פורסם בנבו], 15.7.1987). כן ראו והשוו: ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי, פ"ד יז(3) 1410, 1418 (1963); ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס פ.ו.ב.א, פ"ד לח(2) 191, 198 (1984); ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג(5) 849, 863-862 (1999)." "
וראה דבריו של כב' השופט (כתוארו דאז) זוסמן בע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי ואח' (י"ז 1410 בעמ' 1418):
"אמת, הטוען שהסכם שעליו חתם לא נכנס לכלל תוקפו הואיל והיה מותנה בתנאי, אינו יכול לומר כמי שרומה או נאנס, שלא היתה לו האפשרות להצטייד במסמך, שהן התנאי שהוא טוען לו - אפשר היה לכתבו בחוזה גופו".
ומן הכלל אל הפרט: סבורני כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם - לא הוכיחו כי הוסכם בעל-פה על קיומו של תנאי מתלה שלא הוזכר בהסכם ולא סתרו את ההנחה כי ההסכם מגלם בתוכו את כל מה שהוסכם:
ראשית, הנתבעים נמנעו מזימונו של עז, אשר לטענתם הוא שניהל את כל המשא ומתן עמם והסכים לקיומו של התנאי המתלה. המדובר בעד רלוונטי ביותר, שעדותו הינה בעלת חשיבות כה רבה ואף מכרעת לסוגיה העומדת בלב המחלוקת בתביעה דנן. עדותו של עז, ודאי הייתה יכולה לשפוך אור על נסיבות החתימה על הסכם המכר ועל המשא ומתן שקדם לו. הנתבעים, כאמור, טענו כי בינם לבין עז נרקמה חברות קרובה. הנתבע העיד (בעמ' 26 שורות 18-20 לפרוטוקול) כי התנאי המתלה לא נכתב בהסכם כי "הרבה דברים לא נרשמו, כי זה סוכם בעל-פה עם עז עפרוני, זה נעשה בצורה חפוזה ביותר, ברוח של ידידות וחברות אמיצה כששני הצדדים סומכים אחד על השני...". ובכל זאת- הנתבעים נמנעו מלהזמין את עז כעד.
הנתבעים לא סיפקו כל הסבר המניח את הדעת להימנעותם מזימונו של עז כעד. משנשאל הנתבע בעניין, הוא השיב: "הייתי בטוח שהצד השני יזמן אותו כעד" (עמוד 26 שורות 21-26 לפרוטוקול). אלא שעל פי סדר הבאת הראיות, הנתבעים העידו את עדיהם לאחר העדת עדי התביעה וממילא לאחר שכבר נוכחו לדעת כי עז לא הוזמן כעד מטעם התובעים ובכל זאת - הם נמנעו מזימונו. בנסיבות אלה, יש להחיל את ההלכה הפסוקה לפיה הימנעות צד מהבאת עד שיכול לתמוך בגרסתו, משמשת חיזוק לראיות הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר בע"מ נ' סלמה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651).
נכון הוא הדבר, שגם התובעים נמנעו מזימונו של עז כעד מטעמם, אף שעל פי עדות התובע, עז הוא שניהל את המשא ומתן עם הנתבעים והוא הבקיא בפרטים (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית; עמ' 5 שורות 12-17, עמ' 6 שורות 27-32, עמ' 7 שורות 1-4; עמ' 9 שורות 29-31; עמ' 13 שורה 21 לפרוטוקול). ניכר היה בעדותו של התובע, כי הוא איננו זוכר או יודע את נסיבות המשא ומתן שקדם לחתימה על הסכם המכר. כך בעמ' עמוד 6 שורות 22-25 לפרוטוקול:
"ש: במילים אחרות, מה שאתה אומר עכשיו שאתה לא יכול להכחיש שהיה משא ומתן וסוכם מה שהנתבעים טוענים, אתה לא יכול להכחיש זאת.
ת: אני לא שמעתי על זה שום דבר, אני לא יכול, אני לא שמעתי על זה שום דבר ואם היה משהו אני לא זוכר, אני לא זוכר שהיה".
