1.הורתו של ההליך שלפניי בבקשה לביצוע שטר, לפי הוראת סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים ביום 01.03.2016 (תיק מס' 500995-03-16). בבקשה נתבקש ביצוע שיק (להלן: "השיק") על סך של 38,500, שמספרו 80002050. השיק נושא פרטי חשבון בנק של הנתבע, וגברת דנה כהן, בבנק דיסקונט, ומועד הפירעון הנקוב בו הוא 25.03.2015. על גבי השיק מצוין שם התובעת כמי שהוראת התשלום נערכה לזכותה. ביום 21.04.2016 הוגשה התנגדות לביצוע השיק, וביום 01.01.2017 התקיים דיון לפניי, במעמד הצדדים, שבתומו ניתנה לנתבע רשות להתגונן. נוכח סכום התביעה, עברה התובענה להידון בסדר דין מהיר, ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.
2.אליבא דגרסת התובעת, כפי שנטענה בכתב הבקשה ובתצהיר מטעם מנהלה ובעליה, מר פבל פרנקל (להלן: "פרנקל"), התובעת היא חברה המפעילה עסק למתן שירותי מטבע וניכיון שיקים. התובעת קיבלה לידיה את השיק, ביום 03.03.2015, ממר אלי אוחיון (להלן: "אוחיון") במסגרת עסקת ניכיון. עסקה זו הייתה השנייה מבין שתי עסקאות שבהן מסר אוחיון שיקים של הנתבע, כנגד כספים שקיבל מהתובעת. קודם השלמת העסקה עם אוחיון, ערך פרנקל בירור טלפוני עם הנתבע, וזה אישר את העסקה ו"השיב לי שהכל בסדר ואין מה לדאוג", תוך שציין כי גם הוא עצמו עוסק בתחום מתן שירותי המטבע וניכיון שיקים. בהסתמך על האישור האמור, בוצעה עסקת הניכיון, קרי, נמסר לאוחיון סך של 37,405 ₪ במזומן (סכום שהיק בניכוי עמלה), ושובר ניכיון, וזה חתם על ערבות לקיום השטר, תוך שהתובעת קיבלה לידיה את השיק, שלא נשא שם נמשך, והטביעה את חותמתה במקום המתאים. נוכח היענות פרנקל לבקשת אוחיון להמתין עם הפקדת השיק לפירעון, הופקד השיק לפירעון בבנק רק ביום 22.04.2015. השיק חזר בו ביום בהודעת חילול מסוג "אין כיסוי מספיק". לטענת התובעת, אם היה מדובר בעסקה שאינה תקינה, חזקה על הנתבע שהיה מבטל את ההמחאה, והיא לא הייתה מחוללת מחמת "א.כ.מ". כך או כך, לגרסת התובעת, כנגד ההמחאה ניתנה תמורה לאוחיון. בנוסף, התובעת אינה קשורה לעסקת היסוד בין אוחיון לבין הנתבע, והסיבה שבגינה אוחיון לא צורף כנתבע היא, כי נודע לתובעת, לאחר שהעניין הועבר לטיפול משפטי, כי מדובר בפושט רגל. התובעת הוסיפה, כי שיק נוסף של הנתבע, שהגיע אליה, בנסיבות דומות, מידי אוחיון, לפי השיק מושא תביעה זו, ושזמן פירעונו נקבע ליום 30.4.2015, חולל אף הוא, לאחר שניתנה הוראת ביטול על ידי הנתבע.
