1. התובעת הגישה כנגד הנתבע, יחד עם שניים אחרים, בקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בסך 19,324 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת שהושכר בהתאם להסכם שכירות רכב מיום 21.6.13 (להלן: "הסכם השכירות").
לטענת התובעת הנתבעת מס' 1 בכתב התביעה, גלים נרקיס גל הסעות בע"מ (להלן: "החברה"), עוסקת במתן שירותי הסעות ולקוחה של התובעת, הנתבע 2 בכתב התביעה, עקב אל אסד (להלן: "אל אסד") שחתם על כתב ערבות לחובותיה של החברה והנתבע 3, עקיל טאלאלקה (להלן: "הנתבע") שחתם על הסכם השכירות – חבים לתובעת את סכום התביעה.
סכום התביעה הנתבע הוא סכום שווי הנזק שנגרם לרכב התובעת ואשר התגלה עת הושב לידי התובעת.
התובעת צירפה חוות דעת שמאי בדבר שווי הנזק וירידת ערך בסך 15,051.68 ₪ וקבלה על שכר טרחתו של השמאי בסך 1,416 ₪.
2. רק הנתבע התגונן כנגד התביעה ובתצהיר התומך בהתנגדות לביצוע התובענה שהגיש, טען כי אומנם חתם על הסכם השכירות אך רק בחלקו האמצעי ולא חתם על חלקו התחתון של ההסכם הדן בהתחייבות לפיצוי בגין הנזק שיגרם לרכב.
הנתבע אף הכחיש כי נגרם נזק לרכב שכן לא הוא השתמש ברכב ולא הוא שהשיב את הרכב לתובעת.
לבסוף טען לזכאותה של התובעת לתגמולי ביטוח בגין הנזק הנטען.
מאחר והנתבע לא התייצב לדיון בהתנגדות וזו נדחתה בהעדר התייצבות, הגיש בקשה לביטול פסק הדין במסגרתה הרחיב ופירט עוד את טיעוניו.
הנתבע טען שם כי נטל את הרכב מהתובעת וחתם על ההסכם אך זאת כטובה שעשה למנהל החברה שביקש ממנו להגיע למשרדי התובעת ולקבל את הרכב עבור החברה.
עוד טען הנתבע כי התבקש לחתום על הסכם השכירות כמסמך המאשר קבלת הרכב לידיו. הנתבע הוסיף וטען כי לא הוסבר לו כלל כי חתם על התחייבות כלשהיא ולא התכוון ולא הסכים להתחייב כאמור כלפי התובעת.
עוד הוסיף הנתבע כי מסר הרכב לחברה ולא עשה בו שום שימוש ובוודאי לא גרם לו לנזק הנטען.
3. בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, טענה הגב' אתי עומרד שהיא מנהלת חשבונות בתובעת, כי התובעת ביצעה מספר עסקאות להשכרת כלי רכב עם החברה והנתבע אכן נשלח על ידה לשכור רכב מהתובעת ולכן חתם על הסכם השכירות והתחייב כלפיה.
בד בבד עם חתימתו על הסכם השכירות מסר לידי התובעת רישיון נהיגה ותעודת זהות אשר נסרקו ונשמרו במערכת התובעת.
העדה טענה כי הנתבע הוא שהשיב את הרכב עם הנזק הנטען.
העדה מפנה לחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה כראיה להיקף הנזק וכן לקבלה לפיה שולם לשמאי שכר טרחתו.
לטענת העדה, פניות התובעת לחברה ולנתבע הושבו ריקם ולכן הוגשה התביעה.
התובעת מציגה כראיה לטענותיה, בין השאר, את הסכם השכירות, טופס מסירת הרכב מיום 21.10.13, נספח להסכם השכירות בנושא נסיעה ברכב בכביש 6 וטופס החזרת הרכב מיום 7.11.13.
4. הנתבע חוזר בתצהיר עדות ראשית מטעמו, על האמור בתצהיר שתמך בבקשה לבטול פסק הדין, שניתן כזכור בהעדר התייצבות, ומוסיף כי התובעת לא טרחה ליידע אותו על בדיקת הרכב ע"י השמאי ותוצאותיה.
לטענת הנתבע, החייבת הנכונה היא אך ורק החברה שהיתה לקוחה של התובעת והיא ששכרה בפועל את הרכב מהתובעת.
עוד טוען הנתבע בתצהירו כי לא היה שותף למו"מ לקראת כריתתו של הסכם השכירות ולא התחייב באופן אישי לשאת בהוצאות ובתוצאות השכירות. חתימתו על הסכם השכירות נועדה לאשר שקיבל את הרכב לידיו בלבד.