יחד עם זאת, בנסיבות בהן הנתבעים הם הנושאים בנטל ההוכחה של קיומו של תנאי מתלה שסוכם בעל-פה, וכאשר כפי שצוין לעיל, אין מדובר בנטל שהינו עניין של מה בכך, פועלת ההימנעות מזימונו של עז קודם כל לחובת הנתבעים.
על רקע דברים אלה, יש לבחון את העדויות והראיות שכן הובאו לבית המשפט - האם ניתן להסיק מהן כי הוסכם על הצדדים כי ההסכם הינו על תנאי, כטענת הנתבעים:
ראיה ממשית שיש בה כדי ללמד כי ההסכם לא הותנה בכל תנאי מתלה, הינה מנגנון תשלום התמורה. אילו היה מדובר בחוזה על תנאי, הדעת נותנת שהנתבעים לא היו אמורים לשלם לתובעים את התמורה או חלק ממנה, כל עוד לא קוים התנאי (קבלת פיצויי המדינה בידי הנתבעים) ולכל הפחות, היו הצדדים קובעים בהסכם כי מדובר בתשלום על תנאי, או לביטחון, אשר יושב לנתבעים ככל שהתנאי המתלה לא יתקיים. אלא שלא כך נעשה. בסעיף 4א' להסכם המכר נקבע כי הנתבעים ישלמו את התשלום הראשון בסך של 450,000 ₪ כבר במעמד ההסכם - וכך נעשה - נמסר באותו מעמד שיק בסכום זה לתובעים שמועד פרעונו כשלושה שבועות לאחר מכן (25.2.11).
לא זו בלבד שבהסכם לא צוין, ולו ברמז, כי מדובר בתשלום שיוחזר אם לא יתקיים תנאי כלשהו, אלא שגם על גבי השיק עצמו לא צוין כל תנאי במסירה, היינו – לא צוין שמדובר בשיק לבטחון או על תנאי.
בעניין זה אף נתגלתה סתירה מהותית בגרסת הנתבע: בעוד שבתצהירו מיום 9.5.2012 הוא הודה, ברחל בתך הקטנה, כי דובר בשיק שנמסר כתשלום ראשון על חשבון התמורה (סעיף 10 לתצהיר), הרי שרק בתצהיר המשלים מיום 22.5.2012 טען הנתבע לראשונה כי השיק נמסר לבטחון בלבד (סעיף 12 לתצהיר). משנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית היכן רשום על גבי השיק כי מדובר בשיק ביטחון, השיב: "זה סוכם בעל פה ביני לבין עז עפרוני" (עמוד 27 שורות 1-5 לפרוטוקול). עז, כאמור, לא הוזמן על ידי הנתבעים להוכחת טענה זו.
יתרה מכך, אף בעובדה שעל גבי השיק נרשם מועד פירעון שחל 3 שבועות בלבד לאחר מסירתו, יש כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענה כי דובר בשיק ביטחון ולא בתשלום ראשון על חשבון התמורה.
זאת ועוד, אומד דעת הצדדים ולפיו ההסכם איננו מותנה בכל תנאי מתלה, עולה מכך שנקבעו בהסכם מועדים קצובים לתשלום כל חלקי התמורה. שוב - הדעת נותנת כי אילו היה ממש בטענת הנתבעים כי הוסכם שרק בכפוף לתשלום פיצויי המדינה בידי הנתבעים יכנס ההסכם לתוקף, הרי שהצדדים היו קובעים מועדים לתשלום שמניינם יחל במועד שבו יהיו הכספים בידי הנתבעים, היינו - מיום קבלת הפיצויים. אלא שהצדדים קבעו בסעיף 4 להסכם מועדים קצובים וקרובים לתשלום התמורה: הראשון, כאמור, במעמד ההסכם, השני בסך של 1,000,000 ₪ עד ליום 25.3.11 והיתרה בסך של 150,000 ₪ עד ליום 1.4.11 - פחות מחודשיים לאחר כריתת ההסכם. יש בכך כדי להוות ראיה לכך שלא הוסכם על כל תנאי מתלה.