3.בתצהירו בהתנגדות לביצוע שטר סיפר הנתבע כי השיק נמסר לאוחיון, לקוח של עסקו, ש"ביקש לקבל את עזרתי, מחוץ לענייני העסקיים". הנתבע הוסיף, כי "התניתי את עזרתי אליו כנגד פירעון המחאה שאקבל ממנו, ובכפוף לפירעונו הוא יוכל להשתמש בהמחאתי" אלא ש"המחאותיו של מר אוחיון חוללו כאמור, משכך ביטלתי את המחאתי". בתצהירו בהליך העיקרי נאמר, כי "השיקים נמסרו על ידי למר אלי אוחיון בלבד, במובן זה שרק לאחר שאלי יבצע אליי תשלום מקדים, הוא יהיה זכאי לפרעון השיקים... מר אלי אוחיון קיבל את השקים שהם פתוחים ללא ציון שם הנפרע, לאור בקשתו לאחר שהבטיח לי, כי יפקיד אותם בחשבון שלו, ובכך מעל באמון וחרג מההסכמה שניתנה לו על ידי, שרק מר אלי אוחיון, יהיה רשאי להפקיד את השיק בחשבונו הפרטי בלבד". בעדותו מסר הנתבע, בהתייחס לעסקה עם אוחיון, כי "מה שהיה, הוא אמר לי שאני משכיר דירות, אני צריך להראות למנהלת הבנק שלי איזה שני צ'קים, שהם כאילו שכירות לשנה, תן לי ואו שאני מעביר לך שכירות או שאתן לך צ'קים. הוא לא הפקיד לי ובצ'ק השני ידעתי מה הוא עושה וביטלתי את הצ'קים. הוא לא התקשר אלי פבל. אם הוא היה מתקשר אלי הייתי אומר לו זה צ'ק שהוא לא אמור לקבל עליו כלום", וכי אוחיון "...ביקש ממני להשאיר פתוח... יצאתי פראייר... אני יודע. הוא ביקש ממני טובה... לא ידעתי שהוא יפקיד אותו. אני לא מסתכל. הוא ביקש ממני עזרה והוא לא הביא לי כסף והפקיד ולא זכרתי את התאריך... התנאי היה שאם הוא ישתמש בצ'קים הוא יפקיד לי כסף, ואם לא הוא יחזיר לי אותם". משעומת עם חותמת הבנק שעל גבי השיק, חזר בו הנתבע מהטענה כי ביטלו קודם שחולל מחמת אי כיסוי מספיק. לגבי השיק הנוסף האמור (השיק הנוסף שהעביר לאוחיון ושעבר מאוחיון לתובעת), העיד הנתבע בדיון, כי נמסר בנסיבות דומות, וכי נתן לגביו הוראת ביטול, לאחר שהשיק מושא התביעה חזר בהעדר כיסוי מספיק, דבר אשר גרם לו להבין, כי התובעת פועלת לפירעון השיקים, חרף הבטחותיו של אוחיון כלפיו. הנתבע אישר גם, כי אפשר שנתן לאוחיון שיקים נוספים. במישור המשפטי נטען, בין השאר, לכישלון תמורה מצד אוחיון, לשיהוי שבין מועד חילול השיק לבין מועד הגשת התביעה, לאי מתן תמורה מצד פרנקל עבור השיק, ולחוסר תום לב מצד התובעת, אשר ידעה, לשיטת הנתבע, כי מצבו הכלכלי של אוחיון אינו שפיר בעת שקיבלה ממנו את השטר, וממשיכה, באופן תמוה, לעבוד עמו גם היום. לבסוף נטען, לתחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על העסקה.
4.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים על נספחיהם ושמעתי עדויות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי.
4.1.אין מחלוקת לפיה השטר שהוצג לפירעון נחתם והוצא על ידי הנתבע לידיו של אוחיון (הגם שלא כשטר שלם), וכי התובעת היא מי שהזכאות על פי השטר נתונה לה, מבלי שקיים על פני המסמך כל תנאי המגביל פירעון. בנסיבות אלו, הנטל לבסס עובדות המקימות עילה לשלילת חובת הפירעון, מצוי על כתפי הנתבע (רע"א 8692/08 לוי נ' מאיירס, פסקה ד, ניתן ב-09.12.2008 והאסמכתאות שם). יצוין כי גם הוראות ספציפיות בפקודת השטרות [נוסח חדש] קובעות במפורש כי הנטל מצוי על כתפי הנתבע: אשר לתמורות שניתנו כנגד השטר, קובע סעיף 29 לפקודה כי "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה לו צד בעד ערך"; אשר להשלמת השטר, סעיף 19 לפקודה מורה כי "היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו", בהתייחס לאפשרות התנאת מסירת השטר מורה סעיף 20(ג) לפקודה כי "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר", ועת מדובר ב"שטר טובה" קובע סעיף 27 לפקודה כי מי שחתם על שטר "בלא שקיבל בעדו ערך וכדי להשאיל את שמו לאדם אחר... חב כלפי אוחז בעד ערך, ואין נפקא מינא אם האוחז ידע בשעה שנטל את השטר שאין אותו צד אלא מיטיב אם לאו".