עוד הוסיף הנתבע כי החברה היא זו ששילמה עבור דמי השכירות בגין הרכב בנוסף לאחרים ששכרה מהתובעת ולכן הנתבעת הנכונה.
הנתבע מוסיף כי היה בסך הכל שליח שהביא את הרכב מהתובעת לידי החברה.
5. מעיון במסמכי התביעה עולה כי הנתבע אכן חתם רק בחלקו האמצעי של הסכם השכירות במסגרת פיסקה שלשונה כדלקמן: "אני החתום מטה, מתחייב לשלם כל חיוב, הנובע מחוזה השכירות, וכן מאשר כי מסרתי למשכירה את כרטיס האשראי שלי, שפרטיו מפורטים להלן, וזאת לצורך החיובים הנובעים מחוזה זה.
אני מאשר, באופן בלתי חוזר, כי הנכם רשאים לחייב את חשבוני, בכל סכום הנובע מחיוב בגין חוזה זה, ומתחייב לא לבטל את ההרשאה, שניתנה לכם לחייב את חשבוני, ולא לפנות לחברת כרטיסי האשראי בעתירה לעכב ביצוע תשלום שאותו תדרשו."
יחד עם זאת, בחלקו השני של העמוד, בפסקה האחרונה, בסופה לא חתם איש כמתחייב על פיה, נכתב כדלקמן:
"לקוח ו/או הנהג (להלן: "השוכר") החתומים מטה מתחייב לשלם לפרי ירוחם חברה לרכב בע"מ (להלן: "המשכירה") את דמי השכירות וכל חיוב לפי חוזה זה. השוכר מצהיר כי קרא את החוזה משני צדדיו ומתחייב כי יפעל בהתאם לתנאים הכלליים של השכירות.
תשומת לב השוכר מופנת במיוחד לתנאים הבאים: השוכר יישא בכל נזק שייגרם בעקבות נסיעה שלא בהתאם ו/או בניגוד לתנאי השימוש המפורטים בתנאים הכלליים לרבות שימוש ברכב ע"י נהג אשר שמו אינו נקוב בחוזה. השכור מסכים ומתחייב לשאת בעלות כל נזק למרכב התחתון לצמיגים וחישוקים. הנהג מתחייב להפעיל את כל אמצעי המיגון ברכב בכל עת שמושב הנהג אינו מאויש ואם לא יעשה כן יהיה חייב לפצות את המשכירה בכל נזק שייגרם למכונית או לצד ג' עקב כך. כן ישא השוכר בדמי טיפול בסך 50 ₪ ובתוספת מע"מ לכל דוח חניה/תעבורה ו/או חיוב נסיעה בכביש אגרה. השוכר ישא בהשתתפות עצמית בגין כל מוקד נזק תאונתי, לפי התעריפים הנקובים בסעיף 2ג המפורטים בתנאים הכלליים. בחתימתו מאשר הנהג כי קיבל את הרכב במצב תקין, אלא אם צוין במפורש אחרת בנספח לחוזה זה. הוראות חוזה זה יחולו על כל רכב לרבות רכב חילופי נוסף שיימסר לשוכר גם אם מספרו לא צוין בחוזה זה."
יוער כי שמו של הנתבע הודפס בתחתית הדברים האלה מתחת לקו שנועד לחתימתו של השוכר אך איש לא חתם במקום זה.
פרטי כרטיס האשראי המוטבעים בהסכם השכירות הם של עקב אל אסד אשר כזכור הוא נתבע מס' 2 וערב לחובות החברה כלפי התובעת.
לכתב התביעה צורף כתב ערבות עליו חתם אותו אל אסד כערב לכל עסקאות השכירות של החברה אצל התובעת (נספח 2 לכתב התביעה).
6. טופס מסירת הרכב מכיל שתי חתימות, האחת מתייחסת לשם הנהג והשנייה לשם הלקוח.
אין ספק כי מדובר בשתי חתימות שונות כאשר הנתבע זיהה את חתימתו בשם הלקוח וחתימת הנהג אינה מזוהה.
טופס החזרת הרכב כולל פירוט בכתב יד הן סמוך ל"פירוט" מימין הטופס והן משמאלו סמוך ל"הערות".
כתב היד אינו קריא אך נתן לראות כי נרשם במפורש "פרס החזיר את האוטו וראה את הנזקים..."
אף בכותרת המסמך נרשמו פרטיו של אותו פרס.
בחקירתה הנגדית העידה עדת התובעת כי החתימה ימנית בתחתית המסמך היא של עובד התובעת במקום שבו היה אמור לחתום הנהג. חתימה נוספת מופיעה כחתימת הלקוח אך אין היא מזוהה כחתימת הנתבע.