יתרה מכך, הנתבעים לא הוכיחו כי התקיימו נסיבות כלשהן שהעלו בכלל את הצורך בקביעת תנאי מתלה. ההיפך הוא הנכון: הנתבע העיד במפורש כי הוא היה בטוח שכספי הפיצויים יתקבלו מהמדינה באופן בו יוכלו הנתבעים לעמוד בתנאי התשלום על פי הסכם המכר, שכאמור היו סמוכים לאחר חתימת ההסכם. כך בעמ' 25 שורות 21-31 לפרוטוקול:
"ש: אני מראה לך את סעיף 4 להסכם המכר, התשלומים, כיצד התחייבת לתאריכים מדויקים כשלא ידעת מתי בדיוק תקבל את הכסף
ת: הודיעו לי בצורה מפורשת שאת החלק הארי כלומר את הסכום הראשוני נקבל בשני שיעורים, אחד בסוף ינואר תחילת פברואר, כנראה בינואר, ואז נוכל לעמוד בזה בלי בעיות, ואת החלק השני בהמשך
ש: מה גובה הסכום הראשוני
ת: בסביבות 500,000 ₪
ש: והיתרה
ת: על זה היה ויכוח מסוים אבל דובר על בסביבות 750 אלף ₪, הסכום השני
ש: זאת אומר במועד השיק, 25.2.11 ציפית שיהיה לך את הכסף בחשבון
ת: בוודאי"
ובהמשך (עמוד 27 שורה 14-17 לפרוטוקול):
"ש: למה רשמת תאריכים
ת: כי הם ביקשו ממני
ש: על אף שידעת שלא בטוח שהכסף יגיע במועד הזה
ת: לא, הייתי בטוח שיגיע, אם משרד ממשלתי מבטיח לך, הייתי בטוח שיש כיסוי להבטחה".
אם אכן הנתבע היה בטוח, באופן וודאי, כפי שהעיד, שהכספים אמורים להגיע, סביר להניח שנושא התנאי המתלה כלל לא נדרש ולא הועלה לדיון.
ראיה נוספת לכך שלא הוסכם בין הצדדים על קיומו של תנאי מתלה, מצויה בעובדה שהתובעים לא הודיעו ומכל מקום לא הוכיחו שהודיעו לנתבעים כי התנאי לא התקיים, אף שהמידע המלא לקיומו של התנאי (היינו - קבלת כספי הפיצויים מן המדינה) הוא מידע המצוי ברשות הנתבעים בלבד. אילו היה ממש בטענת הנתבעים כי הוסכם על קיומו של התנאי המתלה, יש להניח שהנתבעים היו פונים לתובעים בסמוך לפני מועד פרעון השיק, ומודיעים כי אין להפקידו לפירעון הואיל והפיצויים טרם שולמו.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו של הנתבע, כי הוא היה בטוח שכספי הפיצויים יתקבלו בידיהם במועדים שנקבעו בהסכם לתשלום התמורה. דווקא משום כך היה מצופה מן הנתבעים, אילו אכן נקבע בין הצדדים תנאי מתלה כאמור, כי יפנו לתובעים ויודיעו להם כבר לפני מועד פרעון השיק הראשון כי הפיצויים טרם התקבלו וכי התנאי המתלה לא התקיים.
אלא שהנתבעים לא עשו כן - לא לפני מועד פרעון השיק וגם לא לאחר שהשיק חולל.