4.2.הנתבע כשל מלעמוד בנטל לשלול חבות, עת דבריו היו רצופים חוסרים וסתירות באשר למהות הטרנסאקציה עם אוחיון, הרקע לה, ותכלית השטר וייעודו – מה גם שכל אחת מגרסאותיו החסרות, אף בעומדה בפני עצמה נראית נטולת היגיון, ואינה מקימה הגנה. לא למותר לציין שדבריו של הנתבע, לא נתמכו בראיה חיצונית כלשהי, בין במסמך ובין בעדותו של אוחיון, אשר לא זומן לעדות על ידו. בהתנגדות לביצוע שטר נטען, כי אוחיון מסר לנתבע המחאה עלומת פרטים, שחוללה בתאריך לא ידוע וזאת כתנאי לזכאותו של אוחיון "להשתמש בהמחאתי", פעולה שפשרה לא הובהר. בתצהיר, בהליך העיקרי, דובר ב"תשלום מקדים", בשיעור לא מוגדר, שאופן עריכתו ומועדו הצפוי לא בורר, ובהסכמה המתירה לאוחיון להשלים את השטר רק לזכות עצמו לצורך הפקדה בחשבונו שלו – בלא כל הסבר מהותי להסכמה להותרת שם הנפרע ריק, על אף המגבלה האמורה, ולאי השימוש בהוראות הדין המאפשרות הגבלת סיחורו של השטר על פי הפרק השלישי לפקודה; ובעדות בבית המשפט בה דובר על "להראות" למנהלת הבנק שיקים (להבדיל מכוונה להפקדתם), על כך שאוחיון ישלם לו "שכירות" מנכס עלום בהיקף ובמועדים לא ידועים, וכי הנתבע, מחוסר הבנה (על אף עבודתו בעסקים שונים כמו גם סיוע לאביו בעסק שירותי המטבע אותו קיבל מאז הנתבע לידיו שלו), לא בירר האם אוחיון עמד בהתחייבויותיו, ולא נקט בצעד כלשהו ביחס לשיק נשוא התובענה – קבלתו חזרה מאוחיון, או ביטולו. גרסת הנתבע בנוגע ליחס שבין השיק מושא התביעה לבין השיק הנוסף האמור שהועבר מידיו, לידי אוחיון, לידי הנתבעת, כמו גם גרסתו בנוגע ליחס בין שיקים אלה, לבין שיקים נוספים שאישר כי מסר לאוחיון, היו אף הן נטולות קוהרנטיות. גם דבריו של הנתבע על רקע הכחשת גרסת פרנקל בדבר השיחה שניהלו, לפיהם לו הייתה מתנהלת היה משיב לפרנקל כי השיקים אינם לפירעון תמוהים במידת מה, משאינם מסבירים מה היה אומר הנתבע למנהלת הבנק לו הייתה פונה אליו בשאלה דומה מיד לאחר שהוציא את השיק, והאם היה כופר בחיוב לפיו גם באוזניה. ברי, כי מבליל הגרסאות האמורות, לא ניתן לחלץ ממצאים שניתן לסמוך עליהם, בנוגע למהות העסקה, או העסקאות, שבין הנתבע לבין אוחיון, המלמדים על סתירת איזו מהחזקות העומדות לזכות התובעת – מתן תמורה על ידי אוחיון (או אי חובה לתיתה באופן ההופך את השיק ל"שטר טובה"), הרשאה להשלמת פרטי השטר, אי התנאה של הפירעון, ומתן תמורה מצד התובעת לאוחיון (כעולה מהמסמכים שצירפה, המלמדים גם באופן פוזטיבי על מתן התמורה, מעבר לחזקה המשפטית). לעניין זה יצוין, כי אין די, לצורך סתירת חזקת מתן התמורה, בטענת הנתבע, שלפיה אפשר שקיימת אי התאמה הנוגעת לתאריך הנקוב על גבי הקבלה, וזאת גם בשים לב להסברו של פרנקל, שלפיו תאריך זה משקף את מועד ביצוע העסקה (בשונה ממועד פירעון השיק). משכך, לא עומדת לנתבע כל הגנה שיסודה בדיני השטרות.
