לפניי "בקשה לבטול התביעות", בעוד מגישן מתכוון להתקין עצמו להגשתן מחדש, שמא זו הפעם באורח סדור דיו. המחלוקת הנותרת: שאלת ההוצאות.
ברקע הדברים, בתמצית: קרקע בגבעת אולגה, 14 מיליון ₪ שוויה, ושלושה יורשים – התובע בתא"מ 34301-06-16 עו"ד דוד חשן (יחד עם אחיו יוסף); התובעת בתא"מ 59838-06-16, גב' פורד, שמפאת גילה ומקום מושבה בחו"ל עו"ד חשן ייצגה בענייניה; ואחר. עו"ד חשן יזם את מינוי הנתבע 1, עו"ד חזן, לכונס נכסים, בקשר עם נכס זה, אף נכס נוסף ושווה ערך רב עוד יותר בחדרה. עו"ד חזן פעל, בתי המשפט שדנו נתנו הוראות, עו"ד חשן הביע דעתו, וסופם של דברים שעו"ד חשן גורס כי עו"ד חזן הוציא הוצאות או שמא נטל לכיסו כספים למעלה מן הדרוש. עד כמה שניתן להבין – ולמען הסר ספק, נוכח הערפול המוחלט בתיקים אלה קשה להבין ולדעת – הרי שטענות ממין זה העלה כבר עו"ד חשן באותם הליכים משפטיים, אך בתי המשפט שדנו בעניין, כך נראה, לא ראו עמו עין בעין. אין בכך לשיטתו משום מעשה בית דין, הטעים, ולא נכריע.
שתי תביעות הגיש עו"ד חשן. האחת, בשמו שלו (ללא אחיו). האחרת, בשמה של גב' פורד, בת דודתו, שלדבריו הסמיכה אותו לפעול בשמה. שתי התביעות הוגדרו כספיות, של גב' פורד ע"ס 16,858 ₪, של עו"ד חשן עצמו ע"ס 17,858 ₪. מה בדיוק הטענות – קשה היה להבין. מדוע לא נתבררו עד תום בהליכים השונים שבהם שימש עו"ד חזן – לא הובהר. מדוע הוגשו התביעות לבית משפט השלום ולא לבית המשפט לתביעות קטנות, אם כל עניינן פשוט כטענת עו"ד חשן, מדוע הוגשו בנפרד – לא הובהר. מדוע הוגשו גם נגד שותפו למשרד של עו"ד חזן, עו"ד בסרגליק, אף שאין חולק שכל סכום ששולם למשרדו של עו"ד חזן (שהוא חברה בע"מ, אגב) היה בתפקידו ככונס נכסים – לא הובהר כל צרכו.
אם לא די בקושי בתביעות מעצם דרך הגשתן, הרי שמעת שהוגשו, החלה מה שניתן להגדיר רק כמהומה רבתי בהתנהלות התובעים בתיק. מספר בלתי סביר (ודאי יחסית להיקף התיק) של בקשות והודעות שהתובעים יזמו, חלקן בתיק האחד, חלקן באחר, חלקן בשתיהן: בקשה להוספת מסמכים (8.9.16); בקשה להעברת הדיון – שהתובע יזם שיהיה בסדר דין מהיר – לסדר דין רגיל (21.9.16); בקשה להזמנת עדים – לישיבה המקדמית (29.9.16); תצהיר מתוקן ומסמכים חדשים (29.9.16); הגשת מסמכים נוספים (5.10.16); בקשה לשמיעת תיקים במאוחד – אף שהוגשו מראש ללא צורך בנפרד (10.10.16); בקשה למתן חשבונות, ובקשה לצו זמני – אף שמלכתחילה הוגשה התביעה בסדר דין מהיר, ולא כתביעה לסעד של מתן חשבונות (10.10.16); המצאת פסיקה וצירוף טיעונים (10.10.16); עוד בקשה להמצאת מסמכים (13.10.16); בקשה להגדלת סכום התביעה (18.10.16); בקשה לתיקון סכומי הבקשה להגדלת סכום התביעה (10.11.16); ויתור על שתי בקשות אלה בקול דממה דקה (17.11.16), ואלו דוגמאות בלבד. ועוד: בשלב מסוים, לאחר שהנתבעים עמדו על כך שעו"ד חשן אינו יכול לתבוע לבדו כאשר ירש עם אחיו, "צירף" עו"ד חשן את אחיו כתובע בדרך של הוספת שמו בכתב יד, אחר כך בדפוס לבקשותיו, כאילו הותר לו הדבר. דרך ניהול התביעות אף גזל זמן שיפוטי ניכר שהיה כרוך בטיפול בבקשות המגוונות, והשחית ממשאבי הצד שכנגד שלא לצורך.