גם לאחר קבלת מכתבו של עו"ד עמראן מיום 25.5.11 (נספח ד' לכתב התביעה), בו צוין במפורש כי ההסכם בוטל בעקבות חזרת השיק (ולא בעקבות אי קיום תנאי כלשהו) וכי "המוכרים שומרים על כל זכויותיהם עפ"י החוק והדין", הנתבעים לא מצאו לנכון להשיב למכתב כי ההסכם היה מותנה בתנאי שלא התקיים. אין לקבל את טענת הנתבע בתצהירו מיום 21.5.12, ולפיה הנתבעים "לא נבהלו" כאשר קיבלו את מכתבו של עו"ד עמראן מיום 25.5.11, הואיל והמכתב רק אישר את הסכמות הצדדים בעל פה כי העסקה בוטלה משלא התקיים התנאי (סעיפים 13-14). טענה זו עומדת בסתירה לאמור בתצהירו של הנתבע מיום 9.5.12, שם הוא טען (בסעיף 10) כי "בתום לב פעלתי להשגת הכספים אך לצערי לא הצלחתי להשיגם עד ה-15 יולי 2011" וכן בסתירה לעדותו ולפיה גם לאחר חזרת השיק הוא המשיך להביע רצון ויכולת לרכוש את הדירה (עמוד 27 שורות 18-28 לפרוטוקול).
עוד יש לדחות את טענת הנתבעים בסיכומיהם, ולפיה הסכם המכר נחתם ללא משא ומתן, מבלי לבחון דבר ומתוך אמון (סעיף 3). טענה זו עומדת בסתירה לתצהירי הנתבע המשמשים ככתב הגנה וכן לתצהירי העדות הראשית שהגישו הנתבעים, שם נטען מפורש כי נוהל משא ומתן בין הנתבעים לבין עז וכי הסיכומים בעל-פה בין הנתבעים לבין עז נערכו במהלך אותו משא ומתן (ראה למשל סעיף 7 לתצהיר הנתבע ולתצהיר הנתבעת).
באותו הקשר, יש לדחות את טענת הנתבעים בסיכומיהם, המבקשים שלא ליתן תוקף להתחייבויותיהם בהסכם המכר, מחמת שחתמו עליו מבלי שהבינו את תוכנו (סעיפים א'3 ו-ד'4). הלכה פסוקה היא, כי חזקה על אדם שיודע על מה הוא חותם וכי "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בתיה בועז ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ (18.12.2011, פורסם במאגרים המשפטיים) בפסקה 14.ג; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570; ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341, 348; 779/87 בליט נ' בנק לאומי פד"י מ"ד (3) 304, 310; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594; ע"א 6645/00 שלמה ערד נ' עו"ד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375). מי שמבקש לסתור חזקה זו מוטל עליו נטל כבד להוכיח את גרסתו, וכוחה של החזקה יפה במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי (ע"א 9538/06 סגל נ' בנק לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (10.6.2008, פורסם במאגרים המשפטיים) בפסקה 6).
יתרה מכך, הנתבעת אישרה בעדותה כי הנתבעים חתמו על הסכם המכר לאחר שקראו אותו (עמוד 22 שורות 13-17 לפרוטוקול). הנתבעת הצהירה כי השכלתה אקדמאית בתחומי חינוך וגאוגרפיה וכי היא עוסקת בתקשורת, ייעוץ והוצאת ספרים (עמוד 23 שורות 7-12 לפרוטוקול). גם הנתבע העיד כי הוא חתם על הסכם המכר לאחר שקראו וכי ההסכם נעשה באופן חפוז ביותר, מבלי שההסכמות בעל-פה בין הנתבעים לבין עז נרשמו בו, מאחר וסמכו על עז (עמוד 26 שורות 18-20 לפרוטוקול).
הנתבעים לא העלו כל הסבר משכנע לכך שתנאי כה מהותי, שיש בו כדי לאיין מכל תוקף את ההסכם כולו, וכאשר הנתבעים כבר מסרו שיק בסך של 450,000 ₪ על חשבון התמורה, לא צוין ולו ברמז בהסכם. יש לזכור, כי אין מדובר בהסכם זניח או פעוט ערך. מדובר בהסכם לרכישת נכס מקרקעין במחיר של 1,600,000₪. אין זה מתקבל על הדעת שהסכם משמעותי שכזה יחתם במחי יד, תוך נטילת התחייבויות כספיות כה כבדות, לרבות משיכת שיק בסך של 450,000 ₪, וכל זאת בלא שיוזכר, ולו בשפה רפה ובשורה אחת, כי ההסכם כולו מותנה בתנאי כפי שנטען. טענת הנתבעים לקיומו של תנאי שכזה הינה בלתי מסתברת, גם אם אכן היה להם אמון מלא בעז.