4.3. הנתבע גם לא ביסס את טענותיו כלפי התובעת בדבר קיומו של חוסר תום לב מצדה, או בדבר קנוניה בינה לבין אוחיון. הנתבע אמנם העלה תמיהות מסוימות בנוגע לאופן הפעולה של התובעת מול אוחיון, לרבות העובדה שהמשיכה לעבוד מולו גם בהמשך, מבלי לקזז את חובו הנטען כלפיה. עם זאת, הנתבע לא הביא כל ראיה כדי לתמוך בטענות אלה – טענות שהנטל לבססן מוטל כידוע עליו – ובכלל זה, לא ביקש, חרף העובדה שהנטל לביסוס הגנה מפני פירעון השטר מוטל על כתפיו, לזמן את אוחיון לעדות, דבר שמשמעותו הראייתית ברורה. ודוק, מדובר בעד שהיה חלק מעסקת היסוד ואשר ללא ספק היה ביכולתו להאיר טענותיו של הנתבע. הלכה פסוקה ומושרשת היטב היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראה: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, פ"ד מ"ד(4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245). לא זו אף זו, טענות הנתבע לעניין זה, נטענו באופן כללי, מבלי שיוחס לתובעת כשל ספציפי בדרך פעולתה מול אוחיון, ומבלי שהובאה גרסה פוזיטיבית בנוגע לקנוניה נטענת בין התובעת לבין אוחיון. ולעניין ידיעה על מצבו הכלכלי של אוחיון בעת קבלת השיק, אין די בטענה כללית – שגם הוכחשה על ידי פרנקל – כי מערכותיה של התובעת מזהות מצב של פשיטת רגל (וגם לא הובהר החל מאיזה מועד אוחיון הוא פושט רגל).
4.4. קודם שאפנה לטענות ההגנה הנוספות, אתייחס לשאלת אפיונם של הצדדים להליך כצדדים קרובים או כצדדים רחוקים לשטר, אליה התייחסו הצדדים בסיכומיהם, נוכח אופן העברתו של השטר. ההלכה היא כי הקרבה או הריחוק בין הצדדים לשטר אינם נקבעים על-פי צורת השטר, אלא על-פי מערכת היחסים שבין הצדדים, כאשר עסקינן במבחן פונקציונלי ולא צורני (ע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה, פ"ד נג(1) 132, 136 (1999)). קרי, אין בביצוע העסקה בדרך של השלמת שטר לזכות האוחז, להבדיל מהסבתו אליו, כדי לשנות את אפיון הצדדים. עם זאת, יש בכך כדי להגביל את המעמד השטרי לו יכול לזכות האוחז בשטר ל"אוחז בעד ערך" להבדיל מ"אוחז כשורה". זאת כיוון שמי שקיבל שטר ללא שם נפרע אינו מקיים את התנאי הקבוע בסעיף 28(א) לפקודה שעניינו היות השטר המגיע לידיו "שלם ותקין לפי מראהו" ואינו זכאי לטהירות מפני פגמים קודמים כאמור בסעיף 37(2) לפקודה (ראו למשל: ע"א (מחוזי ת"א) 2010/05 שחף טקס בע"מ נ' אביגדור פלדמן, עו"ד, ניתן ב-01.02.2006). במקרה הנוכחי, ברי כי מבחינה מהותית, מדובר בצדדים רחוקים לשטר (כי התובעת והנתבע הם צדדים רחוקים לשטר), שהרי אין חולק, כי השיק הועבר מהנתבע לאוחיון ומאוחיון לתובעת. משמעות הדברים היא כי על הנתבע, בבואו לבסס טענה של כישלון תמורה, לבססה במערכת היחסים שלו מול אוחיון (להראות שלא קיבל תמורה מאוחיון), ולא במערכת היחסים שלו מול התובעת – אשר נתנה, לטענתה, שלא נסתרה, תמורה לאוחיון, ולא לנתבע. ודוק, התובעת אמנם, נוכח האמור, ומשמילאה את פרטיה שלה כנמשך על גבי השטר, אינה אוחזת כשורה בשטר, אלא אוחזת בעד ערך בלבד. עם זאת, הנטל מוטל על הנתבע לבסס טענת הגנה, לרבות טענת כישלון תמורה, אשר במסגרתה יידרש להוכיח כי לא קיבל תמורה מאוחיון עבור השטר. הנתבע, כאמור, לא הוכיח את קיומה של הגנה זו, או הגנה אחרת.