7. בחקירה הנגדית של עדת התביעה הסתבר כי לתובעת מספר מגרשים בהם מאוחסנים כלי הרכב להשכרה ותפקידה של עדת התביעה מתמצה בגביית חובות והנהלת חשבונות.
העדה אף הודתה כי לא היא שהחתימה את הנתבע על המסמכים, הנטענים כחתומים על ידו ואף לא מסרה ולא קיבלה את הרכב נשוא הסכם השכירות. כל המידע הנטען על ידה בעדותה נמסר לה מקריאת מסמכים במערכת המחשב של התובעת אשר סורקת לתוכה את כל המסמכים הרלוונטיים.
העדה אף הודתה כי החברה סילקה אצל התובעת את כל החובות המיוחסים לה למעט החוב הנתבע בתביעה זו.
במעמד הדיון אף הומצאה והוגשה כרטסת הנהלת החשבונות של החברה אצל התובעת (הוגש וסומן נ/1).
הנתבע מצדו הודה בחתימתו האחת על הסכם השכירות ועל פני טופס מסירת הרכב.
8. דיון והכרעה:
אין מחלוקת כי החברה היא זו ששכרה כלי רכב מהתובעת ובכלל זה הרכב נשוא הסכם השכירות, כנראה במסגרת הסכם מסגרת שלא הוצג או לא הועד לגביו דבר. אין ספק כי התובעת ידעה, באמצעות עובדיה, כי שוכרת הרכב הינה החברה כעולה מפרטיה שנרשמו על פני הסכם השכירות כפרטי הלקוח ורישום פרטי כרטיס אשראי שאינו כרטיס האשראי של הנתבע.
חיוב בכרטיס האשראי של הערב אל אסד נובע מכח הרשאה לחיוב זה כפי שבאה לידי ביטוי בנספח 3 לכתב התביעה עליו חתם אל אסד.
לכך יש להוסיף את חיוב כרטסת הנהלת החשבונות של החברה בדמי השכירות בגין הרכב (שורה 13 בכרטסת בו מופיע מספר חוזה הזהה למספר הסכם השכירות בטור הפרטים) ומהתביעה הכספית שהוגשה כנגד החברה ומנהל החברה כעולה מנוסח כתב התביעה.
סכום הנזק הנתבע בתביעה זו, אף חויב בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה אצל התובעת (שורה 24 בנ/1 בו מופיע מספר חוזה הזהה למספר הסכם השכירות ומס' הרכב בטור הפרטים).
יצוין עוד כי דמי השכירות בגין הרכב שולמו על ידי החברה כפי שעולה מיתרת החוב הכוללת את סכום הנזק בלבד וכפי שהעידה על כך עדת התביעה בעמ' 3 בפרוטוקול שורות 9-10: "הגיע למשרד מטעם החברת נרקיס ושילם את הכל פרט לחוב הזה. חברת גל נרקיס שילמה את דמי השכירות. לא זוכרת מה היה עוד אבל הם שילמו הכל פרט לחוב זה. אני לא יודעת למה הם לא רצו לשלם עבור החוב הזה".
ובתשובה לשאלה למה מתייחסת כרטסת הנהלת החשבונות נ/1 שהוגשה אומרת עדת התביעה בעמ' 7 בפרוטוקול שורות 10-11: "לכל החשבוניות והכספים שהתקבלו מהחברה גל נרקיס והיתרה זה בדיוק החיוב שנשאר פתוח של נזק לרכב".
9. כל האמור לעיל, תומך בגרסת הנתבע לפיה שוכרת הרכב הינה החברה כאשר אל אסד מתוקף תפקידו הלא ידוע בחברה, ערב לתשלום חובותיה ואף משלם חובות אלו באמצעות כרטיס האשראי שלו.
לא הוכח ולא נטען כל קשר שהוא בין הנתבע לבין החברה.
אם כך מהו תפקידו החוזי של הנתבע בהסכם השכירות? לאיזה צורך מצאה לנכון התובעת להחתים את הנתבע על הסכם השכירות אם אינו הלקוח כגרסתה היא?
התשובה עולה מנוסח הסכם השכירות. ניתן לראות כי התובעת יוצרת זהות בין השוכר לנהג בעניין היקף התחייבויותיהם כלפיה. התובעת אינה מסתפקת בהתחייבות אחת של הלקוח אלא דורשת חייב נוסף והוא האדם, בדרך כלל עובד של הלקוח או בעל תפקיד בה, המגיע ליטול את הרכב מהתובעת.
