תא"מ 5447-02-15 פרג'ון נ' בהט

זוהי תביעה להחזר הלוואה בסך 35,000 ₪.

בהתאם לתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

אשתו המנוחה של התובע (להלן: "המנוחה") הייתה דודתו של הנתבע (אחות אמו). בין המנוחה לבין הנתבע ובני משפחתו שררו יחסים טובים. אף לאחר פטירת המנוחה שררו יחסים טובים בין התובע לבין בני משפחת הנתבע. בשלב כלשהו במהלך שנת 2012 החל התובע להעביר לנתבע מידי חודש סך של 2,000 ₪ על מנת לסייע לו. ביום 28.1.13 העביר התובע לנתבע סך של 35,000 ₪ בהעברה בנקאית. לטענת התובע, הנתבע פנה אליו וביקש הלוואה כדי לקנות שטח לבניה, והוא נעתר לו והלווה לו את הסכום. ואילו לגרסת הנתבע ניתן לו הסכום על ידי התובע במתנה, לאחר שעוד קודם לכן הבטיח לו התובע שיעביר לו סכום של 65,000 ₪, ולכן כאשר נזקק לכסף לצורך רכישת נכס מקרקעין פנה לתובע וביקש ממנו סכום של 35,000 ₪.

המחלוקת בין הצדדים מתמצית, איפוא, בשאלה אם הסכום ניתן כהלוואה או במתנה.

לאחר שמיעת העדויות וטענות הצדדים נחה דעתי כי דין התביעה להידחות, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי.

נטל ההוכחה מוטל על התובע. עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 בית משפט הפוסק לפי עדות יחידה של בעל דין חייב לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במקרה זה לא מצאתי טעמים להסתפק בעדות התובע, ולהעדיף את גרסתו כי מדובר בהלוואה, על פני גרסת הנתבע כי מדובר במתנה. בחומר בראיות קיימים מספר פרטים התומכים דווקא בגרסה שמדובר במתנה: ראשית, התובע עצמו מסר כי לא סוכם דבר בעניין החזר ההלוואה הנטענת, דהיינו כיצד ומתי תוחזר. שנית, בין התובע לבין משפחת הנתבע נתגלע סכסוך, שהוביל להפסקת היחסים הטובים ששררו ביניהם, ולהגשת תביעות מצד התובע כלפי בני משפחת הנתבע (ראה עדות התובע בעמ' 2 שו' 27-29). בנוסף, העובדה שהתובע תמך כלכלית בנתבע בסכום לא מבוטל מידי חודש, מחזקת אף היא את הטענה כי מדובר במתנה. כך או כך, נטל הראיה אינו רובץ על הנתבע אלא על התובע, ובנסיבות אלה אין מקום להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע.

יתירה מכך: אף אילו הייתי מאמצת את גרסת התובע כי מדובר בהלוואה, דין התביעה להידחות הואיל ולא הוכח כי על הנתבע להחזיר את ההלוואה בשלב זה. לפי גרסת התובע עצמו, לא סוכם על אופן החזר ההלוואה ועל מועד החזרתה. משלא נקבעו פרטים אלה בהסכם ההלוואה, יש להשלימם. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי השלמת פרטים שלא נקבעו בחוזה נעשית לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנהוג והמקובל בחוזים מאותו סוג. לא הובאו כל ראיות שמהן ניתן ללמוד כי על פי הנוהג, כשלא נקבע בין צדדים להסכם הלוואה אופן החזר ההלוואה ומועדה, רשאי המלווה לדרוש מן הלווה להחזירה כאשר הוא חפץ בכך. דהיינו אף אם היה מדובר בהלוואה, היה על התובע להוכיח כי הוא זכאי בשלב זה להחזרתה. התובע לא הוכיח זאת.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאותיו בתביעה זו בסך 2,340 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.