תא"מ 54125-06-13 ברוס נ' משרד הבריאות

פסק דין

 לפניי תביעה בסדר דין מהיר של תובע שאמור היה לעבור ניתוח בצווארו בבית החולים תל השומר, אך ביום המיועד לניתוח קבע המנתח כי אין לערוך את הניתוח, כאשר אחד הנדבכים בהחלטתו הוא השימוש של התובע בקנאביס רפואי. התובע גורס כי מדובר בהפלייה פסולה, המחייבת את פיצויו בסכום של 50,000 ₪ בתוספת עוגמת נפש.

רקע שאינו שנוי במחלוקת ועיקרי טענות הצדדים

1.גורלו של התובע לא שפר עליו. הוא בן 50, וסובל מאז ילדותו ממגוון בעיות נפשיות (שלא נרחיב בהן). הוא עלה לישראל מארה"ב בשנת 2010, אינו דובר עברית, וסובל לדבריו מקשיי הסתגלות וקשיים חברתיים. בשנת 2011 אף נפגע בתאונת דרכים, ומאז סובל מכאבים בגבו ובעיניו. משנת 2012 אינו עובד, ומצבו הכלכלי אינו טוב. מחודש מאי 2012 זכה במרשם לקנאביס רפואי, שבו הוא משתמש בניסיון להקל על כאביו, אך הכאבים בעינם.

2.בחודש ינואר שנת 2012 פנה התובע למרפאת עמוד שדרה בבית החולים תל השומר, שבבעלות המדינה, היא הנתבעת. הוא הלין על כאבים שונים בגופו. ד"ר רן הראל, רופא בכיר במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים, הציע לתובע לערוך ניתוח בחוט השדרה (לטענת הנתבעת המדובר בניתוח מניעתי, למניעת נזק עתידי בחוט השדרה. התובע לא הרחיב די בעניין).

3.ניתוח נקבע בתחילה לחודש יוני 2012. התובע מלין, בלא פירוט, כי מועד זה אף הוא תולדה של מספר דחיות קודמות. התובע התאשפז, אך ביום הניתוח הודע לו כי ניתוחו, שהוגדר אלקטיבי, יידחה מחמת קבלת מקרה דחוף. אף לשיטת התובע, הדבר הבעיר את חמתו.

4.מועד חלופי נקבע לניתוח ליום 18.7.14, שאמור היה לבצעו ד"ר הראל. נכון לאותו מועד, אחז התובע מזה כחודשיים בהיתר לשימוש בקנאביס רפואי, ואף עשה בו שימוש, כאשר קיימת מחלוקת (שלא מצאתי בה חשיבות יתרה) באשר לידיעת בית החולים על השימוש האמור. התובע התייצב לאשפוז ביום 17.7.14. בבוקר הניתוח, למחרת, נתבקש התובע להכנס לחדרו של ד"ר הראל, שאמור היה לערוך את הניתוח. השניים החליפו דברים, שעל תוכנם המדויק יש מחלוקת מסוימת, ואיש אינו זוכרם בבהירות. אין חולק כי במהלך השיחה עלתה סוגיית השימוש של התובע בקנאביס הרפואי, וכי ד"ר הראל קבע שלא ניתן יהיה לנתח את התובע, כל עוד הוא עושה שימוש באמצעי זה. סופם של הדברים ברשומה הרפואית הבאה, המסכמת את החלטתו של ד"ר הראל (עמ' 75 לתיקו הרפואי של התובע, נספח ג' לתצהיר הראל):

"במהלך אשפוזו מאתמול החולה הפגין התנהגות מוזרה, התהלך במחלקה ללא חולצה, נשכב על הרצפה והחל לבכות, חזר שוב ושוב על הצורך שלו בהגדלת המינון של המריחואנה הרפואית, חבט את ראשו בקיר ועישן מריחואנה במחלקה. מאחר ולא מדובר בניתוח דחוף עקב ממצאים קלים של מיילופטיה ולחץ קל על חוט השדרה, ולאור ההתנהגות של החולה שיתקשה להערכתי ולהערכת הצוות בשמירה על ההנחיות לאחר ניתוח, של טיפול בפצע ושימוש קבוע בצווארון פילדלפיה, החלטתי לבטל את הניתוח. הסברתי לחולה שעקב מצבו הנפשי והשימוש הרב שהוא עושה במריחואנה ובנרקוטיקה קיים חשש שהניתוח ירע את מצבו והוא משוחרר לביתו. ממליץ על גמילה מנרקוטיקה ומריחואנה וטיפול פסיכיאטרי בטרם שניתן יהיה לשקול ניתוח בשנית".

5.הסירוב של ד"ר הראל לבצע את הניתוח בתובע הוא שהוליד את התביעה.

6.בתביעתו ובתצהירו התומך עמד התובע על עיקרי הדברים שתוארו, באופן לאקוני. לשיטתו, בהתנהלות בית החולים יש משום הפרה של הוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה) וחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבורים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה), המזכים אותו בפיצוי סטטוטורי של עד 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק. על כך ביקש התובע להוסיף רכיב עוגמת נפש, אף שאישר כי אינו טוען לרכיב של נזק נפשי. התביעה לא נתמכה בחוות דעת רפואית. יצוין כי בתביעה טען התובע כי הוא זקוק עדיין לניתוח, ומניעת הניתוח מסבה לו סבל רב וייתכן אף נזק נוסף. עד שהגיעה עדותו, עבר התובע ניתוח כאמור. הסבל, לדבריו נמשך. טענה לנזק כתוצאה מאי-הניתוח אין עוד.