מדינת ישראל נ' שבתאי ואח'

לפניי תביעה כספית מיום 3.9.13 ע"ס 24,938 ₪ בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 24.7.12.

מדובר בתאונה שבה מעורבים 3 רכבים: רכב התובעת, רכב הנתבעים 3-1 ורכב הנתבעות 2-1.

נערך אתמול בפניי דיון הוכחות שבו נשמעו ראיות הצדדים, ובכללן עדויות שלושת הנהגים המעורבים.

על יסוד בקשת והסכמת הצדדים לפסיקה בתיק זה בדרך של פשרה לפי סעיף 79א.(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 [פסיקה שתכליתה "לשקף את הפשרה שלדעת בית המשפט היה על הצדדים לגבש בכוחות עצמם כאנשים רציונאליים, הוגנים וסבירים, בתנאי אי-וודאות" לפי רע"א 2101/14 מדאר נ' משעול (פורסם בנבו, 8.4.14) ופסיקה שמקנה לביהמ"ש שיקול דעת רחב הכולל גם שיקולים שאינם רק לפי שורת הדין ופסיקה שההנמקה בה, גם אם ניתנת, הינה הנמקה לגבי דרך ותוצאת הפשרה ולא הנמקה רגילה לפי הדינים המהותיים והפרוצדוראליים הפורמאליים – ע"א (מחוזי ירושלים) 6143/05 ניידות חב"ד נ' חנניה (פורסם בנבו, 27.10.05)], ללא נימוקים וללא גבולות, ולאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ונתתי דעתי לממצאי חקירות העדים בפניי, אני מחליט כך:

אין חולק כי לתובעת מגיע פיצוי, משום שרכבה ניזוק כתוצאה מכך שרכב הנתבעות 5-4 נזרק/הוטח עליו. אין גם חולק כי בין ברכב הנתבעים 3-1 לבין רכב התובעת לא היה מגע ישיר וכי מגע ישיר היה רק בין רכב הנתבעים 3-1 לבין רכב הנתבעות 5-4 וכן בין רכב הנתבעות 5-4 לבין רכב התובעת. המחלוקת הינה בשאלה מי משני הנהגים הבאים אחראי לקרות התאונה: נהג רכב הנתבעים 3-1 או נהגת רכב הנתבעות 5-4, כאשר כל אחד משני נהגים אלו מוסר גרסה מנוגדת לגבי אופן התרחשות התאונה.

אני מוצא לקבוע כי נהג רכב הנתבעים 3-1 אחראי בלעדית בנזיקין לקרות התאונה. הדבר עולה ממכלול הראיות.

נתתי דעתי גם לעובדה שלא הוגשה תביעה בגין נזקי רכב הנתבעות 5-4 וגם לעובדה שלא הובאו להעיד נוסעי אוטובוס הנתבעים 3-1 כאשר דווח על קיומו של עד ראיה אחד לפחות מתוך יושבי האוטובוס שפרטיו ידועים (ראו פרטיו גם בדו"ח הפעולה המשטרתי).

התביעה נדחית נגד הנתבעות 2-1, כאשר על התובעת לשלם לנתבעות 2-1 הוצאות בסך 400 ₪ (בגין שכר העדה שנפסק).