בגדרי הדיון ביום 17.11.16 ביארתי את הקושי בדרך הילוכם של התובעים. ציינתי כי אני שוקל לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי בתקנות 143(8) ו-214יא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות"), ולהורות על סילוקן של התביעות על הסף. הבהרתי בפרט את העובדה שלפנינו תביעות שעילתן אינה נהירה, הן לובשות ופושטות צורה, התובעים אינם חפצים במה שהם תובעים אלא במסמכים, ועילה, בפרט בעניינו של הנתבע 2 לא הוצגה. ביקשתי את התייחסות התובעים לשאלה מדוע לא אעשה שימוש בסמכותי האמורה. אפשרתי להם לעשות זאת בכתובים, כבקשתם.
חלף תגובה, הודיע עו"ד חשן ביום 20.11.16, ולהודעתו הצטרפה ב"כ התובעת: נבקש "לבטל" את התביעות. כל שרצה הוא "דין וחשבון". אם לא חפצו עורכי הדין למסור לו אותו דין וחשבון, אזי "בטח יש להם מה להסתיר". הוא מסכים אפוא לכך שהתיקים ייסגרו, זאת "רק מבחינה פרוצדורלית", והוא אף מבקש כי הדבר ייעשה תוך חיוב הנתבעים במסירת חשבונות, שאם לא כן ייאלץ להמשיך ולהתדיין בבית משפט אחר, על מנת "לקבל את המינימום שמגיע לי". השיבו הנתבעים: לסילוק התביעה אין הם מתנגדים, ברם על הוצאות הם עומדים. אין מקום לשיטתם גם להתנות את סילוק התביעות בהצגת מסמכים: אלו הוצגו כבר לעו"ד חשן, פעמיים, והקושי נעוץ בכך שאין המסמכים מניחים את דעתו. על כך ראה התובע להשיב (ללא זכות שבדין): אין אלא להניח כי הנתבעים שלשלו את הכספים לכיסם.
אחרי סקירה זו, שראיתי להרחיב בה (יחסית להחלטות שעניינן הוצאות) על מנת לבאר את התמונה במקרה החריג דנן, באה עת ההכרעה.
ראשית, נציין שאף שהתובעים מבקשים לצייר את הודעתם מיום 20.11.16 כהיעתרות להצעת בית המשפט, לא היא: הם נתבקשו להגיב לאפשרות שבית המשפט יקבע כי יש עילה לסילוק התביעות על הסף מחמת הקשיים שעלו בהן (תקנות 100 ו-101 לתקנות). הם הודיעו על נכונות ל"ביטול התביעות", בלא צורך בהכרעה של בית המשפט באלה. טוב עשו, מבחינה זו שהובילו לסיום התובענות שלא לבשו צורה בשום שלב, אך לא הייתה זו הצעה, ומכאן שלא היעתרות להצעה. מהותית ועיונית יש לזהות את האכסניה לבקשה ל"ביטול התביעות", וזו מצויה בהוראת תקנה 154 לתקנות, שעניינה בקשה ל"הפסקת תובענה" (להרחבה עיינו: רע"א 3771/12 הפול נ' קבודי (8.7.12)). לתובע לא שמורה הזכות להחליט כאשר יחפוץ על הסתלקותו מתביעה, אלא בידיו לעתור להפסקת התובענה, ובית המשפט יבחן בקשה זו ואפשר שיתנה אותה בתנאים או שיפסוק הוצאות אגב כך (שם, ולשון התקנה). כיוון שהפסקת תובענה, אם היא נעשית ללא תנאי, משמעה כי לא נוצר מעשה בית-דין, אזי תוצאתה דומה למחיקה שאינה מיוזמת התובע, דוגמת מכוח תקנות 100 או 156 לתקנות (ומכאן גם דרך ההתבטאות השגורה של בקשת התובע "למחוק את התביעה" מיוזמתו).
ולאחר זיהוי המסגרת הדיונית: המשיבים אינם מתנגדים לעצם הבקשה, שמשמעותה כי התובענות הנוכחיות תופסקנה, תוך שלתובעים שמורה הזכות לשוב ולהגיש תובענות חדשות. הם חפצים בהוצאות. באלה יש לדון עתה, ואעמוד על השיקולים המרכזיים.