תא"מ 5600-11-16 רחל רוזנטל בע"מ ואח' נ' צינוגל בע"מ ואח'

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 28.7.16 בבני ברק.

2. לטענת התובעות, הנהג ברכבם נסע ברחוב מימון בבני ברק וכשהגיע לצומת הרחובות מימון וקליש, ביקש להמשיך בנסיעה ישר עם הכביש המתעקל. רכב הנתבעות, מסוג משאית, חנה על העיקול בכיוון הנגדי לכיוון הנסיעה, במקום אסור המסומן באדום לבן. באופן שחסם את שדה הראיה ונתיב נסיעתו של הנהג ברכב התובעות, אשר עקב כך התנגש במשאית.

3. הנתבעות הגישו כתב הגנה ובו טענו שרכב הנתבעות עמד בעמידה מוחלטת בצד הדרך, על מנת לפרוק סחורה. במהלך זמן זה עברו מספר כלי רכב בכביש ללא הפרעה. לפתע, הגיח רכב התובעות שנסע בחוסר זהירות, פגע ברכב הנתבעות בעודו בעמידה מלאה. הנהג ברכב התובעות הודה לאחר התאונה שהשמש סינוורה את עיניו ועל כן פגע ברכב הנתבעות.

4. במהלך הדיון שנערך בפני, העיד הנהג ברכב התובעות וחזר על גרסתו לפיה נסע ברחוב המוכר לו ומיד לאחר שסיים את העיקול גילה את עצמו בתוך משאית. הנהג טען שרכב הנתבעות עמד באדום לבן בסטייה כאשר גלגליה הקדמיים בלבד על המדרכה וחלקה האחורי בולט לכביש. הנהג טען שמדובר בכביש צר ורכב הנתבעות תפס כמחצית מנתיב נסיעתו שלו. הנהג טען שביקש לצלם את רכב הנתבעות העומד בסטייה, אך הנהג ברכב הנתבעות טען שהוא חוסם את התנועה והזיז את רכבו בצמוד למדרכה. הנהג טען בהגינותו שלו היה נוסע במהירות 10 קמ"ש ומשתחל לאט לאט בין המשאית למדרכה, היה ניתן לעבור בכביש על אף חסימתה של המשאית את הדרך. אך המשיך וטען כי עמדו רכבים בחניה מצד ימין ועל כן לא היה באפשרותו לבצע השתחלות זו. הנהג הודה גם שטען בפני נהג המשאית שהשמש סינוורה את עיניו אך הסביר שקודם לכן נסע בכביש ללא הפרעה ורק כאשר סיים את העיקול בכביש השמש סינוורה את עיניו כך שלא יכול היה לראות את המשאית עד לרגע הפגיעה. הנהג ציין ששדה הראיה לא אפשר לראות את המשאית בטרם העיקול בכביש אלא רק לאחר סיומו.

5. נהג הנתבעות העיד וטען שעמד על המדרכה במקביל לה ובצמוד ככל האפשר לקיר בצורה ישרה, על מנת לפרוק סחורה, כאשר שני גלגלים על המדרכה והגלגלים בצידה האחר של המשאית מצויים על הכביש. לפתע, חש במכה חזקה מאחור, יצא מרכבו והבחין שרכב התובעות פגע מאחור ברכבו. הנהג הודה שחנה באדום לבן והודה אף כי רכבו בלט לכביש בערך 20 ס"מ, בהעדר אפשרות אחרת, אך טען כי היה מרחק של מטר בין רכבו לצידו של הכביש אשר אפשר מעבר רכבים בכביש ואכן חלפו רכבים בכביש קודם להגעת נהג התובעות. לאחר התאונה, הנהג ברכב התובעות טען בפניו שהשמש סינוורה את עיניו ולכן לא הבחין במשאית. הנהג טען שאכן מדובר בכביש דו סטרי והוא העמיד משאיתו בניגוד לכיוון התנועה, אך לגישתו נדיר המצב בו מכוניות נוסעות משני הכיוונים מאחר והכביש נראה ככביש חד סטרי. עוד הודה הנהג שרכבים חונים בצידי הדרך דבר שלא אפשר לו להחנות המשאית במפרצי החניה. בנוסף, הודה הנהג שלא הדליק אורות אזהרה ולאחר התאונה הזיז את רכבו ורק אז החליפו הנהגים פרטים. כאשר נשאל האם הזיז רכבו כדי למנוע מהנהג ברכב התובעות שביקש לצלם את מנח הרכבים בעת התאונה, לתעד זאת, השיב הנהג ברכב הנתבעות שהיה לנהג ברכב התובעות מספיק זמן לצלם בטרם הזיז את רכבו. לשאלת בית המשפט מדוע היה צורך להזיז את רכבו השיב: "לא היו נפגעים. הפרעתי לתנועה. אנשים רצו לעבור."

