תביעה בסדר דין מהיר, 41,110 ₪ סכומה, ועניינה בדרישת התובע לחייב את הנתבעים לשלם את התמורה המוסכמת עבור עבודה שאין חולק כי ביצע לשביעות רצונם המלאה, והם טוענים כי גילו רק בדיעבד שהיא יקרה יתר על המידה. פסק הדין ניתן בהמשך לדיון ההוכחות שהתקיים היום.
1.ברקע הדברים, בתמצית: במהלך ינואר 2017 חפצו הנתבעים, בני זוג בעלי דירה, בתיקונים בשני חדרי האמבט בדירתם. הם שכרו את שירותיו של התובע, קבלן שיפוצים. תחילה היה היקף התיקון מצומצם והתובע נתן בגינו הצעה סדורה בכתב (נספח ב' לתביעתו), לאחר מכן החליטו הנתבעים להרחיב את היקף השיפוצים, בעצה אחת עם התובע, ואף בעניין זה מסר הצעה (נספח ג' לתביעתו), שהוסכמה עליהם. התובע ביצע את השיפוצים בסיוע עובדיו, תוך ימים אחדים. על עבודה זו העיד הנתבע: התובע "ביצע לחלוטין את העבודה ב-100% לשביעות רצוננו המלאה" (עמ' 7, ש' 2).
2.התשלום שהצדדים סיכמו עליו ביניהם לביצוע העבודות אינו במחלוקת למעשה: 54,110 ₪. אין מחלוקת גם כי התובע, עוד טרם ההתקשרות עמו, הציע לנתבעים לערוך בדיקה באשר למחיר ההתקשרות, שכן הוא מגדיר את עבודתו כעבודת "בוטיק". הנתבעים בחרו שלא לעשות כן, כך ביאר הנתבע. מחלוקת דלת נפקות היא בשאלה מתי בדיוק בא הסיכום המפורש של סכום העבודה: הנתבע טוען כי הדבר היה לפני תחילת העבודה, התובע טוען כי הסיכום בא מיד בסוף העבודה, על יסוד העבודה בפועל ועל יסוד המחירים למ"ר שצוינו בהצעותיו, וכי סיכום העבודה הסתיים בלחיצת יד, שביעות רצון של הנתבעים והתחייבותם המפורשת לשלם. ברם בפועל שילמו הנתבעים רק 23,000 ₪. ניסיונות ממושכים של התובע להפרע כשלו, כעולה ממסרונים שבין הצדדים שצורפו לכתב התביעה: הנתבעים, לאחר סיום ביצוע העבודות, ביקשו לערוך בדיקה מניין באו המחירים שאותם הציע התובע, ולקיים בחינה מול אנשי מקצוע אחרים, כל זאת שהם מבטיחים בינתיים כי ישלמו. התובע מחה על כך שראשית הושלמה העבודה ורק לאחר מכן עורכים הנתבעים בדיקה, אך הציע להם להשלים את בדיקתם מול "קבלנים אמיתיים", הסביר את הקשיים שהיו כרוכים בעבודה בחדרי האמבט הספציפיים, וביקש לקבל את התשלום הנותר, ללא הועיל. תשלום לא, מכתב מבא כוחו של התובע לא סייע, וסופם של דברים בתביעה בסדר דין מהיר: לתשלום היתרה, בסך 31,110 ₪ (הפירוט – בנספח ה' לכתב התביעה), ולעוגמת נפש.
3.הנתבעים, שכפי זכותם לא נטלו ייצוג משפטי, הגישו כתב הגנה, המשולב בעתירה בלתי נהירה לדחיית התביעה על הסף. הם לא הכחישו שמה שנטען שסוכם אכן סוכם. ברם אותה הסכמה היתה לדבריהם "עד שנפתחו עינינו לגודל הניסיון לעושק ולכן כל מה שסוכם אינו תקף ולאחר שגילינו שנעשה תוך רמייה" (ס' 17).
4.ישיבה מקדמית במעמד התובע מזה והנתבע מזה (בידי הנתבעת לא היה להתייצב בו-זמנית עמו לדיון, הבהיר) התקיימה היום. הנתבע ביקש להבהיר מהו אותו "עושק" נטען: לא עושק, כי אם הטעיה. וההטעיה: כי המחירים שביקש התובע וסוכמו עמו גבוהים משמעותית מן המקובל במשק, אפילו פי ארבעה. זאת למד הנתבע מבדיקה שעשה עם למעלה מחמשה אנשי מקצוע, תיאר. איש מהם לא מסר חוות דעת, נתונים אחרים לא הוצגו. הנתבע טען גם לקיומם של מחירונים שונים לעבודות שיפוץ המלמדים לדבריו על כי המקובל נמוך בהרבה משדרש התובע. אכן, הנתבע היה נכון לשלם משמעותית יותר עבור עבודות ה"בוטיק" פרי עמלו של התובע, אולם הסכום של כ-54 אלף ₪ שסוכם על יסוד מחיריו של התובע נחזה בידו מוגזם. סכום של 16 עד 21 אלף ₪, פחות מכמה ששולם בידו, נראה לדידו סביר בהרבה.
5.הישיבה המקדמית לא הניבה הבנות של הצדדים לייתור ההליך, וזו זכותם. ישיבת הוכחות נקבעה היום אפוא מיד בעקבות הישיבה המקדמית. לאחר תשלום האגרה, חקרו הצדדים זה את זה, חקירות שלא הוסיפו רבות, ולאחר מכן סיכמו. על עיקרי הטענות, להלן. עתה ניתן לגשת להכרעה, שכמצוות מחוקק המשנה בכל הנוגע לתביעות המתבררות בסדר דין מהיר, ואף נוכח אופי המחלוקת, תהיה תמציתית.
6.דין התביעה להתקבל. שני צדדים כרתו חוזה. זולת בנסיבות המסוימות המותוות בעיקר בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אין בית המשפט אמור להתערב בחוזה, ולכתוב אותו מחדש עבור הצדדים. אין בית המשפט אמור לנהל עבור הצדדים את המשא ומתן בדיעבד באשר לתמורה החוזית. מה שהסכימו הצדדים, ככלל, יחייבם. וכך יהיה גם כאן.
7.בכתב הגנתם, טענו הנתבעים לעושק. הנתבע נסוג בו מטענה זו, ולא בכדי: המדובר באדם שתבונתו הרבה ניכרת בו, ואין בידו לטעון לכך שהוא במצב שבו היה בידי התובע לעשוק אותו. הנתבע, אגב הרחבת חזית, בחר בנתיב אחר: של הטעיה, כזו המצדיקה את ביטול ההסכם. ברם גם טענה זו, אפילו נידרש לה, נטולת עוצמה כאן.
8.כידוע, שלושה תנאים נדרשים על מנת שתקום עילה לביטול חוזה בגין הטעיה הם: קיומה של טעות אצל הצד המבקש לבטל את החוזה; הטעיה שהטעה אותו הצד השני לחוזה; וקשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה וכן בין ההטעיה לבין הטעות (ע"א 2286/07 ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ נ' פלונית (28.3.2011)). טעות אין כאן, גם לא הטעיה.