טענת הנתבעים כי עו"ד עמראן לא ייצג אותם בעסקה וכי הם לא נתנו את הסכמתם לייצוג כאמור, עומדת בסתירה לקבוע בסעיף 10.1 להסכם המכר, שם נקבע כך: "לקונה ידוע כי עו"ד עמראן מייצג גם את המוכר והוא נותן בזאת את הסכמתו לכך שעו"ד עמראן ייצג את שני הצדדים ולא תהא לו בעניין זה כל טענה בעתיד". גם את עו"ד עמראן נמנעו הנתבעים לזמן כעד לתמיכה בטענותיהם.
העובדה שהעסקה לא דווחה לרשויות המס ולא נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבעים, אין בה כדי לגרוע מטענות התובעים. משהודיעו התובעים על ביטול ההסכם נוכח הפרתו היסודית על ידי הנתבעים בחילול השיק, ממילא לא המשיכו התובעים לפעול על פי ההסכם ולממשו מול הרשויות.
בסיכומו של דבר, גרסת הנתבעים ולפיה דובר בהסכם על תנאי לא הוכחה, נמצאו בה סתירות מהותיות, היא נעדרת כל ביסוס בחומר הראיות, היא איננה מוצאת כל ביטוי שהוא ולו בשורה אחת קצרה או ברמז בהסכם המכר והיא אף איננה מתיישבת עם אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה הן מתוכן ההסכם, בפרט באשר למועדים שנקבעו לתשלום, והן עם הנסיבות החיצוניות לו ובכלל זה מסירת השיק וחילולו ואי מסירת הודעה מצד הנתבעים על אי קיום התנאי. כל זאת, על רקע הימנעות הנתבעים מזימון עז, שהינו עד מהותי ביותר להוכחת גרסתם, מביאים למסקנה כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי דובר בהסכם על תנאי.
לבסוף, יש לדחות את טענות הנתבעים אשר הועלו לראשונה בסיכומיהם ומהווים הרחבת חזית אסורה:
ראשית, הטענה כי דובר בחוזה למראית עין. לא זו בלבד שהטענה בעניין זה לא הועלתה קודם לכן (נטען רק שהפיצוי המוסכם היה למראית עין, ראה סעיף 25 לתצהיר מיום 21.5.12), אלא שלגופו של עניין הטענה הועלתה בסיכומים בעלמא, ללא פירוט וללא כל ביסוס ראייתי והיא אף עומדת בסתירה לגרסתם היסודית של הנתבעים כי דובר בהסכם "אמיתי", אך על תנאי.
שנית, הטענה לפטור בשל סיכול חוזה, על פי סעיף 18 לחוק התרופות. גם טענה זו, שהועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, נטענה בעלמא, בלא שהנתבעים הוכיחו ולו בבדל ראיה כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 18(א) לחוק התרופות. הנתבעים לא מסרו פירוט עובדתי כלשהו ולא תמכו בכל ראיה שהיא, ולו בדל ראיה, את טענתם כי הם היו זכאים לפיצויים מן המדינה, כי פיצויים אלה כבר הובטחו להם, לרבות המועדים הרלוונטיים לטענה זו וכי הפיצויים לא שולמו להם.
הפיצוי המוסכם
סעיף 9 להסכם המכר קובע כך:
"יפר מי מהצדדים הוראות חוזה זה, הפרה יסודית, הוא ישלם לרעהו סך של 160,000 ₪ בעת התשלום בפועל כפיצוי מוסכם ומערך מראש לנזקי הצד האחר (להלן – "הפיצוי המוסכם") וזאת מבלי לפגוע בכל סעד השמור למי מהצדדים בין לפי הוראות חוזה זה, ובין לפי כל דין".