הסכם השכירות עצמו הינו עמוד אחד עליו חותם לכאורה השוכר ומורכב בשני פרקי התחייבויות. הראשון עליו חתם הנתבע ומתייחס להתחייבותו של נותן פרטי כרטיס האשראי בלבד והשני מתייחס ללקוח ו/או לנהג. דהיינו, התובעת סופחת לעצמה שני חייבים פוטנציאלים נוספים ללקוח, הראשון הוא נותן פרטי כרטיס האשראי והשני הוא הנהג שמגיע ליטול עמו את הרכב המושכר.
אלא שהנתבע חתם רק כמוסר פרטי כרטיס האשראי ומאשר לחייב את חשבונו בכל סכום הנובע מחיובי הסכם השכירות. אבל הנתבע כלל לא מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו ואין החשבון – חשבון הבנק שלו.
דווקא בפסקה הנוגעת לחיובי הנהג ובה התחייבות לשאת בכל נזק שיגרם בעקבות נסיעה שלא בהתאם לתנאי השימוש ברכב והמפורטים בגב הסכם השכירות, לא חתם הנתבע ולא התחייב כלל.
10. כל האמור לעיל, תומך היטב בגרסת הנתבע כי נדרש לחתום רק כמי שקיבל את הרכב לידיו ולמעשה כשליחו של נותן אמצעי התשלום או של הלקוח. אף אותו עובד של התובעת לא סבר כי יש לחייב את הנתבע כנהג הרכב בהתחייבויות הנובעות מהסכם השכירות או בגין כל נזק שיגרם לרכב והראיה כי לא החתים את הנתבע בפרק התחייבויות אלה ואף יש להניח כי ידע שלא החתים את אותו מוסר אמצעי תשלום שפרטיו מופיעים על פני אותו הסכם מתחת למקום חתימתו של הנתבע.
מדוע עשה כן ומדוע החתים את הנתבע במקום הלא נכון, לגרסת התובעת, בהסכם השכירות – אין לדעת שכן התובעת לא הביאה את עובד התובעת שהחתים את הנתבע על הסכם השכירות ואף לא הסבירה מדוע לא הובא עובד זה לעדות.
בנסיבות העניין, אין להסתפק בטענה סתמית כי הנתבע חתם במקום שחתם על המילים "מתחייב לשלם כל חיוב, הנובע החוזה השכירות" ובמנותק מכל השאר המעיד על תפקידו של החותם ופשר התחייבותו.
לו אכן היתה כוונת התובעת בהסכם השכירות להסתפק בהתחייבות זו ככוללת את כל ההתחייבויות הלקוח על פי הסכם השכירות ללא כל קשר לתפקידו של החותם והלקוח בתמונה הכוללת, מדוע טרחה לנסח התחייבות נוספת כה מפורטת המתייחסת הן ללקוח והן לנהג כעולה מתוכן ההתחייבות השניה על פני אותו עמוד בהסכם? התחייבות זו כוללת ב"רחל בתך הקטנה" גם התחייבות לנשיאה בנזק שיגרם לרכב בניגוד להתחייבות הראשונה אשר נועדה רק למנוע מנותן אמצעי התשלום להתנגד להוראת התשלום הנדרשת מכרטיסו.
החיוב בנשיאה בנזק שיגרם לרכב קשור קשר בעל ינתק לתנאי של נסיעה שלא בהתאם ו/או בניגוד לתנאי השימוש המפורטים בתנאים הכלליים מעבר לדף. הנתבע לא חתם על חיוב זה ואין כל הודאה בחתימתו כי אכן קרא את תנאי השימוש מעבר לדף.
מאחר והנתבע לא חתם בתחתית הדף, לא הודה מראש כי הינו נהג הרכב ולכן מחויב מתוקף תפקידו ככזה ומאחר ולא היה בעליו של כרטיס האשראי שנמסר כאמצעי תשלום, לא התחייב גם ככזה כך שהתחייבותו נותרת חסרת משמעות לחלוטין למעט חתימתו כשליח.
11. אין כל הסבר מדוע ויתרה התובעת על תביעתה כנגד החברה והערב שהם אלו ששלחו את הנתבע.
בתשובה לשאלה זו ענתה עדת התביעה כי החוזה חתום על ידי הנתבע.
תשובה זו אינה מספקת נוכח כל הראיות כאמור לעיל המעידות על התחייבות ונשיאה בהתחייבות זו בפועל על ידי החברה. מצבור הראיות מצביעות דווקא על התחייבות מפורשת ועקיפה של החברה לשאת בעלויות.