4.5. אשר לטענת השיהוי שהעלה הנתבע – הכלל הוא כי "דוקטרינת השיהוי מקנה לבית המשפט שיקול דעת לדחות תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות כאשר תומכים בכך שיקולי מדיניות חשובים. לצורך כך, בית המשפט ישקול את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין, את מערכת היחסים ומאזן הנזקים ביניהם, את אופייה של הזכות הנתבעת וכן היבטים כלליים של האינטרס הציבורי... פסיקתו של בית משפט זה התמקדה, בהקשר זה, בשני היבטים: יצירת מצג מצדו של התובע באשר לזניחת התביעה ושינוי מצבו של הנתבע לרעה עקב השיהוי. שיקול נוסף שנזכר בפסיקה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד המשתהה בהגשת התביעה... לנוכח השלכותיה של טענת השיהוי על זכויותיו של התובע נקבע בפסיקה כי טענה זו תתקבל במקרים חריגים בלבד, וכי הנטל שבו צריך לשאת הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד" (ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, פסקה 34, ניתן ב-14.07.2016). בנסיבות העניין, אין כל יסוד לקבלת טענת שיהוי דיונית – התובעת הגישה תביעתה כשנה לאחר חילול השיק, ונקודת המוצא היא שכמחזיקה בו, רשאית היא להפעיל את כוח התביעה שבידיה כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות. משלגרסת הנתבע, לא התעניין בקורותיו של השטר, או במעשיו של אוחיון; משהנתבע לא הסביר כיצד השתנה מצבו לרעה נוכח מועד הגשת התביעה; ומשטענות בדבר קנוניה בין התובעת ואוחיון הועלו בעלמא, בלא ראיות לתמוך בהן, לרבות המשמעות הנגזרת מאי זימונו של אוחיון לעדות – אין כל יסוד לקבוע קיומו של שיהוי בהגשת התביעה, לא כל שכן כזה שבכוחו לגרור את דחייתה.
4.6. לסיום, אתייחס לטענת הנתבע שעניינה חוק הלוואות חוץ בנקאיות ותחולתה על יחסי הצדדים. החוק האמור הוא חוק צרכני, שהחובות המוטלות בו נועדו להגן על לווה כספים במסגרות האמורות, בעיקר כנגד חיובי ריבית בלתי ראויים. בענייננו, לא ברור היכן ניתן לראות עסקת הלוואה כלשהי. כאמור, הרקע למתן השיק מהנתבע לאוחיון נותר לוט בערפל, בעוד שמהחומר שבפני עולה שהעסקה שערך אוחיון עם התובעת, היא במהותה מכר של הזכויות שהיו נתונות לאוחיון מכוח השיק לתובעת, באופן שמתן השיק מהווה פירעון של חלקו של אוחיון בעסקה, למצער על תנאי, וזאת להבדיל מהיות השיק ביטחון לעסקת הלוואה – וממילא אינה כפופה לחוק והחובות לפיו. הטענות לפיהן מדובר בעסקת הלוואה, הועלתה על דרך הסתם, ואף בהנחה לטובת הנתבע כי אכן כך הדבר (ואיני קובע כן), הרי שאותן חובות לא נועדו להגן על הנתבע מפני חיוב קצוב שנטל על עצמו בדרך של הוצאת שטר ונתינתו לאוחיון. משכך, לא ניתן לגזור מאי קיום מסמכים התואמים את הוראות החוק האמור כל משמעות – מהותית או ראייתית.