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתן של התובעות ולפיכך, יש לדעתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעות בהוצאות התובעות, הכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, התרשמתי מעדותו של הנהג ברכב התובעות והיא מהימנה בעיני. התובע חזר בעקביות על גרסתו לפיה נסע בכביש המוכר לו ולאחר סיום העיקול המצוי בכביש מצא עצמו לפתע פוגע במשאית שעמדה מייד בסיום העיקול, הפוך לנתיב הנסיעה בעודה חונה על אדום לבן כשחלקה על המדרכה וחלקה האחורי מצוי בסטייה לכביש באופן שחסם את הנתיב ולא אפשר מעבר עקב רכבים שחנו בצד הכביש. התרשמתי מהגינותו בשעה שהודה ששמש סינוורה את עיניו, אך מצאתי את עדותו לפיה השמש סינוורה אותו רק לאחר ביצוע העיקול ולא קודם לכן, כמהימנה. בנוסף, חזר בעקביות על הטענה לפיה ביקש לצלם המשאית בסטייה, אך נהג רכב הנתבעות בתואנה שהוא מפריע לתנועה הזיז את רכבו במקביל למדרכה.

מנגד, עדותו של הנהג ברכב הנתבעים הותירה רושם בלתי מהימן והיתה רוויה בסתירות, שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו של הנהג ברכב הנתבעות דווקא, באשר לאופן קרות התאונה: כך למשל הודה שהמשאית חנתה באדום לבן כאשר חלקה בולט לכביש; כך הודה שעמד הפוך לכיוון נתיב הנסיעה; כך הודה שהיה עיקול בכביש וכי רכבים חנו בצד הדרך כטענת התובעות; והודה שלאחר התאונה הזיז את רכבו. כאשר נשאל ע"י בית המשפט מדוע השיב שהדבר נבע מכך שרכבו הפריע לתנועת הרכבים בכביש. ברם, טענה זו מחזקת את גרסת התובעות לפיה המשאית עמדה בסטייה לכביש באופן שחסם מעבר רכבים בכביש ורק לאחר התאונה הוחנתה המשאית במקביל לכביש. בית המשפט סבור שגרסת העד מטעם הנתבעות לפיה לא חסם את הכביש ורכבים אף עברו קודם לקרות תאונה בכביש, סותרת את גרסתו לפיה נאלץ להזיז את רכבו לאחר קרות התאונה. שכן אם אינו משמש מפגע קודם לקרות התאונה מדוע משמש הוא מפגע לאחריה?! בנוסף, הנהג ברכב הנתבעות הודה כאמור שחנו רכבים במפרצי החניה בצד הדרך ועל כן החנה רכבו על המדרכה. גם טענה זו תומכת בטענת הנהג ברכב התובעות לפיה חניית הרכבים במרץ החניה לא אפשרה השתחלות במעבר הצר שנוצר. זאת ועוד. גרסת הנהג ברכב התובעות לפיה מדובר בכביש דו סטרי אך הוא נראה כחד סטרי ועל כן אנשים טועים לחשוב שהוא חד סטרי ולא מתרחש מצב בו רכבים נוסעים בשני צידי הכביש במקביל, נשמעת על פניה כגרסה תמוה וכניסיון להצדיק עמידתו באדום לבן בצורה בולטת לכביש בניגוד לכיוון הנסיעה, דבר שבו הודה, כאמור, במסגרת עדותו.

לאור כך שמצאתי את גרסת הנהג ברכב התובעות אמינה, הרי שיש לקבל גרסתו לפיה התאונה ארעה מייד לאחר העיקול ולא מספר מטרים לאחריה כטענת נהג הנתבעות וכן יש לקבל גרסתו לפיה הסתנוור מהשמש רק לאחר סיום העיקול ופגיעתו במשאית ולא קודם לכן.