כאשר נשאלה מדוע שילמה החברה את דמי השכירות אך סירבה לשלם את הנזק לרכב, ענתה עדת התביעה כי אינה יודעת (עמ' 3 בפרוטוקול שורות 10-11), טענה תמוהה כאשר דווקא עובדות אלו, אופן גביית החוב, נעשה על ידה באופן אישי וחזקה עליה כי החברה נתנה תשובה לדרישתה לגבות גם את חוב הנזק.
מדוע לא הביאה התובעת עד מטעם החברה על מנת לתמוך בגרסתה כי הנתבע נהג ברכב והשתמש בו ועל כן יש לחייבו בנזק הנטען גם אם לא חתם על הפסקה המחייבת זאת על פי הסכם השכירות או לסתור את טענת הנתבע כי היה שליח בלבד של החברה?
אין זאת כי לו היתה מובאת עדות כאמור היתה זו גורמת נזק לגרסתה ותומכת בגרסת הנתבע.
כך אף נמנעה התובעת מלהביא לעדות את העובד אשר החתים את הנתבע על הסכם השכירות וזאת לפחות כדי להכחיש גרסתו של הנתבע כי חתם כמקבל הרכב בלבד וכי לא הוסבר לו כלל כי הינו מתחייב בדבר מה.
אין זאת כי כאן חלה ההלכה הפסוקה בע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 לפיה: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו."
אופן החתמת הנתבע על הסכם השכירות וחוסר ההתאמה בין העובדות המצוינות שם ובין תפקידו של הנתבע כמתחייב על פיו, היא המחייבת החלת הלכה זו על התובעת.
12. אין זאת כי הנתבע אכן היה שליח של החברה לשם הבאת הרכב לידיה.
לא ברור מדוע הוחתם וחתם הנתבע על הסכם השכירות אך בוודאי שלא חתם כשוכר. ניתן רק להניח כי בחתימתו של הנתבע במקום בו חתם – לא נכרת כל הסכם מחייב שכן אין ולא היה מפגש רצונות אמיתי בין הצדדים.
13. ב"כ התובעת ניסה לסמוך ידיו על חוק הנאמנות התשל"ט-1979 והוראותיו. לטענתו קיבל הנתבע את הרכב כנאמן עבור החברה ולכן אחראי לכל נזק שנגרם לו.
סעיף 12(א) עליו נסמך ב"כ התובעת קובע "נאמן אחראי לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות או לנהנים עקב הפרת חובתו כנאמן; על אחריותו לאבדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות המוחזקים בידו יחולו הוראות חוק השומרים, תשכ"ז–1967; לענין זה יראו את הנאמן כשומר ואת הנהנים כבעלי הנכסים."
אחריות זו נובעת מהוראת סעיף 10(א) לחוק הנאמנות הקובע כי: "נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו."
ב"כ התובעת מבלבל את היוצרות. החובה בסעיף 10(א) היא שמירה על הנכס ולנהלו עבור הנהנה ולא עבור צד ג'. ב"כ התובעת טוען לנאמנות של הנתבע על הרכב מטעם החברה כך שהחובה והאחריות היא כלפי החברה ולא כלפי צד ג', שהיא התובעת.
כמו כן האחריות חלה רק במקרה של הפרת חובתו של הנתבע כנאמן זאת ותו לא. לא נטען ולא הוכחה כל הפרת חובה כאמור.
אין חוזה נאמנות בין התובעת לבין הנתבע ואין כל תשתית עובדתית לטענה כי התובעת מסרה את הרכב בנאמנות לנתבע על מנת שימסור אותו לחברה. התובעת נסמכת על הסכם השכירות שאין בו זכר לנאמנות כלשהיא.
הנתבע טוען לשליחות הנוגעת אך ורק לקבלת הרכב לידיו עבור החברה ומסירתו לידיה.
טענה זו לא נסתרה ואף מקבלת תמיכה הן באופן בה הוחתם הנתבע על הסכם השכירות, החזרת הרכב על ידי אדם אחר (פרס) כעולה מטופס החזרת הרכב והן בתשלום החברה את דמי השכירות עבור הרכב.
14. לבסוף, יובהר כי ממילא ספק אם יש לחייב כל נתבע בנזק שנגרם לרכב.
התובעת לא הוכיחה כי תיקנה את הנזק ולא ניתן לפסול על הסף את גרסת הנתבע לפיה התובעת פוצתה בנזק הנטען על ידה בדרך זו או אחרת.
לא צורפה כל ראיה כי הנזק תוקן בפועל ולא הוצג אישור העדר תביעות מטעם חברת הבטוח.
15 אשר על כן הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.
תיק הוצאה לפועל 01-72198-14-9 יסגר.
ניתן היום, י"ט אייר תשע"ז, 15 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