אין חולק כי השיק אותו מסרו הנתבעים לתובעים במעמד החתימה על הסכם המכר, חולל ולא שולם. כפי שנקבע לעיל, דובר בתשלום הראשון על חשבון התמורה שנקבעה בסעיף 4 להסכם המכר. בנסיבות אלה והואיל ועל פי סעיף 8 להסכם המכר, סעיף התמורה מהווה אחד מעיקרי ההסכם שהפרתו תחשב כהפרה יסודית, קמה לתובעים הזכות לפיצוי המוסכם על פי סעיף 9 להסכם.
טענת הנתבעים כי הפיצוי המוסכם "היה למראית עין כאשר לא הייתה כל כוונה לחיובו" (סעיף 25 לתצהיר מיום 21.5.12), לא הוכחה על ידי הנתבעים, וודאי משנדחתה טענתם בדבר קיומו של תנאי מתלה להסכם. בעניין זה, בו ההסכם קובע במפורש ובאופן פוזיטיבי כי יחולו פיצויים מוסכמים, מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית אין מקום לייחס לה משקל (ראה ע"א 1570/92 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 389). בע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2.6.2004, פורסם במאגרים המשפטיים), נפסק כך:
"ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה הוא, שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה היא כי הוא נותן ביטוי נאמן למוסכם ביניהם".
גם בעניין זה, הימנעות הנתבעים מזימון עז כעד מטעמם, להוכחת טענתם כי הוסכם בעל-פה שלא יהיה תוקף לסעיף הפיצוי המוסכם אף שצוין במפורש בהסכם, עומדת להם לרועץ.
אשר לסבירות הפיצוי המוסכם - הנתבעים טוענים, בסעיף 18 לתצהיר מיום 21.5.12 המהווה כתב הגנה, כי "סעיף הפיצוי המוסכם אינו משקף את הנזק האמיתי הצפוי במקרה הפרת חוזה ולא בכלל - הוא הוכנס על ידי עוה"ד בלא לבדוק דבר כאשר למשיבים לא היה צפוי כל נזק...".
סעיף 15(א) לחוק התרופות קובע כך:
"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה."
בתא (מחוזי - ת"א) 1642/97 ס.א.י. – ירק בניה והשקעות בע"מ נ' הרדופים יוזמה בבניה בע"מ (22.5.2005, פורסם במאגרים המשפטיים) עמד בית המשפט על ההלכה בעניין התערבות בין המשפט בפיצוי מוסכם ובין היתר נקבע כדלקמן:
"... כפי שכותבת פרופ' גבריאלה שלו (דיני חוזים, עמ' 593), סמכות ההפחתה היא "חריג לכלל הרחב, הגורס את תוקפן העקרוני של תניות פיצויים מוסכמים", ועל כן "יש להפעילה בצורה דווקנית וצרה. ואמנם, נדירים המקרים בהם יתערב בית-המשפט ויפחית מן הפיצוי המוסכם. עמדתו המוצהרת של בית-המשפט העליון היא, כי הפחתת הפיצויים המוסכמים תיעשה רק במקרה חריג, שבו מצא בית-המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שהיה ניתן לחזותו מראש. בדרך כלל ישאיר בית-המשפט את הפיצוי המוסכם בתוקפו".
התערבות בית-המשפט היא אפוא מצומצמת ונדירה, וכפי שנקבע בידי השופטת בן-פורת בע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. (פ"ד לב(3) 682, 686):
"כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו".
ראה בעניין זה ע"א 260/80 ניבה נוביץ נ' סופיה ליבוביץ, פ"ד לו(1) 537, שם נקבע כך:
"נקודת המוצא היא, כי משהסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא כל צורך בהוכחת הנזק. עם זאת, בית המשפט רשאי להפחית את הפיצויים, אם הוא מצא, שהם נקבעו "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15(א) לחוק התרופות). הנטל בעניין זה מוטל על זה המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים. אין די בטענה בעלמא, כי הפיצוי גבוה מדיי, אלא על הטוען זאת להראות, על יסוד הראיות שלפני בית המשפט, כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק (ראה: ע"א 300/77 [8]; ע"א 169/75 [12], בעמ' 513; ע"א 717/78 [13]). בנטל זה לא עמדה המוכרת."
הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי הפיצוי המוסכם אשר נקבע בסעיף 9 להסכם המכר, נקבע ללא כל יחס סביר שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. גם בעניין זה נטענה טענת הנתבעים באופן כללי ובלתי מפורט, כאשר הנתבעים לא הציגו כל חישוב או הסבר שהוא לטענתם, לא פרטו עובדות כלשהן מהן ניתן ללמוד על סבירות הפיצוי שנקבע ולא הגישו כל ראיה שהיא בעניין. בהעדר ראיה כאמור, אין מקום להפחתה כלשהי בפיצוי שכן "בהעלאתה הסתמית של טענה כאמור - לא סגי" (ע"א 169/75 אלימלך דויסקו נ' ישעיהו שפר, פ"מ ל(1) 507).
יש לדחות את טענת הנתבעים ולפיה לא נגרם כל נזק לתובעים בגין ביטול הסכם המכר, בין היתר משום שהיה לתובעים קונה אחר שהסכים לרכוש את הבית ב- 1,800,000 ₪. מעבר לכך שגם טענה עובדתית זו הועלתה בעלמא ולא הוכחה על ידי הנתבעים בכל ראיה שהיא, הרי שהשאלה אם נגרם לתובעים נזק ומהו גובהו, איננה רלוונטית. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 126/84 דוד יצחקי נ' משה שור, פ"ד לח(3) 620:
"ויודגש, המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל."
וראה גם תא (מחוזי - ת"א) 1642/97 ס.א.י. – ירק בניה והשקעות בע"מ נ' הרדופים יוזמה בבניה בע"מ לעיל (ההדגשות במקור – א.א.):
"תניה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת. תנייה כזו מהווה ביטוי לרצון הצדדים כי במקרה של הפרת חוזה יהיו הפיצויים כמוסכם ביניהם, ללא הוכחת נזק; 'רצון זה של המתקשרים יש לכבד'. תוקפה של תניית פיצויים מוסכמים נגזר אפוא מעקרון של חופש החוזים" (ג' שלו, דיני החוזים, עמ' 590, ההדגשה שלי ד.פ.).
פיצויים מוסכמים נתבעים מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות). נפגע התובע פיצויים מוסכמים לפי סעיף 15(א) זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק.
כך כבר קבעה השופטת נתניהו בע"א 352/83 סיני נ' פישל, פ"ד מ(4) 319,329-328:
"אי הוכחתו של נזק אף היא אינה רלוואנטית. הרי זו משמעותו של סעיף 15, כי הפיצוי המוסכם ייפסק ללא הוכחת נזק..." (לעניין זה ר' גם מאמרו של מ' בורנובסקי, "נזק שנגרם כיסוד בפיצוי מוסכם", עיוני משפט יד (תשמ"ט) 193, המביע את הדעה כי המהות המשפטית של הפיצוי המוסכם אינה מחייבת ואינה מצריכה היזקקות ליסוד הנזק כמרכיב בפיצויים מוסכמים). דברים אלה אומצו אף בידי השופט חשין בע"א 4481/90 אהרן נ' פרץ, פ"ד מז(3) 427, 433."
אדרבה: דווקא טענת הנתבעים כי בטרם נכרת הסכם המכר, נמצא קונה אחר לנכס במחיר שהינו גבוה ב- 200,000 ₪ מן המחיר שהוסכם עם הנתבעים, עשויה ללמד דווקא על סבירותו של הפיצוי המוסכם (160,000 ₪, המהווים גם 10% מסכום העסקה בכללותה) ביחס לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מצד הנתבעים.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים כמפורט להלן:
1.סך של 160,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה (7.9.2011) ועד למועד התשלום בפועל.
2.הוצאות משפט:
-
החזר אגרה בסך של 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.9.2011 ועד למועד התשלום בפועל.
-
החזר אגרה בסך של 2,082 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 26.10.2014 ועד למועד התשלום בפועל.
3.שכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ה, 14 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
